שיעור בשחרור

אני כותבת את הטקסט הזה מתוך שרעפי הג'ט לג, מנסה להסתגל למציאות הים תיכונית רגע אחרי שחזרתי לארץ מכמעט שבועיים של חופשה בחו"ל: שבעה ימים וחצי בניו יורק סיטי, יומיים וחצי בפנסילבניה, יומיים של טיסות טרנס אטלנטיות. שני מבוגרים, תינוק אחד וילד

בן 6 – עוד רגע בכיתה א.

רק כתבתי "כיתה א" וכבר הדמעות מציפות לי את העיניים. חמש שנים על נועם עברו בריקודים, ועל אימא שלו הן עברו בהכנות לרגע הזה; ובשישית כל ההכנות לא הועילו וב־1 בספטמבר היא תעמוד מחוץ לבית הספר, תחזיק בשער הסגור ותייבב כמו תינוקת.

בתחילת השנה, כשהוא התחיל ללכת לגן חובה, אמרתי לעצמי שזה הזמן להתחיל להתאמן בלא לבכות. "עדי!", אמרתי לעצמי בטון הכי סמכותי שיש לי, "את פשוט תעמדי שם, תסתכלי עליו עושה את צעדיו הראשונים במערכת החינוך, נבלע בכיתה של 40 ילדים, נכנס לג'ונגל חברתי של חרמות ומכות בחצר וילדים גדולים שמציקים לקטנים ומורים אטומים וילקוטים כבדים מדי שחותכים בכתפיים ומנהלים חסרי חוש הומור – ולא תבכי!". הטון האסרטיבי לא עזר ובסוף הנאום מחכה בקביעות יבבה.

השבועיים האחרונים באמריקה היו הדחקה מרוכזת. הדחקה של הטילים ושל הלחימה שהתחדשה בזמן החופשה שלנו, של העבודה וגם של כיתה א שמחכה ממש מעבר לפינה. חופשיים מכל התחייבות שוטטנו ברחובות העיר הטובה בעולם וגילינו את התענוג הטמון בחופשה משפחתית בחו"ל. זו פעם ראשונה שעשיתי את זה, שנסעתי עם הילדים לחו"ל. לפני הנסיעה, בחלוקת התפקידים הקבועה במשפחה שלנו, הייתי אני עמוסת החרדות והדאגות: "אז מה יהיה בטיסה? התינוק בטח יצעק, האוזניים שלו יכאבו, הנוסעים כולם ישנאו אותנו וירגמו אותנו במגזיני טיסה ובשקיות הקאה! ואיך נטייל עם שני ילדים? זה בטח יהיה מתיש וקשה ובכלל – לא חבל על הכסף?".

בניגוד אליי בן הזוג תמיד אופטימי. בדרך כלל הוא גם צודק. הטיסה עברה בסדר, אמריקה הייתה מסבירת פנים ונטולת אזעקות והילדים היו סקרנים, חמודים, הרפתקנים וזורמים, בדיוק כמו שאנשים בחופשה אמורים להיות.

אני מזכירה את זה לעצמי גם עכשיו, כשהדמעות עולות על אוטומט למשמע צמד המילים "כיתה א". מזכירה לעצמי שבית הספר לא חייב להיות סיוט. שילדים לא חייבים להטיל חרמות, הם יכולים להיות פשוט החבר'ה; שמורים לא חייבים להיות מסרסים ומטרידים, הם יכולים להיות מלאי השראה; ואפילו מערכת החינוך הישראלית המושמצת יכולה להפתיע לטובה אם רק אתן לה צ'אנס. לי באופן אישי היה נעים בה. אין סיבה שהילד שלי יסבול במיוחד.

אני אומרת את זה לעצמי ובאמת מאמינה בזה ובכל זאת, בלי שליטה, אני רק כותבת "שלום כיתה א" ועולות לי דמעות של ממש.

ואולי זה בכלל לא קשור לפחד ממה יקרה לו בכיתה. אולי זו פשוט ההבנה שעוד חוט נפרם ביני לבינו. שהוא עובר עוד צעד בחיים ומתרחק בעוד סנטימטר מחבל הטבור הווירטאולי שבינינו. ולזה אני כנראה פשוט לא מסוגלת להתרגל.