לינוי אשרם: "ספורטאים צריכים לדעת מתי לפרוש"

כשמונה חודשים אחרי הזכייה במדליית הזהב בטוקיו 2020, לינוי אשרם הודיעה על פרישה בגיל 22. אחרי שהפכה לאישה הישראלית הראשונה שזכתה במדליית הזהב האולימפית – הישג ששמור רק לשלושה ספורטאים במדינת ישראל, וזכתה בין היתר גם באליפות אירופה ובתואר סגנית אלופת העולם, החליטה לפרוש בשיא. כעת, היא כותבת לראשונה על ההחלטה.

"לפני כשמונה חודשים ב-5 באוגוסט, נכנסתי לאולם התחרות בטוקיו לאימון פודיום. אני נזכרת שהאימון היה ממש לא טוב. הרגשתי רעד ברגליים. עברו לי בראש מחשבות רבות", פתחה את דבריה. "אמרתי לעצמי: הגעתי לרגע שאני כל כך מחכה לו. אני לפני האירוע החשוב ביותר בקריירה שלי, שעבורו השקעתי 15 שנים, ונכנסתי לפחד שהכל יורד לטימיון. הייתי בסטרס נוראי. הבנתי שהגעתי לתחנה הסופית במסע שלי".

>> "עצוב שהתרגלנו לחשוב שכולם שקרנים מפירי הבטחות", אמרה לנו עידית סילמן לפני שפרשה

היא מתארת את הסטרס: "פתאום הרגשתי שכל השנים הקודמות עברו לי בצ'יק. היום אני יכולה לומר לכם שהרגשתי מחויבות הכי גדולה בקריירה שלי. הרגשתי שמדינה שלמה מונחת על הכתפיים שלי. ידעתי שיש ציפייה ממני להיות על הפודיום ואסור לי לאכזב. ידעתי שאזרחי ישראל מעודדים אותי ורוצים בהצלחתי וזה הגביר בי מאוד את המוטיביציה להצליח. את התרגיל הראשון שלי בטוקיו לעולם לא אשכח. בחלומות הכי גרועים שלי לא תיארתי לעצמי שדווקא בתרגיל החזק ביותר שלי, תרגיל החישוק, אציג יכולת כל כך גרועה. כן, אני מזכירה לכם, בסיום התרגיל הראשון דורגתי במקום ה-16. איך התאפסתי? אספתי את עצמי. איילת זוסמן אמרה לי: 'רק תיכנסי לגמר. לא משנה לי מאיזה מקום'. אמרתי לעצמי: 'הנורא מכל כבר מאחורי. אין לי כבר לאן להיתדרדר כי הייתי במקום הכי נמוך שאפשר'".

והיא שלמה עם ההחלטה: "בכנות רבה מעולם לא חלמתי שאזכה במדליית זהב. היום, כשבכרטיס הביקור שלי כתוב: אלופה אולימפית בהתעמלות אומנותית, אני יכולה לומר בסיפוק רב שהיה שווה לעשות את כל הדרך הקשה הזאת. כל הזמן רציתי רק דבר אחד – להגיע לשיא ברגע השיא. אני מודיעה על פרישה מפעילות תחרותית. אתם שואלים אותי מדוע? ספורטאי או ספורטאית צריכים לדעת מתי לפרוש. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי, הגעתי לשיא המקצועי, והחלטתי שזה הזמן הנכון להמשיך באותו מסלול אבל הפעם מהצד השני של המשטח. אני יכולה לומר לכם שהדרך שלי לזהב האולימפי הייתה קשה מאד ומאתגרת מאוד. בדיעבד אני מאד מרוצה שבחרתי בכיוון הזה בחיים ואני מאושרת".

את הריאיון שלפניכם ערכנו ב-2018. לינוי אשרם הייתה במהלך ההכנות לאולימפיאדת טוקיו 2020. מי שראיינה אותה היא ניצן גורן, צעירה שרצתה לעשות בתחום הרכיבה המקצועית על סוסים את מה שלינוי אשרם עשתה להתעמלות האמנותית. גורן שאלה שאלות קשות ואשרם סיפרה בכנות על הרגעים שהגוף כואב, ועל רגעי הבדידות הקשים. הכול כדי להגשים את החלום – לשיר את התקווה על הפודיום במקום הראשון. היום זה קרה, כשאשרם השיגה השג היסטורי מרגש וקיבלה את הזהב:

לינוי אשרם בת ה-19 מראשון לציון וניצן גורן בת ה-20 מרחובות חולקות הרבה במשותף. הן מגיעות מערים שכנות, יש ביניהן הפרש של שנה, לשתיהן משמעת עצמית מטורפת ורעב בעיניים וגם המטרה זהה – לייצג את ישראל באולימפיאדת טוקיו שתתקיים בעוד קצת פחות משנתיים בינתיים הן מקדישות כל רגע בחייהן לעיסוק שלהן – אשרם להתעמלות אומנותית, וגורן לרכיבה על סוסים.

גורן: את האהבה שלי לתחום קיבלתי מאבא שלי, טל גורן, שהיה אלוף ישראל ברכיבה והיום הוא מאמן מאוד נחשב – וגם המאמן הפרטי שלי. קיבלתי את הסוס הראשון שלי בגיל 8 והתחלתי להתחרות בגיל 11. מגיל 15 אני נוסעת להתאמן ולהתחרות בהולנד כי תחום הרכיבה מאוד מפותח שם ובקרוב אעבור לחיות שם בשביל לפתח קריירה בינלאומית. מתי הבנת את שהתעמלות אומנותית זה העניין שלך בחיים?
אשרם: "כשהייתי ילדה התחלתי ללכת לחוג התעמלות ליד הבית וכנראה שהצלחתי להרשים כי החליטו לשלוח אותי להתאמן בקבוצה מקצועית – הפועל ראשון לציון. בגיל 13 כבר התחלתי לנסוע לתחרויות בחו"ל. נסעתי בממוצע שבע פעמים בשנה, היום אני נוסעת עשר פעמים בשנה, ולפעמים יוצא שאני טסה פעמיים בחודש".

לינוי אשרם מקבלת את מדליית הזהב באולימפיידת טוקיו 202 | צילום: Laurence Griffiths, Getty Images

עוד כתבות מעניינות
לירז צ'רכי מחפשת את רמלה גם בפריז או בהוליווד
יעל שלביה חושבת על בני עקיבא גם באודישן בפריז
עדן פינס לא סולחת לילדים שהחרימו אותה 

קבוצת תמיכה

הדרך למדליה רצופה אימונים, תחרויות ועומס רב – פיזית ונפשית. ללא תמיכה מהבית, המסע הזה הוא בגדר הבלתי אפשרי. "אני מתאמנת פעמיים ביום, כולל בשישי ובשבת –  פעם אחת בבוקר בתל אביב ופעם שנייה אחר הצוהריים בראשון לציון, ליד הבית, שם אני מתאמנת מאז שהייתי ילדה".

גורן: יש לזה משמעות עבורך?
אשרם: "ראשון לציון זה קודם כל בית הוריי, הבית שבו גדלתי ושבו אני גרה עד היום. החדר שלי הוא סוג של מפלט עבורי כשאני זקוקה לשקט ולזמן לבד".

גורן: רחובות בשבילי היא בעיקר העיר שאליה אני באה לישון לאורך השנים. מאז גיל 11 לא באמת חייתי בעיר, חוץ מאשר בימים שהלכתי לבית הספר. למדתי בבית ספר דמוקרטי שהעניק לתלמידים את אותו חינוך כמו שקיבלתי בבית – ערכים של עצמאות, אחריות ובחירה אישית. גם את עשית בחירה בחיים, אבל את לא מרגישה שאת נשחקת לפעמים?
אשרם: "לפעמים אין רצון, או שאין כוח. אבל מרגע שהאימון מסתיים אני אומרת לעצמי איזה כיף שהתעליתי ועשיתי את זה. לפעמים אנשים שואלים אותי אם אני מרגישה שזאת הקרבה גדולה מדי, אבל אני לא מרגישה ככה. עשיתי בחירה ואני שלמה איתה".

גורן: יש לך מספיק תמיכה נפשית בבית?
אשרם: "המשפחה שלי הכי מעורבת בחיים שלי. הם יודעים מה עובר עלי ומה אני עושה בכל רגע. הם תמיד שם בשבילי –  גם ברגעי משבר וגם בתחרויות חשובות. להורים שלי היה מאוד קשה בתחילת הדרך, אימא שלי עובדת בגן ואבא שלי הוא רב נגד בצה"ל. אבא שלי נהג להחזיר אותי מהאימונים מדי ערב, וכשהייתי קטנה יותר גם סבא וסבתא עזרו. בלי ההירתמות של המשפחה זה לא היה אפשרי. התמיכה הנפשית שלהם מאוד חשובה, וללא ספק היא חלק מההצלחה שלי".

גורן: גם המשפחה שלי התגייסה למעני לאורך השנים, גם כלכלית. ענף הספורט שאני עוסקת בו הוא מאוד יקר. להטיס סוס לחו"ל עולה כמו שלושה כרטיסים של בן אדם, ויש עוד הרבה הוצאות אחרות. כשאני לא בצבא ויש לי זמן חופשי אני עובדת במסעדה, אבל אין סיכוי שהייתי יכולה לעשות את זה בלי תמיכה של ההורים. הם מקריבים הרבה, למשל מוותרים על חופשות כדי להשקיע בי במקום. איך את מסתדרת?
אשרם: "מי שנמצאת בטופ יכולה להסתדר כלכלית. היום יש לי ספונסרית, אני מקבלת גם כסף על זכיות ויש תמיכה מהוועד האולימפי לקראת התחרויות. אבל לא תמיד זה היה ככה. כשהייתי ילדה ההורים שלי מימנו הכול. כל בגד, למשל, עולה כ־1,500 יורו. גם היום ההורים שלי נאלצים לעשות ויתורים. הם טסים בעיקר בעקבות התחרויות שלי, וגם אז רק לתחרויות החשובות".

"מי שנמצאת בטופ יכולה להסתדר כלכלית", לינוי אשרם | צילום: מיכאל טופיול, סטיילינג: אלין זידקוב כהן

לחץ, תנו לו לצאת

גם אשרם וגם גורן מתמודדות עם רף ציפיות גבוה והמון לחצים. יש לכך מחיר, אבל זה גם משהו שצריך לדעת להתמודד איתו. "באליפות העולם האחרונה הייתי קצת בלחץ וזה גרם לי קצת לפקשש״, אומרת אשרם. ״אבל כשזה קורה אני יודעת להתעלות על עצמי, לנשום עמוק, להתעודד ולהגיד 'את מסוגלת'. גם המאמנות שלי מאוד תומכות ויודעות להרגיע ולעודד ברגעים החשובים".

גורן: הרגשת פעם שבא לך לפרוש?
אשרם: "לפעמים נכנס איזה ג'וק לראש מרוב עומס וציפיות, והייתה פעם אחת שחשבתי לפרוש. אני אפילו לא זוכרת למה, אבל שבועיים אחרי זה חזרתי לעצמי. גם פציעות הן לא דבר שקל להתמודד איתו".

גורן: גם אני עברתי משברים – אם כשהסוס שלי, שהיה לי אליו קשר רגשי מאוד חזק, נפצע, ואם כשאני נפצעתי. הייתי מושבתת במשך שמונה חודשים בגלל פריצת דיסק והקריירה שלי הייתה בסכנה גדולה. זה היה מפחיד אבל לא הרמתי ידיים כי האהבה לסוסים היא מעל לכול. איך זה אצלך? יש מקום לדברים אחרים? נגיד לחיי חברה?אשרם: "אין לי כמעט חיי חברה, לעיתים נדירות אני יוצאת לסרט או לבית קפה. הקשרים החברתיים שלי הם עם מתעמלות מהתחום, אבל המפגשים מתקיימים במהלך האימונים או כשאנחנו נוסעות לתחרויות. איתן הכי קל לי, כי החיים שלנו דומים".

גורן: מה עם חבר? לי עדיין לא היה, אולי בהולנד אכיר איזה רוכב.
אשרם: "גם לי לא היה עדיין חבר. אני לא חושבת על זה. חבר דורש השקעה ויכול להסיט את המחשבה. אני חייבת להיות כל הזמן בפוקוס".

לינוי אשרם בתרגיל הכדור במסגרת תחרות הקרב רב בטוקיו 2020, בו זכתה במדליית הזהב | צילום: עמית שיסל, הוועד האולימפי ישראל

לינוי אשרם וניצן גורן | צילום: מיכאל טופיול, סטיילינג: אלין זידקוב כהן

המפגש בין לינוי אשרם לניצן גורן הוא חלק מפרויקט מיוחד בשיתוף DKNY ועמותת "לשנות חיים" התומכת בפיתוח כישרונות צעירים מועטי יכולת.