אני רוצה להיות נסיכה ומפנטזת על אהבה כמו בסרטים של דיסני. למה זה כל כך מעצבן אתכן?
ענבל חייט לא מחפשת אף גבר שיציל אותה, אבל אחרי שנים של רווקות מרשה לעצמה לפנטז על פרינס צ'ארמינג ואהבה גדולה מהחיים. מתי בדיוק זה הפך לדבר כל כך נורא ולמה זה ממש לא הופך אותה לפחות פמיניסטית? טור אישי
נפתח ישר בוידוי: כן, אני רוצה להרגיש כמו נסיכה. ולא, אין לי שום כוונה להתנצל על זה.
האגדה מספרת שכשנולדתי אי שם ביום חורפי וגשום במאה הקודמת, המיילדת שלפה את ראשי נטול הטיארה לאוויר העולם, הכריזה מיד כי נולדה נסיכה ושלחה זקיף מלכותי שקרא לכל צוות הרופאים להגיע ולחזות בפלא. נכון, מאז כל הקטע של ארמון, משרתים, כתר או אפילו כרכרה פחות תפס אצלי. גם אין בחיי שום פיה קסומה שמניפה שרביט ומציידת אותי בסנדלי מנולו בלאניק נוצצים או בשמלת קוטור בדרך לנשף, או לסתם דייט. ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לפנטז על אהבה מהאגדות וזה לא הופך אותי לאישה פחות דעתנית, פחות עצמאית ואפילו, רחמנא לצלן, פחות פמיניסטית מכן.
עוד כתבות שיעניינו אותך
רווקה? שכחי מהטינדר. בילי ורוית יסדרו לך אהבה
המדריך המלא לסקסטינג כמו שצריך
האם סקס בלי אהבה הוא באמת יותר טוב?
אני הראשונה שתומכת בתיאוריה שנשים לא צריכות לחכות שגברים יעשו את הצעד הראשון, שאף אישה לא צריכה להרגיש מחויבת לצאת עם מישהו אם תחושת הבטן שלה מסמנת לה שהוא לא מתאים לה ובטח ובטח שאף אחת לא צריכה לחשוש מדחייה, ודווקא בגלל זה אין לי שום בעיה להודות שאני רוצה את כל קלישאות הדיסני שגדלנו עליהן. כן, את כולן. אני רוצה נסיך על סוס לבן שיפנק אותי במחוות גרנדיוזיות וקיטשיות, אני רוצה זרי פרחים ליד הדלת ושוקולדים בצורת לבבות שאמנם יש להם טעם של כספית אבל הם נראים נפלא. אני רוצה להרגיש בבטן פרפרים קסומים של התאהבות ואני אפילו מעזה לרצות את ההפי אנדינג, זה שבו נחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה.
אני יודעת שכנראה מדובר בדבר הכי לא פוליטיקלי קורקט שאישה יכולה לומר ושבמילים האלה ממש הגשתי את ראשי על מגש של כסף לניצבת העליונה של הפמיניזם. נאומים חוצבי להבות על שנים על מאבקים נשיים מוגשים לי על ידי זרים וקרובים כאחד, גבות מורמות ולשנות מצקצקות. אבל רגע לפני שאתן חורצות את דיני בתור בחורה מיושנת שרק מחכה לנסיך (מתי בדיוק זה הפך לכינוי גנאי?) – תנו לי להבהיר לכן כמה דברים. העובדה שאני מעזה לחלום ולבקש לעצמי את הקלישאות הזוגיות שרואים רק בסרטים של דיסני (ובקרוב אצלי כמובן) לא אומרת שאני יושבת כלואה במגדל השן ומחכה בחוסר מעש לבעלי העתידי שיניף אותי באוויר וינחית אותי ישר בארמון המפואר שלו במגדלי יו. ממש לא.
ותנו לי לספר לכן עוד משהו, למרבה ההפתעה דווקא הגברים מסרבים לחשוב שמדובר באמירה "פרובוקטיבית" או "מקוממת". לחלקם זה בא באופן טבעי, אחרים פשוט פתוחים לשמוע ולהפנים בלי לשפוט באופן מיידי את הרצונות והחלומות של אחרים, ויש גם כמה צדיקים בסדום שמוכיחים שבניגוד לשמועות הג'נטלמניות עדיין לא מתה באופן סופי.
עד שהנסיך שלי יגיע אני מסתדרת לבד לגמרי לא רע, כולל כל הקלישאות מהצד השני של המתרס. אני לא צריכה אף אחד שיעזור לי לפתוח צנצנות ומתקנת בעצמי את כל מה שמתקלקל בבית, בדיוק כמו כל אישה עצמאית אחרת ב-2018. אל תטעו, גם הנסיך שלי עידכן גירסה ל-2018, כי מבחינתי זה יותר שם קוד מאשר תואר מחייב. אני מחפשת את מי שיהיה נסיך לא בזכות אילן יוחסין, נכסי נדל"ן או מספר בבנק אלא בזכות, והנה באה עוד קלישאה שאני לא מתביישת להודות בה – האופי שלו. אני מחפשת את הנסיך שגם אם יגור בדירת מטר על מילימטר עם מטבח שכולל בעיקר בקבוקי בירה ותבלין אורגנו מהמשלוח פיצה של שבוע שעבר יגרום לי להרגיש כאילו אני מינימום מייגן מרקל באפטר טי אצל המלכה, זה שגם בלי טיפת דם כחול בגוף יגרום לי להסמיק בטירוף ולדם שלי להגיע ישר לכל המקומות הנכונים בגוף.
ויודעות מה? הסיבה היחידה שאני דורשת לעצמי נסיך היא כי מבחינתי גם אני נסיכה. נכון, אין כתר על ראשי, גם לדירה שלי קשה לקרוא ארמון וכשאני יוצאת לדייט גרוע אני לא יכולה להוציא צו מלכותי לערוף את ראשו של זה שהטריל את ליבי, לצערי. אבל מבחינתי יש לי את כל מה שאני דורשת מהנסיך שלי – כריזמה, אישיות ובעיקר רצון כן וטהור לאהוב. האם זה כל כך הרבה לבקש? כנראה שבעידן הטינדר התשובה היא "כן". אז דווקא בשוק הבשר הזה אני מרשה לעצמי להשליך הצידה את כל הסטיגמות על פמיניזם ושובינזים כאחד ולגמרי להיות בטוחה באני מאמין שלי. זה לא חייב להתאים או למצוא חן בעיני כולן (או כולם) אבל זו הדרך שלי למצוא אהבה. ובסופו של דבר זה מה שכולנו רוצות, לא?