שיעורים בעבודת יד

פעם, עד לא כל כך מזמן, האמינו שאוננות היא חטא שעונשיו חמורים: עיוורון, עיכוב גדילה, שיגעון, צמיחת שערות בכף היד, פצעוני בגרות, שלא להזכיר הסתבכות עם האל הכל יכול. עד תחילת המאה נהגו הורים שנלחמו בתופעה לכבול את ידי בנותיהם בכפפות ברזל ולפדר את איבריהן המוצנעים באבקת סודה לשתייה, שנודעה כקוטל חשק יעיל. כל שיחה בנושא היתה הס מלהזכיר, כאילו היתה זו מחלה שעצם איזכורה עלול להחריף אותה. מי שהתנסתה בחטא האסור נידונה לחיים של אשמה וכלימה.

למעשה, עד שנות ה70- רוב הנשים כלל לא ידעו איך הן נראות "שם למטה", ואיברי המין שלהן נתפסו בעיקר כמקור ללכלוך, ריח רע ותחושות בושה. אבל אז באה בטי דודסון.

"אני מאמינה שהאוננות היא הפעילות המינית הטבעית ביותר, הראשונית ביותר", הכריזה דודסון ב-1973, בוועידה הפמיניסטית של הארגון הלאומי לנשים (N.Y.O) בניו יורק. היא הביאה להרצאה שיקופיות שבהן צילמה תקריבים של אברי מין נשיים (חברותיה הטובות התנדבו לדגמן עבורה), והצהירה כי מטרתה היא "להראות לנשים את המגוון הרחב של אברי המין הנשיים, כדי שיפסיקו לחשוב על עצמן כעל מכוערות או פגומות. אחר כך אלמד אותן להגיע לאורגזמה באמצעות אוננות".

בהמשך ההרצאה הסבירה דודסון, לראשונה בפני קהל כה רחב, את יתרונותיו של הוויברטור והמליצה עליו לכולן, ובעיקר למי שמעולם לא הצליחה לחוות אורגזמה. אחרי ההלם הראשוני של הקהל, שמנה כאלף נשים, זכתה דודסון לתשואות ממושכות. אבל כדרכם של חלוצים, דרכה לא היתה קלה: "הפכתי לפרשית הבודדה מקנזס, רכובה על גבי ויברטור ומנסה לצלוח את מרחבי הפחד, הכעס, הכאב והבלבול של נשים לגבי סקס", היא אומרת.

"אדם הוא המאהב הטוב ביותר של עצמו"

"שחרור מיני מתחיל באוננות". זוהי, על רגל אחת, תמצית תורתה של ד"ר דודסון (72), סקסולוגית שמחנכת את האמריקאים כבר 25 שנה למודעות מינית, להיכרות אינטימית עם גופם ולסקס טוב יותר. "כל אדם הוא המאהב הטוב ביותר של עצמו", היא אומרת, "וכשיודעים איך להגיע לאורגזמה לבד, יודעים לעשות זאת טוב יותר ביחסי מין עם בן הזוג. אוננות היא פרשיית האהבים שאנו מנהלים עם עצמנו במהלך חיינו, היא מקור להשראה וליצירתיות הכחשת האוננות היא הבסיס לדיכוי המיני".

רשמו לפניכם כמה מהיתרונות הנוספים של האוננות: היא מסייעת בשיכוך מתחים וחרדות, היא הדרך הטובה ביותר לפנק את עצמך, היא מאפשרת לאדם לעשות סקס מתי שהוא רוצה והיכן שהוא רוצה, והיא אחת הדרכים הבטוחות ביותר ליהנות מסקס, משום שהיא מפחיתה את הסיכון להידבק במחלות, להיכנס להריון או להיפצע.

דודסון, ילידת קנזס שהגיעה ב-1950 לניו יורק, עשתה תואר באמנות באקדמיה הלאומית לעיצוב ונישאה ב-1959 למנהל פרסום. לפני הפריצה הסנסציונית שלה לתחום החינוך המיני היא הספיקה להציג מעבודותיה בתערוכות של אמנות ארוטית, ואחרי גירושיה, בשנת 65', היא החלה לגבש תודעה פמיניסטית.

"הרגשתי כמו כישלון מיני מתמשך", סיפרה לפני כחודשיים למגזין האינטרנט "סלון" על תחושת האשמה שליוותה אותה בתקופת נישואיה, משום שהצליחה להגיע לאורגזמה רק באמצעות אוננות. מהתסכול המיני היא הצליחה להיפטר רק ברומן הראשון שניהלה אחרי הגירושים, כשנפטרה מרגשות המחויבות והקנאה של חיי הנישואים. "המאהב שלי ואני ניהלנו חיי מין פעילים שכללו שלישיות ומין בקבוצות, וזה הפך לחלק חשוב בריפוי המיני שלי", סיפרה ל"סלון". "כאמנית, הייתי מיומנת בצפייה מן הצד, וכך למדתי כיצד אנשים אחרים עושים סקס. זה הפך למקור מידע חשוב בשבילי. מהרגע שבו שהצלחתי להביע את עצמי באמצעות סקס, ההערכה העצמית שלי עלתה, החיים שלי השתפרו פלאים. החלטתי לחלוק את נסיוני עם נשים אחרות כי הרגשתי שאותו דבר יכול לקרות גם להן".

אחרי אותה הרצאה נטשה דודסון סופית את עולם האמנות והחליטה להקדיש את כל זמנה לחינוך מיני של נשים. היא יסדה סדנאות מיוחדות לנשים, שבהן נשים בכל הגילאים שונים חולקות חוויות מחיי המין שלהן, מציגות בגאווה זו בפני זו את אברי מינן, לומדות להכיר אותם ולאונן באמצעות ויברטור, בהנחייתה של דודסון.

למרות שדודסון מעבירה סדנאות כאלה כבר 25 שנה, היא לא רוצה שיתייחסו אליה כאל גורו של אוננות: "מעולם לא רציתי שתהיה לי סמכות גורואית כלפי הנשים שמשתתפות בסדנאות שלי. אני נוהגת לקרוא לעצמי 'גורו ללילה אחד'. את מה שיש לי ללמד, נשים יקלטו במשך סדנה אחת או שתיים. אינני רוצה שתלמידותי יהפכו אותי למודל לחיקוי, כי אז אפספס את המטרה האמיתית שלי – ללמד אותן מהו שחרור מיני".

הסדנאות של דודסון אוזכרו במחזה המדובר "מונולוגים מהווגינה" (המציג גם אצלנו בתיאטרון "הבימה"), אבל שם הן נקראות, לחרדתה של ד"ר דודסון, "סדנאות הווגינה". במאמר ביקורת שכתבה על המחזה היא טוענת שנשים חייבות להבין שהדגדגן הוא העומד במרכז הפעילות המינית של האשה, ולא הווגינה. "האבחנה האומללה של ד"ר פרויד מתחילת המאה הקודמת, שעיקר הגירוי המיני אצל האשה מתרחש בנרתיק ולא בדגדגן, מנעה מנשים להגיע לאורגזמה במשך דורות". איב איינסלר, המחזאית, קיבלה את הביקורת ושינתה מעט את המחזה בעקבותיה.

ב74'- פירסמה דודסון את ספרה הראשון, "לשחרר את האוננות: תרגול של אהבה עצמית", שיצא לאור מחדש ב86'- תחת השם "סקס ליחידים" (Sex for One ) והפך לרב מכר. ב-'92 היא קיבלה תואר דוקטור לסקסולוגיה מן המכון למחקר מיניות האדם בסן פרנסיסקו. בשנים האחרונות היא מנהלת אתר אינטרנט מרתק (www.bettydodson.com), השופע מאמרים ותשובות לשאלות הגולשים. דרך האתר אפשרגם לרכוש קלטות וידאו שמתעדות את עבודתה עם נשים בסדנאות.



"האוננות מסייעת בשיכוך מתחים וחרדות והיא הדרך הטובה ביותר לפנק את עצמך".
stock.xchng

"שנינו מנצלים אחד את השני"

בניגוד לד"ר רות ווסטהיימר, סמכות סבתאית אחרת לענייני מיניות, השומרת על סגנון חיים מהוגן להפליא, חייה האישיים של דודסון סוערים לא פחות מחייה המקצועיים. בעוד שווסטהיימר נשואה (בשנית ובאושר) זה 41 שנה, ועצותיה נובעות מנסיונה הקליני עם מטופליה ומידע אקדמי נרחב, דודסון היא גם "שותפה לדבר עבירה". אין כמעט פעילות מינית שהיא לא התנסתה בה באופן אישי, וגם העצות שלה מלאות בדוגמאות מתוך חייה העשירים.
בשנות ה60- וה70- לקחה דודסון חלק פעיל במסיבות החשק רבות המשתתפים של ילדי הפרחים. "בסיקסטיז למדתי שעולם הסקס מציע מגוון רחב של אפשרויות מלבד המונוגמיות", היא מספרת. היום היא ממליצה בחום לנסות את כל האפשרויות: אורגזמה דרך גירוי הדגדגן, באמצעות חדירה, או שילוב של השניים, סקס אוראלי ואנאלי, ואורגזמות שמתבטאות בשפיכה נשית או בהטלת שתן. וכמובן, היא מעודדת שימוש בעזרים כמו ויברטור או דילדו, גם לבד וגם עם פרטנר.

את שנות ה80- העבירה דודסון כבי-סקסואלית עם נטיות לסביות, ובשלוש השנים האחרונות היא חיה עם בן זוג בן 25. "חברי הופתעו יותר מכך שאני חולקת את חיי עם גבר, מאשר מהפרש הגילים בינינו", היא אומרת ל"סלון".

בן הזוג, אריק ווילקינסון, קרא את ספרה "סקס ליחידים" ויצר איתה קשר באמצעות אי-מייל. דודסון נזכרת כיצד התרשמה ממכתביו של הבחור הצעיר: "הוא היה להוט ללמוד על סקס בסקרנות והתלהבות שהזכירו לי את עצמי", היא אומרת. הקשר בין השניים התפתח למרות הסתייגויות הסביבה. משפחתו של וילקינסון חשבה בתחילה שהוא פותה להיות נער השעשועים של דודסון, וחבריה של דודסון דאגו שמא הצעיר מנצל אותה.

דודסון מתייחסת לדברים בביטול: "שנינו מנצלים אחד השני ושנינו נהנים מכל רגע", היא אומרת. "אני לא זקוקה לגבר שישלם עבורי את שכר הדירה או שידאג לי. אני רוצה גבר צעיר שמתעניין באותם הדברים שבהם אני מתעניינת, ושרוצה ללמוד. אריק הוא הפרס שקיבלתי אחרי 30 שנה שבהן לימדתי נשים על אוננות ואורגזמה, ובזכות עבודתי זו, הוא מצא אותי".

השניים מנהלים מערכת יחסים פתוחה. מאז גירושיה, כאמור, דודסון אינה מאמינה גדולה במונוגמיות. בתחילת הקשר עם ווילקינסון היא אומנם חששה שפתיחות היתר שלה תעודד אותו לחפש בחורה צעירה יותר, "אבל בסופו של דבר הבנתי שלא אוכל לשלול ממנו חוויות מיניות מן הסוג שחוויתי לאורך חיי", היא אומרת. השניים החליטו שהם לא מביאים הביתה פרטנרים לסקס ולא מבלים את הלילה מחוץ לבית מבלי לוודא עם השני שזה בסדר מבחינתו.

בהשראת הקשר עם וילקינסון עומדת ד"ר דודסון לפרסם בסתיו הקרוב את ספרה הבא, "אורגזמות לשניים" (Orgasms for Two). הספר מעמיד את האוננות במרכז חיי המין הזוגיים והמסר העיקרי שלו הוא כי בני זוג שמאוננים בצוותא לומדים כיצד לענג זה את זו טוב יותר. הדגש הוא על תפקידה המרכזי של האשה בהדרכת הגבר: "האשה צריכה לדעת בדיוק מה היא רוצה, ולדעת איך להראות את זה לבן זוגה", היא אומרת לסלון.

נושא נוסף שבו יעסוק הספר הוא מאבקי הכוחות שמאפיינים מערכות יחסים זוגיות ארוכות. "בכל מערכות היחסים שניהלתי התקיים מאבק כוחות בשאלה מי קובע את הכללים. במאבקים מהסוג הזה האשה בדרך כלל מפסידה", אומרת דודסון. "מאבקי הכוחות האלה מחסלים את ההנאה מהמין, ולכן אני מנסה להימנע מהם במערכת היחסים הנוכחית שלי". השניים מחלקים ביניהם את התפקידים כך שאריק, חניך הסקס המצטיין, הוא בדרך כלל המוביל במיטה, ובטי היא הבוס בענייני עסקים. ווילקינסון מסייע בקידום המכירות של קלטות הווידאו של בת זוגו ובתפעול האתר שלה.