אמנות שחורה לרגל יום מרטין לותר קינג

Saint Woman | צילום: באדיבות האמנית וגלריה Monique Meloche שיקאגו
Saint Woman | צילום: באדיבות האמנית וגלריה Monique Meloche שיקאגו

לקראת יום מרטין לותר קינג שיצוין בעולם ב-18 בינואר, מבחר עבודות עבר המתייחסות לדמותו של האדם השחור באופנים שונים

88 שיתופים | 132 צפיות

 

 

Kara Waller

"Slavery! Slavery!" (פרט), 2007, חיתוכי נייר על קיר, מיצב ב־Musée d’Art moderne de la Ville de Paris, מידות משתנות (כ־365X2600 ס"מ)

עבודותיה של האמנית האפרו־אמריקאית המובילה קארה ווקר עוסקות, מנקודת מבט גזעית ופמיניסטית, בהיסטוריה של הדרום האמריקאי בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים ולשחרור העבדים. היא ידועה בסדרות מגזרות הנייר שלה, הנראות כצלליות שחורות ומזכירות איורים לספרי ילדים ועיטורים רומנטיים מהמאה ה־19.  היא חוקרת באמצעותן נושאים הקשורים בגזע, במיניות, באלימות ובמגדר. ווקר התפרסמה בזכות המיצבים הפנורמיים הענקיים שלה, המורכבים ממגזרות נייר שחורות בגודל אדם הנפרסות על פני קירות שלמים.

את המיצב הענק "Slavery! Slavery!" ("עבדות! עבדות!") יצרה לראשונה בשנת 2002 עבור הביאנלה לאמנות בסאו פאולו. העבודה מציעה "מסע פנורמי אל מחוזות העבדות הפסטורליים של הדרום", כפי ששמה המלא מעיד עליה, בהומור האירוני האופייני לווקר. למרות שפתה הגרפית הפשוטה והקלילה, העבודה מציעה מסע רווי סצנות אלימות, וולגריות או מיניות, כמו למשל מזרקה בדמות אישה שחורה עירומה הפולטת נוזלים שונים מנקבי גופה, כאשר גבר לבן כורע לפניה; סצנות משוק עבדים שבהן סוחר לבן מתפאר בקורבנו העירום, חייל לבן אונס אישה שחורה, עבד שחור נמלט העומד להידקר על ידי לוכדו וזוועות נוספות המוטמנות במגזרות הנייר התמימות, המייצרות פורנוגרפיה אלימה למראית עין, שהיא למעשה פרודיה אנטי גזענית.

Slavery! Slavery! | צילום: באדיבות גלריה Sikkema Jenkins & Co. ניו יורק
Slavery! Slavery! | צילום: באדיבות גלריה Sikkema Jenkins & Co. ניו יורק

אוהד מרומי

"הנער מדרום תל אביב", 2001, קלקר, נייר, שיער, חרוזי פלסטיק, 150X600 ס"מ

רבות מעבודותיו של אוהד מרומי מציבות מראה מול העולם המערבי ומבקשות לחשוף את חוסר יכולתו לקבל את האחר. הפסל המונומנטלי, הניצב היום באולם הכניסה של מוזיאון ישראל בירושלים, הוצג לראשונה בשנת 2002 בביתן הלנה רובינשטיין בתערוכה המדוברת "הלנה", אז בנה מרומי מיצב דמוי מחסום גבול שדמות האפריקאי הצעיר מתנוססת מעליו.

הנער השחור, המייצג את אוכלוסיית העובדים הזרים מדרום תל אביב, צמח לממדי ענק והוצב בלב מרכז התרבות הלבן והשבע של תל אביב. ראשו, המתנוסס כתורן לגובה של שישה מטרים, כמעט נוגע בתקרת המוזיאון ומאיים למוטט את המבנה על ראשי המבקרים – שוחרי התרבות האנינים. כך מבטא מרומי ביקורת על השינויים שעוברת החברה הישראלית – מחברה חלוצית וסוציאליסטית לחברה המנצלת מהגרי עבודה ומתעלמת מאוכלוסיות חלשות – ועל המערב השבע המנצל את מדינות העולם השלישי.

"הנער מדרום תל אביב" | צילום: אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים
"הנער מדרום תל אביב" | צילום: אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

Yinka Shonivare

"מיומנו של דנדי ויקטוריאני, שעה 03:00", 1998, צילום צבע, 228.6X183 ס"מ

עבודותיו של ינקה שוניברי, אמן בריטי ממוצא ניגרי, מעלות שאלות על היחסים בין העולם המערבי לעולם השלישי. הוא מרבה להתייחס ביצירתו באורח קומי וביקורתי לתקופה הוויקטוריאנית והקולוניאליסטית של בריטניה. ב"יומנו של דנדי ויקטוריאני", למשל, פרויקט שנוצר לרכבת התחתית של לונדון, חמישה תצלומים של סצנות מחייו של "דנדי ויקטוריאני" – סגנון לבוש גנדרני ומהודר המזוהה עם גברים אריסטוקרטיים מטופחים והוללים שהיה נפוץ באירופה בסוף המאה ה־18.

בכל תמונה בסדרה מבוימת בקפידה ומתועדת סצנה רבת משתתפים המבוססת על יצירות אירופאיות קלאסיות כמו "דרכו של הולל" של ויליאם הוגארת. אלא ששוניברי טורף את הקלפים וממקם את עצמו במרכזן של כל העבודות בתפקיד הגנדרן האירופאי. כך הוא הופך על פיהם את התיאורים הסטריאוטיפיים השגורים של לבנים ושחורים באמנות האירופית, ומחלץ את השחור מייצוגיו המנמיכים והמשפילים. במרכזה של כל תמונה ניצבת דמותו שחורת העור של האמן לבוש כאציל אירופאי מגונדר, ואילו לתפקידי המשרתים ואנשי החצר הסובבים אותו כשפניהן נשואות אליו מלוהקים שחקנים לבנים.

מיומנו של דנדי ויקטוריאני, שעה 03:00 | צילום: אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים
מיומנו של דנדי ויקטוריאני, שעה 03:00 | צילום: אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

עינב זיו

"תסרוקות", מיצג (בהשתתפות עינב זיו, לוסי אוקוור ואוג'ו בנסון), 2015, בית הספר "מוסררה"

המיצג של עינב זיו, שהתקיים בבית הספר לצילום מוסררה בירושלים בקיץ האחרון, נערך בהשראת סדרת התצלומים של האמן הניגרי J.D. Okhai Ojeikere אשר תיעד במשך כמה עשורים כאלף תסרוקות של נשים מרחבי ניגריה. במהלך המיצג נקלעו צמותיהן של האמנית הישראלית ושל מהגרת שחורה בשם אוג'ו בנסון על ידי ספרית ניגרית בשם לוסי אוקוור, עד שיצרו ראש אחד לשני גופים. לוסי ואוג'ו הן מהגרות מניגריה החיות בשנתיים האחרונות בארץ ולשתיהן נולדו ילדים בישראל. עניינה של זיו בעיצוב שיער אפריקאי, היא מעידה, החל בביקוריה בתחנה המרכזית בתל אביב, אזור שבו חיים מהגרי עבודה רבים ועל כן מצויים בו סלונים רבים לעיצוב שיער אפריקאי.

בעת שהותה בניגריה גבר עניינה של זיו בנושא, ועמו ההבנה שהשיער טעון משמעויות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות. במיצג "תסרוקות" היא מספקת הצצה אל היסטוריית עיצוב השיער האפריקאי בכלל, ואל מסורת שזירת השיער, הפופולרית בקרב נשים אפריקאיות, בפרט. כמו כן היא מעלה שאלות על ייצוג של זהות נשית באמצעות תסרוקות וחוקרת את האפשרות לשזור את המטען התרבותי המקומי במטען התרבותי הזר.

"תסרוקות" | צילום: יקי אילון
"תסרוקות" | צילום: יקי אילון

יובל קידר

"קיבאקי חוזר לכפר", 2008, שמן על בד, 140X100 ס"מ

בעשור האחרון ביקר קדר באפריקה פעמים רבות והתאהב ביבשת ובתושביה – התאהבות שיש בה מן האובססיה אל ה"אחר" השחור. באחד הביקורים נישא לאפריקאית והקים עמה משפחה. אחרי שנים על קו אפריקה־ישראל העלה קידר לפני כשנה את תערוכת הציורים "ארס אפריקנה" הפורשת רגעים ודמויות מחייו בשנים האחרונות. זהו ציור אוטוביוגרפי המתאר את מסעו האישי ואת מפגשו עם היבשת השחורה, מפגש שהותיר בו חותם בל יימחה והצית בו חושניות בלתי מתנצלת ותשוקה אל הפרימיטיבי. שלל הדימויים שנצרבו במאגר הזיכרון החזותי שלו – קלסתרי בני השבטים, חיות פרא, פסלי עץ של חיות לתיירים, יערות עד, כלי נשק מבהיקים, שומרים במדים – מצאו את דרכם אל בד הציור בסדרת ציורים העוסקת בתשוקה ובעוני, בקולוניאליזם, בזרות ובמאבקי הישרדות, באפריקה ובמזרח התיכון כאחד. בציור "קיבאקי חוזר אל הכפר" מופיעה דמותו של מוואי קיבאקי שהיה נשיא קניה. תנוחת הדמות מבוססת על דיוקן שצייר הצייר האנגלי גראהם סת'רלנד, דיוקנו של הסופר סומרסט מוהם כאליטיסט המודע לעצמו. אלא שקיבאקי של קדר, אף שהוא לבוש חליפה מערבית, אינו אליטיסט. הוא ישוב על כיסא שרד בלב המטעים הטרופיים של אפריקה המשוונית, מנותק מסביבה של שררה ושל כוח, ויד ימינו היא תרנגול אדום כרבולת.

"קיבאקי חוזר לכפר" | צילום: אבי אמסלם
"קיבאקי חוזר לכפר" | צילום: אבי אמסלם

רמי מימון ודנה דרוויש

" From Dark to Black", 2006, הדפסת צבע, 4858X ס״מ

עבודתם המשותפת של רמי מימון ודנה דרוויש הוצגה בתערוכה "עריצותו של השקוף" (2008, גלריה מנשר) שהציגה אוסף דיוקנאות עצמיים של אמנים ישראלים מרכזיים, המציגים את עצמם בצבעים שחורים. לבחירה בצבע השחור בישראל של תחילת שנות האלפיים יש לא מעט משמעויות פוליטיות וחברתיות, לאומיות ובינלאומיות. "זהו אקט פוליטי שחושף את הצלקות שהותירה היסטוריה של דיכוי", כותבת אוצרת התערוכה מעיין אמיר. "במציאות הישראלית השחור מציע זהות אלטרנטיבית מורכבת של האחר, של המזרחי, של הערבי ועתה גם של העובדים הזרים והפליטים ממדינות אפריקה". בצילום נראית דמותה של האמנית דנה דרוויש מעורטלת וצבועה בשחור, עיניה מישירות מבט עז אל עדשת מצלמתו של הצלם רמי מימון, עירומה נראה טבעי במעטה הצבע השחור. נדמה כי ההצטבעות בשחור הולמת אותה באופן מפתיע, מדגישה את יופייה ואת עוצמתה של הדמות הנשית. שם העבודה מרמז כי זהו אקט משחרר של נקיטת עמדה, כזה שהולך "עד הסוף" עם זהותה המזרחית של המצולמת ואולי הופך את עול כהותה לקלף שחור מנצח.

From Dark To Black
From Dark To Black

זויה צ'רקסקי

"ניגריה־ארגנטינה", 2015, שמן על בד, 120X150 ס"מ

בשנים האחרונות מציירת זויה צ'רקסקי מראות שמקורם בשיטוטיה בתל אביב, מדרום לצפון, ומתמקדת בחיי השחורים בעיר. הנוף האנושי והחברתי נקלט בעין ביקורתית ואירונית, מתובל בהומור ובאמפתיה אך לא חוסך שאלות על זהות והזדהות ועל מקומו של הפרט בחברה. בציורים ישירים, המתאפיינים בשפה צורנית שטוחה ובצבעונית עזה ועליזה, היא מתארת סצנות יומיומיות מחיי משפחה, תופרת שחורה השקועה בתנומה, עובדי עירייה לובשי שכפ"צים זוהרים, צפייה משפחתית במשחק כדורגל. הנוף האורבני הנשקף מחלון הדירה בציור והמדבקות בעברית המודבקות על השמשות מעידים כי מדובר כפי הנראה במשפחת מהגרים מדרום תל אביב. מעל מסך הטלוויזיה ניצב פסל צלב המעיד על זרות דיירי הבית, ומעליו נמתחת שורה של דגלי ישראל המעלים שאלות על זהותה של המשפחה בסביבת מגוריה. המשפחה צופה בשקיקה במשחק של נבחרת ניגריה – כנראה מדינת מוצאה – בביתה החדש בניכר. עם זאת, לצד סממני המקום, הדת והגזע, מצטיין הציור בשפה מחויכת המתארת בחמלה ובחיבה סצנה יומיומית מחיי משפחה צעירה – כל משפחה שהיא.

"ניגריה-ארגנטינה" | צילום: באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב
"ניגריה-ארגנטינה" | צילום: באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב

אריאל רייכמן

"מריה", 2015, אקריליק על נייר, 59.4X84 ס"מ, 200 ציורים מודבקים ברחבי יוהנסבורג

אריאל רייכמן נולד בדרום אפריקה. שנות ילדותו עברו עליו בתקופת האפרטהייד. כפי שהיה מקובל באותה תקופה, לבני המשפחה היתה אומנת שחורה בשם מריה, שתפקידה היה לטפל בילדים ולסייע בעבודות הבית. מריה חיה עם המשפחה כעשר שנים והייתה לרייכמן כאם שנייה. מאז עקרה המשפחה לישראל נותק הקשר עם מריה, ורייכמן לא חזר לפגוש בה. בתחילת 2015 הוא חזר לדרום אפריקה כדי להשתתף בתערוכה בגלריה מקומית, ושהה בעיר כחודשיים שבמהלכם חיפש אחר מריה. במהלך החיפוש גילה כמה מעט הוא יודע על האישה שעמה היו לו יחסים מלאי קרבה ואהבה. פעולת החיפוש הפכה לאקט אמנותי. רייכמן צייר  כ־200 ציורי אקריליק של דיוקנה המחייך של מריה, כפי שזכר אותו מתצלום משפחתי. את הציורים תלה בפינות שונות ברחבי יוהנסבורג בתקווה שיסייעו לו לעלות על עקבותיה. יותר מאשר כלי חיפוש משמשים הציורים את רייכמן ככלי להארת דמותה של מריה ולהאדרת מקומן של כל עוזרות הבית השחורות, מאז ימי האפרטהייד ועד היום.

"מריה" | צילום: באדיבות האמן וגלריה PSM, ברלין
"מריה" | צילום: באדיבות האמן וגלריה PSM, ברלין

Amy Sherald

"Fact was she knew more about them than she knew about herself, having "never had the map to discover what she was like
2015, שמן על בד, 137X109 ס"מ

האמנית האפרו־אמריקאית איימי שרלד עוסקת במקומם ומעמדם של שחורים באמריקה. היא מציירת דיוקנאות של שחורים בגודל אמיתי, גברים ונשים שחורי עור, זרים ויפים למראה, לבושים בבגדים תיאטרליים הנראים כתחפושות ולעתים אוחזים אביזרי קרקס. כבר במבט ראשון ניכר הדמיון בין פני הדמויות לפניה של האמנית, ומתברר עיסוקה בתהליכי הבניית זהות ובאופני ייצוגם. ציוריה הצבעוניים ישירים, פשוטים, ריאליסטיים וסוריאליסטיים כאחד, משלבים מציאות ופנטזיה. כל דמות שחורה ניצבת תמיד במרכז הציור במלוא גופה, מבוימת ומחופשת בקפידה בבגדים צבעוניים ותיאטרליים, תנוחת גופה מתוחה ומאופקת, והיא מישירה מבט עז אל עיני הצופה. הדמויות מנותקות מכל הקשר או רקע קונקרטי, מזמינות את הצופה לפענח את צפונותיהן, ומשמשות כמצע להשלכת דמויותיה השונות וייצוגי זהותה של האמנית עצמה.

Saint Woman | צילום: באדיבות האמנית וגלריה Monique Meloche שיקאגו
Saint Woman | צילום: באדיבות האמנית וגלריה Monique Meloche שיקאגו