מגרש משחקים

איתמר שמשוני

"ללא כותרת", טכניקה מעורבת, 2014

מתוך הפרויקט "Toys R Art Factory", דצמבר 2014, Mana Contemporary Art Center, ניו ג'רזי

איתמר שמשוני, "ללא כותרת", 2014 | צילום: קובי סוויסה

איתמר שמשוני הוא אמן רב תחומי העובד בטכניקות שונות, ונע בין סוגי מדיה שונים – ציור, וידיאו, מיצב ובעיקר פיסול. הוא יוצר אובייקטים מגוונים הנשענים על חפצים קיימים שהוא יוצר בהם שיבושים והכלאות, ובוחן באמצעותם את יכולתה של האמנות להשתלב בחיי היומיום ולהפוך למוצר צריכה המוני בעל השפעה רחבה. רבים מפסליו מלאי האירוניה וההומור מבוססים על צעצועים שסיימו את דרכם – צעצועים חדשים וישנים, זולים ויקרים, מתוחכמים ופשוטים. הוא מרבה להשתמש בגיבורי על שכיכבו בילדותו, ובונה מחלקי צעצועים אובייקטים הנעים על הקו שבין המפתה למטריד, ומשלב בהם זיכרונות ילדות והורות טרייה. בפרויקט Toys R Art Factory הקים שמשוני מפעל לייצור פסלים המורכבים מצעצועים. חלל התצוגה הגדול של מרכז מאנה לאמנות עכשווית בניו ג'רזי הפך למשך ערב אחד בלבד למפעל צעצועים. המבקרים הוזמנו לצפות בתהליך העבודה. בחלל הוקצה שטח ל"מחסן", לצדו הוצב שולחן עבודה ארוך שבו מורכבים הפסלים, וב"חנות המפעל" ניתן היה לרכוש פסלים שונים שהורכבו מחלקי צעצועים. כך הפך שוב השימוש בצעצועים למטפורה על תרבות הצריכה ועל מנגנוני הייצור, על האמנות כסחורה ועל יכולתה להשתלב בחיי האנשים.

Angela Strassheim

ללא כותרת (סוסים), 2004, הדפסת צבע, 76X102 ס"מ

מתוך אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

"ללא כותרת (סוסים)", 2004 | מתוך אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

האמנית האמריקאית אנג'לה סטרסהיים, שעסקה בתחילת דרכה בצילום משטרתי, מצלמת סצנות מבוימות ומשוחקות בקפידה, טעונות רגשית אך עם זאת מנותקות, ותצלומיה מצטיינים באיכות חדה ומדויקת אך גם מרוחקת ונוקשה משהו. בסדרת העבודות "Left Behind", היא עוסקת בזיכרונות אישיים ובחוויות שחוותה כילדה במשפחה נוצרית אדוקה. הדמויות בסדרה עוסקות בפעילות ביתית, שגרתית ויומיומית, אך כל פרט בפריים מצולם בחדות ומבוים בהקפדה מדעית כמעט. התצלומים נראים כמעט כמו ציורים אירופים מוקדמים שבהם כל פרט טעון בסמליות דתית. בעבודה "ללא כותרת (סוסים)" נראית ילדה בעלת כנפי פיה כורעת ברך בפתחו של חדר ילדים, קוראת בתנ"ך. האור העז והבהיר הבוקע מאחוריה מזכיר את האור האופייני לסצנות של התגלות דתית. טירה מאבני לגו ניצבת למרגלותיה ועדר של סוסי צעצוע שנראים כמו פוסעים אל תוך החדר משלימים סצנה פסטורלית של תמימות ילדית. במיטה השמאלית נראה ילד ישן בשלווה, אך תחושת איום מתעוררת כאשר מתגלה ילד נוסף המציץ בסתר מתחת למיטה הימנית. האווירה הקסומה והחלומית בחדר מפנה את מקומה לתחושת סכנה מטרידה המפעפעת תחת פני השטח השלווים.

נטליה זורבוב

"מגרש משחקים", אקריליק על קנבס, 2007

מתוך התערוכה "קירות נמסים" מאוסף יגאל אהובי לאמנות, הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב (נעילה: 10 באפריל 2015)

נטליה זורבוב, "מגרש משחקים", 2007 | צילום: אלעד שריג

בתקופת מגוריה ביישוב קהילתי ליד באר שבע ציירה נטליה זורבוב מעין יומן – סקיצות שצוירו כמעט מדי יום ומקורן בחוויות שחוותה בנוף המדברי החדש, השונה כל כך מהנוף המושלג של רוסיה, שבה גדלה. תחילה היו רק רישומים במחשב ואלו הפכו לציורים גדולים באקריליק, שבהם ניסתה זורבוב לשמור על התחושה השטוחה שאפיינה את הגרסה הממוחשבת. זורבוב מנסה לשמר את תחושת הפוסטר – להשתמש בשפה הוויזואלית השטוחה של הפרסומות (ושל תמונת המשפחה המרבה להשתקף מהן) כדי להעמיק ולחקור רבדים סמויים ואחרים בחיי המשפחה. מגרש המשחקים שבציורים מבוסס על המגרש ביישוב: לכאורה צבעוני ושמח, אבל בהתבוננות קרובה ניכר כי הוא גן שנשכח מאחור – חלקו שבור, רובו מוזנח. תחושה של מתח ואסון מתקרב מרחפת מעל הפארק, ובמקום שהפעילות המשותפת תקרב את המשפחה הקטנה, נדמה שהיא רק מרחיקה אותם זה מזה. הנוכחות המתמדת של הירח הנוגה בשמי הדמדומים הצבעוניים משמרת ומעצימה את המתח, שאינו מרפה, בין היפה לכואב.

אורלי הומל

"פלייגראונד", פרט ממיצב, 2010, טכניקה מעורבת

אורלי הומל, "פלייגראונד", 2010 | צילום: שירה טבצ'ניק

רבות מעבודותיה של אורלי הומל בוראות עולם קסום ומפתה, מלא הומור וחן מצד אחד אך גם מתח מהצד האחר, ונדמה כי קסמו תלוי על בלימה. בשפתה הפיסולית הנקייה והמדויקת הומל בונה פסלים עדינים מגבס לבן או מיציקות בטון, המתארים אובייקטים תמימים לכאורה שטמונים בהם זרעי מתח או חשש מפני הבאות. במיצב הגדול "פלייגראונד" היא משתמשת בנוף הילדות המוכר והופכת אותו לזירה ארכיאולוגית רעילה של ברזל, גבס וגומי: המיצב מורכב מחלקים חתוכים של מתקני שעשועים שאספה הומל בגני משחקים ברחבי הארץ, והציבה באופן הגורם להם להיראות כחלקי מאובנים השולחים זרועות מעל פני האדמה, או כקברים שהתגלו באתר חפירות. כך הופכת הומל את זירת השעשוע התמימה "למופע ראווה תיאטרלי של הרס, למרחב פסיכולוגי מפורק, המייצר אסתטיקה של חרדה ואובדן ומתייחס לחורבן אישי וקולקטיבי", כותבת האוצרת מיטל רז על העבודה.

הילה עמרם

"גן הקריסטל", 2008, מיצב בטכניקה מעורבת

הילה עמרם, "גן הקריסטל", 2008 | צילום: שחף הבר

עמרם מרבה לחקור בעבודותיה תהליכים מדעיים, לשלב חומרים ואובייקטים טבעיים עם חפצים מעשה יד אדם ולייצר מפגשים פיוטיים אך טעונים בין תוצרי הטבע, המדע והאמנות. בעבודותיה היא מגיבה לחפצים שאותם היא מלקטת, ממיינת ומקטלגת בקפידה, מבצעת בהם מהלכים של פירוק והרכבה מחדש, ומשתמשת בחומרים אורגניים ובתהליכים כימיים וביולוגיים כדי להציע התבוננות מחודשת וביקורתית על עולם הטבע בעידן מתועש וטכנולוגי. במיצב המורכב והעשיר "גן הקריסטל" מכליאה עמרם בין חיות פלסטיק קטנות לבין חלקי חפצים וחומרים אורגניים כמו נוצות, אלמוגים, בלוטים וצדפים, והופכת את חיות הצעצוע למעין מוטציות בדיוניות של טבע מומצא. במבט ראשון נראה כי היא בוראת עולם חלומי המאוכלס על ידי יצורי קסם שכמו נלקחו מתוך אגדה או סיפור ילדים, אך השינויים שעברו בתהליך אבולוציוני מלאכותי, והעובדה שמדובר בצעצועי פלסטיק, שהם תוצר של פס ייצור המוני, מנסחים שאלות על שבריריותו של הטבע ועל הסכנות הצפונות לו מיד האדם.

אורי בצון

איקס עיגול, 2014, מיצב פעולה

מתוך התערוכה "איקס עיגול", גלריה גרנד Art, גרנד קניון, חיפה (נעילה: 15 בפברואר 2015)

אורי בצון, איקס עיגול, 2014 | צילום: וידאו גרפיטי

בתערוכה "איקס עיגול" המוצגת בימים אלה בגלריה גרנד Art בחיפה מציג אורי בצון פרשנות תלת ממדית למשחק המוכר "איקס עיגול", והופך אותו בכך ממשחק זוגי למשחק חברתי. דף הנייר השטוח הופך לקוביית משחק גדולה, המורכבת בעצמה מתשע קוביות קטנות יותר, שעל פאותיהן מצוירים איקסים ועיגולים. הצופים מוזמנים להשתתף במשחק, להפוך את קוביות המשחק ולגלות את הצפון על פאותיהן, ולנסות להגיע לרצף של איקסים או עיגולים מול השחקנים הניצבים בשאר הפאות. בכך משנה בצון את חוקי המשחק ואובייקט האמנות הפאסיבי שנועד, לכאורה, לצפייה בלבד מזמן התערבות חברתית המבוססת על חוקים ידועים לצד הזדמנויות פעולה חדשות ולא מוכרות. בכך הופך חלל הגלריה לזירה חברתית שמאבקי כוח ניטשים בה או נכרתות בה בריתות, של תחרות ויריבות או לחלופין התלכדות סביב רעיון משותף, מעין מעבדת מחקר למנעד רחב של התנהגויות אנושיות.

עפרה אייל

"סמבו", 2013, מתוך הסדרה "פלימובילים, 1974", אקריליק על בד, 16X22 ס"מ

"סוני אייל", 2014, מתוך הסדרה "סוני אנג'לס", אקריליק על בד, 16X22 ס"מ

עפרה אייל, "סמבו", 2013 | מתוך הסדרה "פלימובילים, 1974"

עפרה אייל, "סוני אייל", 2014 | מתוך הסדרה "סוני אנג'לס"

באחת מסדרות העבודות הבולטות והמוכרות של הציירת עפרה אייל נכללים עשרות ציורים של משחקי ילדות, צעצועים ישנים, בובות, מזכרות, אריזות ועטיפות של משחקים (כולם מן האוסף הפרטי שלה). היא מציירת את הפריטים, כבר יותר מ־20 שנה, באותה אובססיביות שבה היא אוספת אותם: ציורים ריאליסטיים קטנים, מדויקים ומרובי פרטים על בדי ציור שהיא מותחת בעצמה. הצעצועים מבודדים ומצוירים על גבי רקע חלק, מנותקים מהקשר או מסביבה כלשהי. אלו מוצרי צריכה מעובדים וצבעוניים שהיא חוקרת את כוחם הפתייני ומשתמשת בהם כסימולציה מחויכת של העולם האמיתי: דמויות פליימוביל משנות ה־70 מייצגות אצלה תפיסות סטריאוטיפיות של מעמדות חברתיים ומקצועות שונים, ומשחק "סיימון" האהוב עליה הופך להערה על מעשה החיקוי בעולם האמנות בכלל ובציור בפרט. כהרחבה של הנושא היא מציירת גם את "קליפות" המוצרים: עטיפות של מסטיק, קופסאות משחק ואריזות של משחקים ישנים שאבד עליהם הכלח. בכך היא מעניקה לחפצים זנוחים ושוליים מעמד של יצירת אמנות וגואלת אותם משיממונם, או אולי מקימה להם מצבה.

טל פרנק

כלב עם מזגן, 2009, יציקת פיברגלס ואלומיניום, 32X40 ס"מ

טל פרנק, כלב עם מזגן, 2009 | צילום: יח"צ

טל פרנק יוצרת אובייקטים פיסוליים מהוקצעים ואלגנטיים מיציקות של חומרים פולימריים, שהופכים תחת ידיה לחיקוי מושלם של חומרים אחרים ושל המציאות. אלה הם חומרים פלסטיים שהופכים מנוזל למוצק באמצעות ריאקציות כימיות, ושינוי מצב הצבירה שלהם נוכח לא רק בחומריותן של העבודות אלא גם באמירה הגלומה בהן. הטכניקה הפיסולית שלה מאפשרת לה "להקפיא" את האובייקט, והקפאה מייצרת תחושה של נצחיות, אך גם מטשטשת את הגבול בין התכלות להיווצרות. כשם שהחומרים מתחלפים בעבודותיה ולובשים פנים מתעתעות, כך מתחלף לעתים ההומוריסטי במצמרר, וההבחנה בין חיים למוות אינה תמיד ברורה. כך למשל, בעבודה "צבי עם מזגן" נראית בובה מנופחת בצורת צבי צבעוני שכמו נשאבה אל פתח האוורור של מזגן ורוקנה מן האוויר שמילא אותה. צעצוע הילדים שרוקן מאוויר איבד את צורתו, ונראה כניצול של פעולה אלימה כלשהי. הפסל המשעשע מעלה חיוך והשתאות נוכח הווירטואוזיות הטכנית של האמנית, הבוראת צורה שאיבדה את צורתה, אך עקבותיה של הפעולה האלימה שהופעלה לכאורה על צעצוע ילדים תמים מעוררות שאלות טורדות מנוחה.

שירה זלוור

משיכה בחבל, 2009, שעווה, צבע אקריליק, אפוקסי חוטי ברזל ועץ, 300X60X120 ס"מ

שירה זלוור, משיכה בחבל, 2009 | צילום: רמי מימון

במבט ראשון נראות עבודותיה של שירה זלוור מתוקות ונאיביות, ומורכבותן נגלית רק במבט נוסף. היא מפסלת פסלים אנושיים – על פי רוב דמויות מוקטנות המשקפות מעמד חברתי או שיוך פוליטי – בדיוק רב, עד אחרון הפרטים, משעווה צבועה בצבע אקריליק. את העבודה "משיכה בחבל" יצרה זלוור במיוחד לתערוכה "הגזמה פראית" שהוצגה במוזיאון חיפה. היא בחרה בדימוי נוסטלגי, השייך למאגר משחקי הילדות המכונסים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי – משחק שבו שתי קבוצות יריבות ניצבות זו מול זו ומושכות בקצותיו המנוגדים של חבל. "כוחו של הדימוי נובע מן הפרדוקס הטמון במשחקי הכוח הסיזיפיים וחסרי התכלית, המאפיינים את החיים הפוליטיים בישראל", כותבת אוצרת התערוכה תמי כץ פרימן. כל אחת מעשר דמויות הנערים המשתתפות במשחק פוסלה ביד, והבעותיהן ותנוחות גופן המאומצות שונות זו מזו וייחודיות לכל דמות. "הטיפול בדמויות מזכיר עבודה בחמר ומלאכות יד דקורטיביות משיעורי מלאכה", כותבת כץ פרימן, "מאפיינים אלו משווים לעבודותיה של זלוור נוכחות גרוטסקית נטולת זוהר, המאירה את המרחב הרגשי שלנו, הישראלים, מנקודת מבט ביקורתית אך חומלת".