מדד הצמיחה

ניבי אלרואי והילה עמרם

"מועדון תרבית", 2014, טכניקה מעורבת (אוצרת: סאלי הפטל נווה)

ניבי אלרואי והילה עמרם, "מועדון תרבית".צילום: יובל חי

לפני כשנה הציגו האמניות הילה עמרם וניבי אלרואי פרויקט משותף בסדנאות האמנים בתל אביב, שבו יצרו סביבה פיסולית מורכבת ומפתיעה, המדמה מערכת אקולוגית אוטונומית ומתפקדת. המיצב בנוי מחומרים אורגניים כמו צמחיה, טחב וגידולים פטרייתיים וגם חפצים מוכנים, חומרי גלם וחומרים תעשייתיים. במיצב מבקשות השתיים לשחזר מערכת אקולוגית של ביצה, כמו הביצות הנתונות בסכנת הכחדה גלובלית. התוצאה היא מעין מוזיאון מדע שהשתבש, ספק מעבדה ספק חממה, המתקיים בתוך חדר שינה ביתי. במרכז המיצב ניצבת מיטה זוגית שבמזרונה נפער מקווה מים, שבתקופת התערוכה הפך לבית גידול המצמיח מיני טחב ופטריות. למרגלות המיטה נבנתה מעין גבעה מדורגת משכבות קרטון צפופות שהודקו זו לזו בטיט ובכבול, והפכה למצע המאפשר צמיחה. מבין שכבות הקרטון מבליחים בערבובייה צמחיית מים ירקרקה, חלקי ריהוט גדומים, כלי מעבדה ישנים, ספרי בוטניקה ומגדירי צמחים, בגדים, נעליים, פקעות שהנצו ושריוני צב, חלקי ברזל חלודים וטחב, כלי מטבח ומוצרי צריכה שונים – ערב רב של צמחים, חומרים אורגניים וחפצים ביתיים היוצרים מיצב אורגני־סינתטי, מעין גינה בהפרעה המבקשת להשיב לחיים מערכת שנכחדה. "עמרם ואלרואי יצרו ביצה שהיא משל או מצב ביניים מת־חי, מדגרת ריקבון אך גם אתר בעל כוח משמר, החונט כל מה שנקלע אליו", כותבת מבקרת האמנות גליה יהב על העבודה, "שילוב של אסתטיקת מעבדה ושל ניסוי בתנאים מבוקרים עם אסון אקולוגי בחלל רוחש הזבובים".

ליהי חן

"פריחה שנתאחרה", 2006, טכניקה מעורבת: עץ, צבע, בד ואבני סברובסקי, 2X3 מ' . מתוך התערוכה "פאטה מורגנה", מוזיאון חיפה לאמנות

ליהי חן, "פריחה שנתאחרה". צילום: אריאל ורהפטיג־ונציאן

בעבודות המיצב המורכבות שלה בונה ליהי חן סביבות פנטסטיות וסוריאליסטיות, גדולות מהחיים, הנעות בין אשליה למציאות. היא יוצרת מרחבים דמויי חלום, אפופי סוד ומסתורין וריקים מנוכחות אנושית, ומפזרת בהם סימנים לעלילה מרומזת, אפשרית, כמו עוגני פיענוח לסיפור בלשי. במיצב "פריחה שנתאחרה" נראה צריף עץ ישן וסגור שענפיו הפורחים של עץ שקדייה פורצים מחלונותיו. קורות הצריף, שקיבלו מראה מיושן ומתקלף בעבודת ציור ממושכת בסטודיו, יוצרות תחושה של מקום ששיני הזמן נגסו בו, אך הפריחה הוורודה המתפרצת מחלונותיו עומדת בניגוד למראה הצריף הנטוש והעזוב ומייצרת לרגע חיזיון מרהיב של תקווה. הצצה בחלון מגלה את פנים הצריף המואר, בירכתיו דלת פתוחה מעט, שהאור העז הבוקע ממנה מעורר סקרנות או תקווה. מפתה להקיף את הצריף ולגלות מה קורה מאחוריו, אלא שמבט אל אחורי הצריף מפגיש את הצופה עם דלת סגורה וחתומה, ומנפץ את אשליית הפיתוי. "אסתטיקת הקיטש של ליהי חן מחפה על איום הקריסה והכרסום, החורבן והשיממון", נכתב בקטלוג התערוכה "פאטה מורגנה", שבה הוצגה העבודה. הבחירה בפריחתו של עץ המזוהה עם הנוף המקומי, כלואה ומתפרצת כאחד, עשויה להציע פרשנויות שונות למצב החברתי, הגיאוגרפי והקיומי בישראל.

הילה בן ארי

"שתיל", 2012, וידיאו, 2:04 דקות, הקרנה מחזורית

הילה בן ארי, "שתיל". צילום: אסף רבן

עבודותיה המגוונות של הילה בן ארי נובעות מעיסוקה בגוף האנושי ובגוף הנשי בפרט, כצומת של סוגיות פרטיות, חברתיות ופוליטיות. כמי שנולדה והתחנכה בקיבוץ, בן ארי מנסחת בעבודותיה שאלות הנוגעות ליחסי גוף־סביבה־קהילה ולמקומו של היחיד מול הכלל. לא אחת נראה היחיד בעבודותיה לכוד במערך של קשרים, בסוג של רשת כובלת המאלצת אותו למנח גופני מסוים. עבודת הווידיאו "שתיל" (2012) היא אחת מסדרת עבודות וידיאו שהן כמעט נעדרות תנועה ומתפקדות כ־Moving Image. בעבודות נצפות דמויות נשיות המאזנות את עצמן בקושי רב במה שנראה כתנוחות אתלטיות מענות. בכל אחת מהעבודות נראה הגוף הנשי כמו תלוי על בלימה בתנוחה שברירית, מתעקל ומתוח עד כאב. העובדה שמדובר בעבודות וידיאו המוקרנות בלופ, להבדיל מתמונת סטילס המקפיאה רגע בודד, יוצקת בהן זמן אינסופי המיתרגם למאמץ האינסופי של הגוף. בעבודה זו נראית דמות נשית בלב השדה מכופפת בתנוחת "גשר" מעל שתיל רך. הגוף הנתון בתנוחה כמעט בלתי אפשרית בניסיון לייצב את עצמו על הקרקע, מגונן על השתיל כגג, אך גם טורד את המנוחה בשל החשש שיקרוס ויתמוטט עליו. גם השתיל עצמו מופיע בתפקיד כפול: צמח עדין ורך שזקוק להגנה, אך גם סמל פאלי המזדקר מן הקרקע ככלי נשק דוקרני.

 דנה לוי

"המזרקה", 2011, וידיאו, 03:00 דקות

דנה לוי, "המזרקה"

בעבודת הווידיאו הכמעט מדיטטיבית של דנה לוי צולם עץ אורן הנעקר באמצעות מנוף מתוך אגם פסטורלי, נמשה מן המים ונע מעלה באיטיות עד שאחרון שורשיו יוצא מן הפריים. העבודה חוקרת את ההיבטים החברתיים, הפוליטיים וההיסטוריים של החיים במזרח התיכון, מדגישה נושאים של זיכרון וזהות, ומציעה מטפורה על מצב של תלישות, עקירה והגירה – נושא השב ועולה בחלק מעבודותיה של לוי. הפעולה האלימה המצויה בשורש העקירה של העץ מציעה התבוננות ביקורתית על יחסו של האדם לטבע ועל ניסיונותיו ההרסניים לאלפו ולשלוט בו. ללא המנוף, מעשה ידי אדם, לא ניתן היה לעקור ולמשות את העץ מן המים נגד חוקי הכבידה. בה בעת, תוך כדי תנועתו כלפי מעלה, סב העץ על צירו בתנועה ספירלית, נד במעגלים כשהוא עולה מן המים אל השמים, ומציע מטפורה נוספת, רומנטית ופיוטית, למעגל החיים האינסופי.

אביטל גבע

"פסנתר בתוך ביצה", 2014, טכניקה מעורבת.  מתוך תערוכת זוכי פרסי משרד התרבות לשנת 2013 (אוצרת: אורית בולגרו), מוזיאון, חיפה לאמנות

אביטל גבע, "פסנתר בתוך ביצה". צילום: יאיר מיוחס

אביטל גבע הוא אמן מושגי בולט שהחל לפעול בראשית שנות ה־70 של המאה ה־20, ונטש את שדה האמנות הממוסדת לטובת הקמת פרויקט "החממה" בקיבוץ עין שמר. החממה היא מרכז מחקר וחינוך המשלב ניסיונות חדשים בחקלאות ופיתוח פתרונות אקולוגיים עם פעילות קהילתית וחברתית, בעיקר של בני נוער מקיבוצי הסביבה. פעילותו בתחום האמנות האקולוגית זיכתה את גבע בפרס מפעל חיים של משרד התרבות לשנת 2013, ואת העבודה "פסנתר בתוך ביצה" יצר לתערוכת זוכי פרסי משרד התרבות אשר הוצגה הקיץ במוזיאון חיפה לאמנות. במרכז חלל התצוגה הציב גבע פסנתר כנף שחור בתוך ביצת מים רדודה שצמחי מים צפים וצומחים בה – דימוי למצב האומה. הפסנתר – ייצוג שגור לתרבות מערבית גבוהה – עומד דומם בביצה: מאגר מים עומדים, רדודים ועכורים. הספרים הפזורים על גדות הביצה מייצגים סמיכות נוספת בין ייצוגי תרבות גבוהה לבין שלולית המים העומדים, שמצד אחד מייצגת רדידות טובענית אך מייצרת גם אופק של צמיחה.

שרון גלזברג

"החממה", 2014, מיצב וידיאו. פרויקט מיוחד לתערוכה "התערוכה החקלאית: על חקלאות מקומית באמנות עכשווית", אוצרת: טלי תמיר. פתיחה: 19.2.15, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

שרון גלזברג, "החממה"

מיצב הווידיאו המורכב של שרון גלזברג הוא פרויקט מיוחד ל"תערוכה החקלאית" אשר תיפתח ב־19.2 במוזיאון פתח תקווה לאמנות ותעסוק בבחינת האתוס החקלאי הישראלי־ציוני מנקודת מבט של שנות ה־2000, לאור מעמדו המשתנה בעשורים האחרונים. "גלזברג, המתגוררת במושב חקלאי", כותבת אוצרת התערוכה טלי תמיר, "יוצרת מיצב העוסק בגלגולה של החקלאות הישראלית מאתוס של עבודה עברית וגאולת האדמה לפרקטיקה כלכלית של הפעלת עובדים זרים והעסקתם בתנאי מינימום". היא מתבוננת בשטחים החקלאיים שבסביבת מגוריה ומתעדת את מצבם – מטעים שנגדעו, שטחים שהוזנחו ושדות שלא עובדו בשל חוסר ידיים עובדות או בשל היעדר כדאיות כלכלית. גלזברג בנתה בחלל התצוגה מבנים מעוגלים דמויי חממה המזכירים בהדרם ובגובהם מבני כנסייה, ובתוכם מוקרנים שבעה סרטי וידיאו המציעים מבט אחר על המציאות החקלאית העכשווית. האחד מתעד תהלוכת מסורתית של חג השבועות בהשתתפות עובדי חקלאות תאילנדים, באחר נראית קבוצת ילדים בשדה תפוחי אדמה המשליכים תפודים אל עבר דחלילים שראשיהם אבטיחים במעין פעולת חיסול של החקלאות המקומית. סרט נוסף מצולם בשדה צמחי כרישה שלא נקטפו בשל קשיים כלכליים ועל כן הנצו בו פרחים, סרטים נוספים מתעדים פעולות שיזמה האמנית ברחבי השדות, ו"מערבים חקלאות ופנטזיה ליצירת מציאות חדשה", כותבת תמיר.

בועז אהרונוביץ

"Growing a Garden for an Unknown Lover", וידיאו, 10:48 דקות, 2011

בועז אהרונוביץ, "Growing a Garden for an Unknown Lover"

עבודת הווידיאו של בועז אהרנוביץ' "לגדל גן לאהובה לא מוכרת", מורכבת מתצלומי סטילס שצילם במשך חודש בסטודיו שלו בהתאם לכללים שקבע לעצמו. מדי יום יצר סידור חדש של פרחים, צמחים וגלעינים מונבטים בתוך מערך של מכלים, הוסיף וגרע צמחים, וצילם את התוצאה. הזר ההולך וצומח על שולחנו – מעשה חיזור אחר אהובה דמיונית או מעשה חיזורו של האמן אחר הצופה בעבודת האמנות – החל בהנבטת גלעין אבוקדו ובטטה במרפסת ביתו, עבר לאיסוף צמחים מגינתו הפרטית והמשיך באיסוף צמחים משטח הולך וגדל סביב הבית. לקראת סוף התהליך החלו הצמחים לנבול ואהרונוביץ', שתחילה מיהר להחליפם מדי יום לקראת הצילום הבא, נכנע לתהליך הכמילה והמוות של הזר ותיעד גם אותו. כל אחד מתצלומי הסטילס באוסף מקפיא מצב שונה של צמיחה ויחד הם עדות לאוסף רגעים שחלפו. הבחירה במחזור הצמיחה והכמילה בחודש שלם מעלה על הדעת מחזורים נוספים בטבע – מחזור מופעי הירח או מחזור הפריון הנשי – מחזורים נוספים של התמלאות והתרוקנות, של חיים ומוות, המחזקים את זהותה הנשית של האהובה המחוזרת שהגן הביתי מטופח בשבילה.

איה־ליסה אטילה (Eija-Liisa ahtila)

"אופקי", 2011, הקרנת וידיאו, שישה ערוצים,06:00 דקות. באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים

איה־ליסה אטילה (Eija-Liisa ahtila), "אופקי". צילום: אלי פוזנר

עבודת הווידיאו הפיוטית של האמנית הפינית איה־ליסה אטילה היא דיוקן בתנועה של עץ אשוח עצום ממדים. כדי להציג תמונה של העץ בשלמותו בגודל טבעי בתוך חלל המוזיאון בחרה האמנית להקרין את הדימוי באופן בלתי שגרתי: אופקי ולא מאונך. אטילה צילמה את עץ האשוח בשישה חלקים, והם מוקרנים בסנכרון מורכב בין שישה מקרנים, אלא ששום חלל המותאם לממדי אדם לא היה מצליח להכיל את תצלום העץ עצום הממדים במצבו הטבעי המאונך, ועל כן החליפה אטילה את הפורמט האנכי הקלאסי של הדיוקנאות בפורמט האופקי הנהוג בתיעודי נוף. השינוי הפשוט באופן ההצבה יוצר אפקט של הפתעה והזרה ומאפשר מבט מחודש על מציאות מוכרת. תנוחתו הלא אופיינית של העץ עם הרוח הנושבת בענפיו מפיחים בו חיים והוא נדמה כבעל חיים נושם הרובץ על הקרקע. "'אופקי' היפה והמוזר, שהוא בין ציור לקולנוע, בוחן את התפיסה האנושית ומזמין את המתבונן להרהר בממדי הזמן והמרחב השונים של היצורים המאכלסים את עולמנו, ולבחון את תקפותן של השפות המשמשות אותנו לייצוג האחר", כותבת האוצרת ריטה קרסטינג על העבודה.

גיא בן נר

"Treehouse Kit", מיצב וידיאו, 10:00 דקות,  2005. באדיבות גלריה זומר לאמנות עכשווית

גיא בן נר, "Treehouse Kit"

בשנת 2005 הציג גיא בן נר תערוכת יחיד בביתן הישראלי בביאנלה ה־51 בוונציה, שבמרכזה מיצב הווידיאו Treehouse Kit (ערכת בית עץ). במיצב נראה פסל בצורת עץ העשוי מחלקי רהיטים שניתנים לפירוק ולהרכבה, כמו רהיטי איקאה. בעבודת הווידיאו המלווה את הפסל נראה בן נר עטור בזקן – המזכיר את הזקן של רובינזון קרוזו או אולי של הרצל – כשהוא מפרק את חלקי העץ ומרכיב אותם מחדש בעזרת ברגים וצירים, לפי שימושם המקורי כרהיטים. תוך כדי כך הוא מלמד בשיטת "עשה זאת בעצמך" כיצד הופכים עץ לסביבת מגורים. בכך בונה בן נר עולם חדש, תוך פירוק הישן, ודמיונו לרובינזון קרוזו חלוצי או להרצל מעלה על הדעת קריאה פוליטית הקשורה לשאלת הקולוניאליזם הציוני. בנייתו או פירוקו של עץ מחלקי רהיטים להרכבה עצמית מעלה על הדעת ביקורת אירונית הן על תרבות הצריכה בעידן המודרני והן על ניסיונו של האדם לאלף את הטבע ולשלוט בו לפי צרכיו.

ענבל הופמן

מתוך הסדרה "מחסן גינה", 2014, כלי גינה, צינורות מתכווצים, גבס, פוליאריטן, ענפים וזרדים

ענבל הופמן, מתוך הסדרה "מחסן גינה"

רבות מעבודותיה של ענבל הופמן עוסקות בפעולות של גינון, גידול והנבטה שאליהן היא מתייחסת כאל "פעולות מעצימות המשיבות לעוסק בהן אשליה של שליטה בבוסתן חייו". הגינון, לתפיסתה, הוא אמצעי ביטוי לכל דבר המעניק תקווה ותחושה של בריאה, המקבילות לחוויית היצירה של האמן, והצמחייה בעבודותיה משולה לישות מחזורית ואלמותית. לקראת תערוכתה "מיטת זרע" יצרה הופמן מנבטה ביתית ותיעדה במצלמתה את אירועי הגן. "תהליכים של נביטה, צמיחה ונבילה מחליפים אצלה פרקטיקות שגורות של רישום, ציור ופיסול ומהווים המחשה בזעיר אנפין של פלא הבריאה", כתבה על התערוכה האוצרת נעמי אביב ז"ל. "עצם יצירתו של מרחב נביטה פיזי מצמיח מטבעו שפע של משמעויות, מתמצת את יחסיה המורכבים עם הטבע בכלל ועם האידאה של הגן". בסדרת הפסלים "מחסן גינה" הכליאה הופמן כתות וידיות של כלי גינה עם ענפים וזרדים ויצרה יצירי כלאיים אורגניים־מלאכותיים, ספק צומח ספק דומם. החיבור של כלי הגינון לענפים נעשה באמצעות מחברי מחשב וצינורות המשמשים בתעשיית האלקטרוניקה, המזמינים פרשנות על העידן המתועש שבו אנו חיים, אשר גינון ועבודת אדמה נזנחו בו.

אורי גרשט

"עץ זית", מתוך הסדרה "Ghost", 2005, הדפסת צבע, 120X150 ס"מ. באדיבות גלריה נגא לאמנות עכשווית

אורי גרשט, "עץ הזית"

 העבודות מהסדרה Ghost צולמו במטעי זיתים עתיקים בגליל. כל תצלום הוא ייצוג של עץ בודד שפרטיו מבודדים מן הנוף. דימויים איקוניים אלה הם בה בעת דיוקנאות של העצים ותיאור של נקודה בזמן שבה מתהווה ההיסטוריה. באזור הים התיכון עצי הזית טעונים משמעויות דתיות ותרבותיות. הם מייצגים את הקשר בין החקלאי לאבותיו ולארצו, ולא אחת מייצגים את הסכסוך הטריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים ולסלע מחלוקת. התמונות בסדרה צולמו בשעות הצהריים, כאשר השמש הקופחת ניצבת במרכז השמים. סרט הצילום נחשף לשמש במשך זמן רב, והאור הבוהק והאלים חיבל בו והמס את דימויי העצים. בתהליך הפיתוח בחדר החושך ניסה גרשט להציל את דימויי העצים מן הנגטיבים ולחלץ אותם. עקב חשיפות היתר הם הפכו בלתי חדירים, אטומים ודחוסים. בניגוד לאקט האלים וההרסני הכרוך בפעולת הצילום, על גבי נייר הצילום הופיעו דימויים מעודנים ושבריריים. דימויי העצים המרחפים כדמויות רפאים שקופות למחצה בתוך הנוף הערפילי חורגים מתיעוד מדויק של זמן ומקום. פעולות הצילום והפיתוח כורכות יחד יופי ואלימות פיזית, הרס וצמיחה, ומציעות התבוננת מטפורית בפניו השונות של הנוף הישראלי.

Otobong Nkanga

"גולה", 2014, מיצג מתוך התערוכה "14 חדרים", ארט בזל, שוויץ

Otobong Nkanga, "גולה"

האמנית הניגרית אוטובונג נקאנגה חוקרת בעבודותיה את השינויים החברתיים והטופוגרפיים בסביבתה, ואת האופן שבו משאבי הטבע חשופים לניצול תרבותי. המיצג "גולה" נוצר במיוחד לתערוכה "14 חדרים" ביריד האמנות ארט בזל 2014. 14 אמנים מרחבי העולם הוזמנו ליצור עבודת אמנות המפעילה חדר אחד וחוקרת יחסים בין זמן ומרחב באמצעות הגוף האנושי. במהלך המיצג נראות שבע נשים שחורות הנעות בחדר כשהן נושאות על ראשיהן עציצים, כשם שנשים בחברות מסורתיות נושאות על ראשיהן סלים ומשאות שונים. בעציצים נטועים צמחי "מלכת הלילה", צמח הפורח ומפיץ ריח מתוק ועז רק בשעות הלילה, ומרמז בשמו לעורן הכהה של הנשים. על רצפת החדר מצוירת מעין מפה טופוגרפית שהנשים נעות עליה, משוטטות בחלל כצמחי ענק שחורים ונטולי שורשים, מייצרות דימוי פשוט אך מלא עוצמה. תנועתם הקבועה של הנשים והצמחים בחדר ושמה של העבודה מצביעים על עיסוקה במצב של תלישות, הגירה ונדודים ובחיפוש מתמיד אחר מקום של קבע, ומרמזים לנסיבות חייהן של אוכלוסיות שלמות של פליטים ומהגרים שרבים מהם מגיעים מן היבשת השחורה.

יפתח בלסקי

"פרנקנשטיין", 2013, וידיאו, 5:21 דקות

יפתח בלסקי, "פרקנשטיין"

רבות מעבודותיו של יפתח בלסקי, אמן החי ברמת הגולן ומתפרנס מחקלאות, מתייחסות לקרקע הישראלית כקרקע טעונה, שסועה ושבעת קרבות, ומתעדות פעולות של התבצרות, התחפרות והיאחזות בקרקע לצד עבודת האדמה. בו וידיאו "פרנקשטיין", נראה האמן בחלל מוחשך כשהוא עסוק במלאכת הבנייה מחדש של עץ שנגדע ונוסר לחלקים. חלק אחר חלק מרכיב בלסקי את גזע העץ הכרות, מטליא את החלקים אלה לאלה ומצמיד אליהם את חלקי הענפים הגדועים בעזרת פטיש ומסמרי ברזל. כך הוא כמו משיב לעץ את צורתו המקורית, מרפא את השלם שפורק לחלקיו. במצב החדש העץ אמנם שלם, אך מצולק ונטול חיים: "ההרכבה המלאכותית יוצרת פרנקשטיין – פנטזיה שהיא אסון", כותב יוחאי עתריה, ומציע כי העבודה עוסקת בהבנייתה מחדש של זהות טראומתית במישור האישי והלאומי. הוא משווה את העץ ואת בנייתו מחדש להקמתו של המפעל הציוני בארץ – מודל שנשען בראשית ימיו על חקלאות ועבודת אדמה עברית, אך הוא למעשה אוסף של קהילות יהודיות נפרדות שחוברו להן יחדיו: "מדינה שכמו העץ – שהיה פעם חי ונושם – נבנתה מחיבור מלאכותי של קהילות חיות, אך נותרה במהותה נאמנה לטראומה" .