מלח הארץ

Kara Walker

"A Subtlety, or the Marvelous Sugar Baby", סוכר, 2014.

הוצג במפעל הסוכר דומינו, ברוקלין, ניו יורק, בהזמנת Creative Time. באדיבות גלריה Sikkema Jenkins & Co. ניו יורק © 2014 Kara Walker

עבודותיה של האמנית האמריקאית המובילה קארה ווקר עוסקות, מנקודת מבט הומנית ופמיניסטית, בהיסטוריה של הדרום האמריקאי בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים ולשחרור העבדים. היא ידועה בסדרות מגזרות הנייר שלה הנראות כצלליות שחורות ומזכירות איורים לספרי ילדים ועיטורים רומנטיים מהמאה ה־19. במיצב העצום שלה "עידון, או תינוק הסוכר הנהדר", בנתה ווקר פסל ענק עשוי סוכר שהוצג בין קירותיו המתפוררים של מפעל הסוכר האגדי דומינו שבברוקלין, טרם הריסת המבנה בתום תקופת התצוגה. פסל הספינקס הנשי המתנוסס לגובה של כ־15 מטרים, שפניו הם כפניה של עובדת שחורה שראשה עטוף מטפחת, מגיב לבניין ולהיסטוריה הגלומה בקירותיו. המפעל נבנה במאה ה־19 ועד מהרה הפך ליצרן של מחצית מכמות הסוכר בארצות הברית – תעשייה המזוהה עם העבדות, לפעמים עבדות ילדים. הפסל ניצב כמעין שומר סף, מצבה או מונומנט היסטורי, מחווה לכל אותם פועלים שחורים ומנוצלים אשר המתיקו, תרתי משמע, את חייהם של בעלי הנכסים הלבנים והאמידים באחת התקופות האפלות בהיסטוריה האמריקאית.

"Kara Walker, "A Subtlety, or the Marvelous Sugar Baby, סוכר, 2014. © 2014 Kara Walker

Beili Liu

מתוך המיצב "Current"

2003, מלח, מים, אבקת פחם, זכוכית, חוט, מידות משתנות

במיצביה הגדולים והפיוטיים האמנית הסינית ביילי ליו, החיה ופועלת בטקסס, ארצות הברית, חוקרת את אפשרויות השימוש והיופי הגלומות בחומרי יומיום פשוטים. עבודותיה נובעות מבחינת החומר ומניסויים בו, עוסקות בתהליכי שינוי, בשבריריות ובזמן החולף ומצטיינות באיכות אוורירית מהפנטת. במיצב Current שהציגה ליו באוניברסיטת מישיגן תלתה מתקרת הגלריה עשרה כדורי זכוכית מלאים מלח, מים ואבקת פחם. כאשר המים מתאדים גבישי מלח מתחילים לצמוח על פני שטח הכדורים וככל שחולף הזמן כמות המים בכדורים פוחתת וצורות המלח גדלות ומשתנות. העבודה מלאה בניגודים וביחסים מטפוריים המתבטאים בתכונותיהם של החומרים: המלח לבן, הפחם שחור, המים שקופים, המלח נמס במים ובפחם נחרצים בקיעים ועקבות סחף כמו ברישום מופשט. הרישום הולך ומשתנה בהדרגה ובעדינות לאורך הזמן.

Beili Liu, מתוך המיצב "Current", באדיבות Beili Liu Studio

Ken and Julia Yonetani

"Sweet Barrier Reef"

2009, סוכר, מסטיק צמחי, פוליאריטן מוקצף. מידות משתנות

רבות מעבודותיהם של צמד האמנים קן וג'וליה יונתני עוסקות בסוגיות סביבתיות וביחסים בין צרכי האדם לטבע. העבודה Sweet Barrier Reef מתייחסת לתופעת הלבנת האלמוגים – האלמוגים מאבדים בהדרגה את צבעם ומתקרבים אל מותם כתוצאה מהפרת האיזון במערכת האקולוגית סביבם. שמה של העבודה נגזר מן השם "שונית המחסום הגדולה" – שמה של שונית האלמוגים הגדולה בעולם הנמצאת לחופי צפון מזרח אוסטרליה, הסובלת אף היא מן המחלה בעקבות משקעים המצטברים בה מעיבוד שדות קני הסוכר הסמוכים אליה. למעשה, שדות קני סוכר רבים צומחים באזורים שבהם קיימות שוניות אלמוגים, והמשקעים שהם מייצרים בעת הקציר פוגעים בלא מעט שוניות אלמוגים בעולם. צמד האמנים מבקש להפנות את האצבע אל התופעה באמצעות יצירת פסלי אלמוגים מסוכר, אולם הסוכר משמש מטפורה רחבה יותר לתרבות הצריכה המודרנית ולמחיריה: השפעת תהליכי ייצור מתועשים על הסביבה, תהליך ההתחממות הגלובלית וזיהום הסביבה – כולם מעשה ידי אדם – על קצב היכחדות האלמוגים בעולם.

"Sweet Barrier Reef"
2009, באדיבות האמנית והגלריה Mizuma, טוקיו. צילום: Ina Hobbs

סיגלית לנדאו

"גלימה", 2014, רשת דיג מושרית בים המלח, 9035×27 ס"מ

מכל אמני ישראל, סיגלית לנדאו היא אולי האמנית המזוהה ביותר עם מלח כנושא וכחומר בעבודותיה. רבות  מיצירותיה נוצרו בים המלח או באינטראקציה עם מלח, וים המלח הוא נושא שנוכח בעבודותיה בקביעות מאז תערוכת המפתח "הפתרון האינסופי" שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב בשנת 2003. בתערוכה זו הציגה לראשונה פיסול במלח, שאותו היא יוצרת באמצעות השריית אובייקטים שונים במי ים המלח. המלח המתגבש סביב האובייקטים הופך אותם לפסלים פיוטים, יפהפיים ורבי משמעות. גבישי המלח נראים כיהלומים, כשמיכה של קרח, כדמעות שקפאו, כחיבוק של מוות, אולי זכר לנציב המלח שאשת לוט נהפכה לו לאחר שהעזה להסב פניה ולהישיר מבט לזוועה. העבודה "גלימה" היא אחת מסדרת עבודות שבהן השרתה לנדאו רשתות דייגים במי ים המלח. המים המרים והסמיכים, שאינם מאפשרים חיים ועל כן דיג, עוטפים את הרשתות המסמלות פיריון וחיים באחיזתו הממיתה של המלח. בהעדר חיים, נראה כי משו הרשתות גבישי מלח ממעמקי הים, והפכו לאובייקטים יפהפיים אך עקרים ונעדרי שימוש.

סיגלית לנדאו "גלימה", 2014, באדיבות האמנית וגלריה חזי כהן, תל אביב

Motoi Yamamoto

"מבוך", 2012, מלח, 4X12 מטרים

ב־20 השנה האחרונות האמן היפני מוטוי יממוטו יוצר מיצבים הנראים כמבוכים מורכבים או כתצורות נוף מרשימות ממלח בלבד. מיצבי הרצפה העדינים והשקטים שלו נוצרים בחלל התצוגה עצמו, במשך ימים ארוכים שבהם הוא רכון על ברכיו מעל העבודה המתהווה בסבלנות מדיטטיבית כמעט. באמצעות בקבוקון עם פיה דקה וארוכה הוא מייצר שובלי מלח עדינים הבוראים מערבולות, מבוכים ורישומי נוף ערטילאיים על הרצפה, שעלולים להתפרק בן רגע במחי תנועת יד לא זהירה. משיכתו לעבודה עם מלח, הוא מספר, נולדה בתקופה שבה נפטרה אחותו האהובה מגידול סרטני. המלח הוא חומר הקשור בחיים ובמוות. על פי האמונה הבודהיסטית יש לו כוחות ריפוי, אך יש לו גם תפקיד במנהגי אבלות יפניים, שבהם נוהגים לזרות אותו כברכת דרך למת וכברכת חיים ארוכים לחיים. יממוטו מעיד כי סמליותו הכפולה והמורכבת של המלח הופכת את היצירה בו לסוג של טקס פרטי וטיפולי שבאמצעותו הוא מעבד רגשות מורכבים ונוגע לרגע בזיכרונות חמקמקים העלולים להתפוגג כל רגע, בדיוק כמו עבודותיו השבריריות.

Motoi Yamamoto, "מבוך", 2012, באדיבות Bellevue Arts Museum, ארה"ב. © Motoi Yamamoto

אוהד מטלון

"Indoor installation no. 34, Paris"

2010, הדפסת צבע, 80X120 ס"מ

בגוף העבודות "הד פעולה" מתחקה אוהד מטלון אחר עקבותיהן של פעולות פיסוליות ופרפורמטיביות המתרחשות לפני הצילום או במהלכו, וחוקר בכך את הגבול שבין פעולות אמנותיות לבין פעולות יומיומיות – פונקציונליות, משחקיות או מקריות. פעולותיו נעות בין רישום על חלון שנוף נשקף ממנו, קפיצה, הטחת מאוורר מאובק ברצפה, הצבת מראות המייצרות תעתועי נוף או בנייה בקוביות סוכר. בעבודה זו ביצע מטלון פעולה פשוטה: הוא בנה מבנה מקוביות סוכר וצילם אותו ניצב על משטח שחור שהוא משתקף בו. סביב השתקפותו במשטח משתקפים גם סורגיו המסתלסלים של החלון בחדר. הפעולה הפשוטה בוראת יופי מפתיע, והצילום מדגיש אותו באמצעות תחביר של ניגודים: מבנה הסוכר השברירי אינו גמור – בין בנייה להרס; לובן קוביות הסוכר מובלט על רקע כהות החדר; ניקיונו של המבנה הישר מעומת עם עיטורי הסורגים המסתלסלים סביבו; מודרניזם מינימליסטי נושק לאורנמנטיקה וחומר יומיומי פשוט ומתכלה זוכה לחיי נצח באמצעות פעולה אמנותית. ייתכן כי המבנה הלבן, הבנוי כולו קוביות לבנות, מבקש להעלות שאלות על תפיסת ה"קובייה הלבנה" כחלל האידיאלי לתצוגת אמנות ועל ניתוקו מסביבתו ומן העולם החיצוני.

אוהד מטלון "Indoor installation no. 34, Paris"

אלישבע שקד

"ללא כותרת", מתוך הסדרה "מלח הארץ", 2014, הדפס כסף, 150X100 ס"מ

סדרת התצלומים "מלח הארץ" ,שהוצגה בראשית השנה בתערוכת היחיד של אלישבע שקד בבית האמנים בירושלים, צולמה בתקופת "קציר המלח" לחופיו של ים המלח. נופי הבראשית של המקום המיתי נמלאו מנופים ודחפורים החופרים בכפות הברזל שלהם במרבצי המלח והפכו את הנוף הפסטורלי לזירת התגוששות "שבה דינוזאורים משוננים ממתכת עושים בים ובאדמת המלחה שלצדו כבתוך שלהם" מתארת שקד. תצלומיה הדרמטיים מתעדים את לובן המלח כנגד שחור הפלדה, הררי המלח הרמוסים, השקים הקרועים ותצורות הנוף מלאכותי הנכרה ונערם על רקע פעולות הכרייה המכאניות. כך שקד כורכת מוות במוות, אסון תנ"כי באסון אקולוגי. נוף ים המוות שאינו מאפשר חיים מוצג על רקע תהליך הכליה והחורבן שגוזרים עליו תהליכי הכרייה האגרסיביים במקום. "זהו קרב איתנים בין רע לרע" כותב האוצר גדעון עפרת על התצלומים, "אלימות כנגד אלימות: תוקפנות שיני הדחפור אל מול תוקפנות אלוהית שלא ידעה רחם. חטאי קדם כנגד חטאי העכשיו".

אלישבע שקד "ללא כותרת", מתוך הסדרה "מלח הארץ", 2014

Vik Muniz

"ולנטינה, המהירה ביותר", 1996, מתוך הסדרה "ילדי סוכר", הדפס כסף ג'לטיני, 54×45 ס"מ, מתוך התערוכה "ויק מוניס: תמונות מכל דבר", מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014

האמן הברזילאי הפופולרי ויק מוניז, שעבודותיו נושאות לא אחת מסרים חברתיים, ידוע בשימושיו בחומרים בלתי שגרתיים ליצירת דימויים ופורטרטים מצולמים. הוא יוצר אמנות כמעט מכל דבר, ובמהלך השנים הפיק סדרות של תצלומים שהדימויים שבהם נוצרו מחומרים מפתיעים כמו סוכר, שוקולד, אבק, יהלומים, אדמה  ופסולת. לעתים הדימוי והחומר שממנו הוא עשוי קשורים זה לזה, והחיבור בין השניים יוצר ביקורת חברתית, כלכלית או פוליטית. בסדרה "ילדי הסוכר" מופיעים דיוקנאות שצוירו בסוכר שאספו ילדי עובדי מטעי הסוכר באי הקריבי Saint Kitts. מוניז מעיד כי מהיכרותו עם הילדים בעת ביקורו באי למד כי הם עדיין לכודים במעגל העבודה של אבותיהם, וכי הסדרה מעלה שאלות לא קלות על גורלם ועל עתידם כעובדים בתעשיית הסוכר.

Vik Muniz "ולנטינה, המהירה ביותר", 1996, באדיבות גלריה Xippas, פריז

ציון אברהם חזן

"סלית", 2012, וידיאו, 06:08 דקות

עבודותיו של ציון אברהם חזן עוסקות באופן שבו אלמנטים פוליטיים וחברתיים משתקפים בפני השטח השגרתיים לכאורה של חיי היומיום בישראל. עבודת הווידיאו "סלית", ששמה זהה לשם המוצר של חברת המלח לישראל, מגוללת שרשרת אירועים שראשיתם במטבח הביתי ואחריתם ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות. הסרט נפתח בצילום הדמות הנשית המאוירת על שקיות מלח שולחני רגיל, שהפכה ברבות השנים לאייקון  ישראלי. בהמשך עוברת המצלמה לאייקונים ישראלים נוספים כמו פסל "העקידה" של מנשה קדישמן המוצב ברחבת המוזיאון, שבו נראה ראש איל ענק מברזל, וצריח בניין הקריה המזדקר מאחוריו. דמותה של סלית מונפשת והיא נראית מפזרת גרגרי מלח שהופכים לשני נחילי דמעות הזולגות מעיני האיל. האנימציה מתחלפת בצילומי וידיאו המתעדים את חזן מכין תמיסת מלח שאותה הוא מטפטף מעיני פסל הברזל. תמיסת המלח צורבת נתיב דמעות על הברזל החלוד, והסרט מסתיים בחילופי מבטים בין האיל הדומע למגדל הצבאי המתנוסס מעליו, המאירים את הסמיכות הבלתי אפשרית כמעט בין סמליה השונים של המציאות הישראלית.

ציון אברהם חזן "סלית"

ציון אברהם חזן "סלית"

ציון אברהם חזן "סלית"

אורית רף

"Sweating Sweet"

2008, וידיאו, 9:49 דקות

באדיבות האמנית, גלריה נגא לאמנות, תל אביב וגלריה Julie Saul, ניו יורק

בעבודת הווידיאו "להזיע מתוק" נראית האמנית אורית רף כשהיא צועדת יחפה באיטיות לאורך חוף הים, יחפה ולבושה במעין שמלת סינר לבנה. מתוך כיס בחזית השמלה, הנראה כמעין בטן נוספת, שולה רף חופני סוכר ומשליכה אותם אל הים המלוח במעין ניסיון נואל להמתיק את הים. דמותה של האמנית מתפקדת בווידיאו כמעין מפעל התפלה פיוטי של אדם אחד, כפיה המפזרת סביבה אבקת קסמים, מונעת מן הרצון להציע תיקון למציאות השחונה והיבשה בישראל, לבקש ריפוי, פיצוי או נחמה. אך כל גל המתנפץ אל החוף מוחק את התערבותה של האמנית בנוף וכל אדווה מלוחה מכלה את זרעי המתיקות שהיא מבקשת לזרוע. הפעולה המטפורית, המבטאת ניסיון לשנות את חוקי המקום, להפריע לסדר הקיים ולברוא מציאות חדשה, נועדה לכישלון ידוע מראש.

אורית רף "Sweating Sweet". באדיבות האמנית, גלריה נגא לאמנות, תל אביב וגלריה Julie Saul, ניו יורק, צילום: ניר עברון

אורית רף "Sweating Sweet". באדיבות האמנית, גלריה נגא לאמנות, תל אביב וגלריה Julie Saul, ניו יורק, צילום: ניר עברון

אורית רף "Sweating Sweet". באדיבות האמנית, גלריה נגא לאמנות, תל אביב וגלריה Julie Saul, ניו יורק, צילום: ניר עברון