בבית של אלי (אליאורה) למר גינזבורג

אלי (אליאורה) למר גינזבורג בת 54, מרצה במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. משנת 1971 גרה (עם הפסקה של 12 שנים בפירנצה) בבניין אבן בשכונת טלבייה בירושלים. קומה שלישית, ארבעה חדרים, 120 מ"ר

גרה בבית ילדותה. אלי למר גינזבורג | צילום: נמרוד סונדרס

המרפסת הקדמית בדירתה של אלי למר גינזבורג פונה לנוף ילדותה: הנוף הירושלמי הטיפוסי של דרום שכונת גני קטמון. האחורית, שפונה לכיוון צפון, פונה לכיוון תיאטרון ירושלים וחורשת הירח. "אני גרה פה מהיום שבו בנו את הבניין ב־1971", מספרת גינזבורג. "עברנו כשהייתי ילדה מדירה אחרת בשכונה, ובזמנו זה היה חצי ׳חלוצי' – קצת נועז. האזור היה מיושן, לא במרכז העניינים, עוד לא היה תיאטרון ירושלים, הייתה הרגשה שעוברים לסְפר. סבא שלי עשה את קבלנות האינסטלציה של הבניין, וזו אולי אחת הסיבות לכך שקשה לי כל כך לעזוב את הבית ואת השכונה".

המרפסת בבית פונה לנוף ילדותה של למר גינזבורג | צילום: נמרוד סונדרס

בגיל 21 נסעה לפירנצה וגרה בה 12 שנה, שבמהלכן למדה עיצוב תיקי עור ונעליים. כשחזרה לארץ החלה ללמד עיצוב נעליים בבצלאל, ובמקביל עבדה כמעצבת הבית של חברות שהתמחו בנעלי נוחות. לפני חמש שנים החליטה לקחת הפסקה מהתעשייה ולהתמקד בהוראה, ובעיצוב ובפיתוח כפרילאנס. השהות הארוכה באיטליה ניכרת בעיצוב הפנים של הדירה ובפריטיה: מתקן צלחות מקורי בן 400 שנה במטבח, לצד שולחן פלורנטיני טיפוסי עם שתי רגליים ופלטה צרה שאפשר לקפל ("הפלורנטינים מניחים את השולחן הזה מאחורי הספה, מקופל"), כל זאת לצד ארון מטבח שהיה במקור ארון בגדים עם ראי ("המכסים של הסירים יושבים יופי במגירות הנעליים").

"הבית שלי זרוק בסך הכל, אנשי חליפה לא ירגישו פה בנוח. זה לא אחד הבתים המעוצבים וחסרי החיים שאני לא מרגישה בהם בנוח. הבית שלי אישי, ארגנתי בו כל מילימטר. הוא מתפתח איתי לפי מה שעובר עליי והוא לא נראה ככה בילדותי, כשגדלתי בו. חלוקת החלל הייתה שונה, הוא תפור על פי מידה״.

כפריקית של אינטימיות, למר גינזבורג מרבה לשלב פריטי עץ בבית, וגם כי זה מזכיר לה עור | צילום: נמרוד סונדרס

השולחן בסלון, למשל, היה בעבר שולחן אוכל רגיל. גינזבורג ניסרה את הרגליים שלו ולפעמים הוא הופך לשולחן עבודה ענקי. "אין שום דבר קדוש בבית. מה שהכי חשוב זה שיהיה נוח.

"אני פריקית של אינטימיות בכל תחומי החיים, לכן יש בבית הרבה עץ, שיש בו משהו אינטימי והוא גם נורא דומה לעור. תמיד אהבתי עץ, הרבה לפני שידעתי שאעסוק כל החיים בעור. אתה יכול להסתכל בו וכך להכניס טבע הביתה".