פנטזיונרית

בפרויקט XII של המעצבת קרינה ויצ׳יאק (Karina Wiciak), שנים עשר חללים המעוצבים לפי תמה. המשותף לכולם: הם אינם מתקיימים כמסעדות במציאות, אלא רק כתצוגה. עיצוב החללים השונים אינו מבוסס על דרישת לקוח, אלא על הפנטזיה של המעצבת, המורכבת מסמלים וממטפורות, ונמצאת על הגבול שבין אדריכלות לעיצוב תפאורה. כל תמונה מתוך הפרויקט לא תישכח מלבכם בקלות, ואף שחלק מהמסעדות קשות לעיכול, יגבר בכם הרצון להביט בעוד ועוד תמונות מהסדרה.

בשלב הראשון לא הבנתי שמה שאני רואה לנגד עיניי הוא קונספט בלבד. אחרי הכל, מי יכול להעלות על דעתו שמעצבת תשקיע כל כך הרבה מזמנה ומרצה בהקמת חלל מושקע כל כך, שבסופו של דבר אין לו תכלית עסקית, פרקטית או כלכלית? אבל זה בדיוק מה שהופך את XII לעבודה מסקרנת, ובחודשים האחרונים עקבתי אחר הפרקים הבאים בסדרה.

"סדנה" – חלק מס' 10 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

קרוב לטבע

ויצ׳יאק נולדה וגדלה בעיר הקטנה חויניצה (Chojnice) בצפון פולין, ובה גם פתחה, אחרי סיום לימודי הנדסה ב־2005, את סטודיו Wamhouse לעיצוב פנים, שבו היא פועלת. ההסבר לבחירה להישאר בחויניצה הקטנה פשוט מאוד: ״זה המקום שאני הכי אוהבת לגור בו״, מספרת ויצ׳יאק בראיון לנישה ומסבירה שהקרבה לטבע מעניקה לעבודתה תכונות של רעננות ואורגניות בהסתכלות שלה על אדריכלות, וההשראה הזו נמצאת לאורך כל התהליך ועד המוצר המוגמר.

פרט מתוך "כלוב ציפורים" – חלק מס' 1 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

12 חללי המסעדות בסדרה זכו לשמות המגדירים אותם: כלוב ציפורים (Ptaszarnia); בית מטבחיים (Ubojnia); קצב (Masarnia); מעוז (Warownia); חממה (Szklarnia); נגרות (Stolarnia); טחנת נייר (Palarnia); תפירה (Szwalnia); טחנת נייר (Papiernia); סדנה (Pracownia); חדר המתנה (Poczekalnia); וסמרטוט (Szmaciarnia). כל אחד מהעיצובים הייחודיים של XII מביא לידי ביטוי את התמה שבשמו, ואף שאף אחת מהמסעדות לא קיימת במציאות, קל לדמיין שבמטבח של כל אחת מהן מסתתר שף אקסצנטרי שהולך להדהים את המבקרים.

מהי ההשראה לאוסף המסעדות הזה?

״שאבתי השראה מהסרטים האירופיים המצוירים שצפיתי בהם בילדותי וגם מסרטי מתח, בעיקר ספרדיים (בין השאר של גיירמו דל טורו – Guillermo del Toro). אני מעריצה של הסרטים האלו, אבל אין התייחסות לסרט ספציפי בעיצובים של הקולקציה״.

"מעוז" – חלק מס' 4 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

בעבודתך את מתמקדת במסעדות. מה בתעשייה הזו מושך אותך במיוחד?

״פרויקטים של מסעדות מציעים הכי הרבה אפשרויות. לא רציתי ליצור עיצוב פנים של מוזיאון. הוא לרוב נוקשה יותר ומחמיר. זה אמור היה להיות מקום שבו אפשר להירגע וליהנות, ועדיין להיות יוצא דופן״.

המסעדות בפרויקט XII מעוררות תחושות מעורבות וסותרות. חדר "התפירה" (חלק מספר 8 בסדרה), למשל, הוא בהחלט המקום שתרצו לשבת בו ותחושו בנוח להביא אליו גם ילדים קטנים. הקסם של העיצוב טמון במינימליזם שלו: הקירות ורצפת המקום לבנים לגמרי, והלובן נשבר באופן עדין בכיסאות הפוף הנמוכים הנראים ככריות לסיכות וצבועים כחול. קווקווים לבנים תופרים להם מסגרת. מנורות לבנות משתלשלות בחוט דק מהתקרה, עטופות בגדילי וילונות לבנים ועל מושבי הכיסאות נעוצה משענת הדומה לסיכת תפירה.

"חדר עישון" – חלק מס' 7 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

"הקצב" (חלק 3 בסדרה) לעומת זאת, נראה במבט ראשון כמו בית חמים בחורף, שבו מתכוננים לחג המולד, ולובנו יוצר אשליה של אלגנטיות. התבוננות עמוקה יותר מציירת תמונה מקאברית: הרהיטים והמנורות נדמים לאיברים בגוף האדם שנוזל מהם צבע אדום דם. גם חדר ההמתנה, על קוויו הישרים, גוני הלבן והוורוד, נראה תחילה כמו מקום מהוגן, אך כשמתבוננים בריהוט ובקישוטים המשתלשלים מהתקרה מתגלים תאי כליאה, שלשלאות ומפתחות המעוצבים כאהיל למנורות.

"הקצב" – חלק מס' 3 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

מה פשר הקיצוניות הזו בין הפרויקטים? מה מוביל אותך בעבודה?

״זה בהחלט לא עיצוב של מסעדה שמיועדת לכל לקוח, אבל יש לנו מספיק מסעדות רגילות ואוניברסליות בעולם. אני מאמינה שעיצוב צריך להיות מקושר לכיף וליצירה – לא רק של היוצר, אלא גם של הצופה והמשתמש״.

איזה פרויקט אהוב עלייך במיוחד?

״אין פרויקט אחד שאני מעדיפה על פני השאר, אבל ׳נגרות׳ הוא אחד האהובים עליי, כי הוא נוצר בהשראת הסביבה שבה אני חיה״.

"נגרות" – חלק מס' 6 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד בפרויקט בן השנה הזה, הוא אי הכדאיות הכלכלית שלו. העובדה שאיש לא הזמין את העבודות מוויצ׳יאק לא מנעה ממנה לייצר עוד ועוד מסעדות עד להשלמת הפרויקט.

איך היה לך אומץ לעשות משהו קונספטואלי, פנטזיה משלך, שאין לו בהכרח ערך כלכלי, במשבר הכלכלי העולמי שאנחנו חווים כיום?

״מבחינתי המשבר הכלכלי לא רלוונטי. אני יודעת שהתמקדות רבה מדי בהיבט המסחרי פוגעת בטבעיות ובכנות של הפרויקט. היא יוצרת קונפורמיזם, כך שהמשבר בעצם מסייע ליצור פרויקטים לא מסחריים״.

"סמרטוט" – חלק מס' 12 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

הפרויקט של ויצ׳יאק קרוב מאוד ללבה, אולי לכן היא לא ממש ששה לחשוף פרטים בעניינו. כשניסינו, למשל, לברר באילו חומרים השתמשה בעבודתה, השיבה שחלק מהחומרים הומצאו לטובת הפרויקט: "כל אחד יכול לייצרם, אך איני יכולה לחשוף את הפרטים״.

העבודה על כל חלק ארכה חודש והקולקציה נבנתה במשך שנה. איך את מסכמת אותה ומה התוכניות שלך עכשיו, כשהפרויקט הסתיים?

״זו הייתה שנה יצירתית ומתגמלת מאוד מבחינתי. נכון לעכשיו, מדובר בקונספטים עיצוביים בלבד. בשלב זה אין לי תוכניות להשלמת הפרויקטים. זה בכל מקרה לא היה הדבר הכי חשוב לי. היה לי חשוב יותר להיפתח להזדמנויות חדשות. אני מרגישה שאם היו לי תוכניות להשלים את הפרויקטים ולהקים אותם במציאות זה עלול היה ליצור מגבלות רבות בעיצוב, עוד בשלב היצירה. ברור שאפשר לבנות את הפרויקטים האלה, אבל אני מודעת לכך שהעיצובים שלי מוזרים ושונים מהמגמות הנוכחיות. לכן, אף על פי שמבחינה טכנית זה אפשרי, הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא לשמור על האופי ועל החזון של העבודות. אני עסוקה עכשיו בעיצוב של קולקציה קטנה שנקראת ׳קולקציית פסטל׳ – עוד אוסף של מסעדות, אבל הפעם העיצוב מתוק יותר ופחות מפחיד״.

"מעוז" – חלק מס' 4 בסדרה | צילום: קרינה ויצ'יאק

האתר של קרינה ויצ'יאק: wamhouse.pl/