אדמירל האוקיינוס

קולומבוס גילה את אמריקה. המשפט הקצר הזה צרוב כאקסיומה בעולם הידע האנושי, אפילו אם לא הכל מסתדר עם ההיסטוריה. ההיסטוריונים יודעים לספר על ספן בשם אריקסון שיצא מאיסלנד לצפון אמריקה עוד במאה ה-11 וגם על שני ספנים, קורטהריאל וקבוט, שהגיעו לניופאונדלנד וליבשת אמריקה עוד לפני קולומבוס. אז איך זה שדווקא הוא, כריסטופר קולומבוס, הוכתר כמגלה אמריקה? ואם זה כך, למה נושאת היבשת החדשה את שמו של אמריגו וספוצ'י?

בכל אשמה התקשורת

כרגיל, התקשורת אשמה. קולומבוס נהנה מהמצאת הדפוס והתפתחותו המהירה וכך, כששב ממסעו הראשון ובפיו הבשורה על אודות הטריטוריות החדשות, הופץ המידע בכל רחבי אירופה. מאז הכל יודעים מי גילה את אמריקה. לגבי השם, צייר המפות מרטין וולדסימולר, שצייר את מפות החוף המזרחי של היבשת החדשה, רשם עליהן את שמו של וספוצ'י, שהגיע לאזור שמונה שנים אחרי קולומבוס. מזל, עיתוי ויחסי ציבור, כך מתברר, הם כלים חשובים בדרך לתהילת עולם.

מחצית הכוס המלאה בתהילתו של קולומבוס היא עוז רוחו. קולומבוס היה ל"קו פרשת מים", והאקדמיה מחלקת את ההיסטוריה האמריקנית ואת תרבותה לתקופה הפרה-קולומביאנית ולתקופה הקולומביאנית. מחצית הכוס הריקה, מייחסת לקולומבוס אחריות ישירה לרצח של עשרות מיליונים מתושביה המקוריים של אמריקה, להבאת הנצרות ולהכחדת המורשות התרבותיות שנהגו שם, להבאת מגפות ומחלות, לסחר עבדים, למאות שנים של קולוניאליזם ולעוד מרעין בישין לרוב.

ערוץ הביוגרפיה

אם היה מוחלט להפיק סרט על אודות קולומבוס, סביר להניח שמייד בתחילתו היה הקריין מספק בקול רדיופוני את המידע הבא בכל הקשור לחייו האישיים של "האיש שגילה את אמריקה":

כריסטופר קולומבוס, או בשמו האיטלקי כריסטופורו קולומבו, נולד בעיר הנמל ג'נובה שבאיטליה בשנת 1451. יום הולדתו המדויק אינו ידוע בוודאות, אולם הוא חל בין החודשים אוגוסט לאוקטובר. לאמו, סוזנה לבית משפחת פונטנרוסה, ולאביו, דומניקו קולומבו, היו, נוסף על הבן הבכור כריסטופורו, ארבעה ילדים נוספים: ברתולומיאו, ג'ובאניפלגרינו וג'יאקומו, ובת אחת – ביאנצ'ינטה.

ב-1479, כשהוא בן 28, נשא קולומבוס לאישה את פליפה פרסטרלו מוניז, בת למשפחת אצולה פורטוגלית. אביה, ברתולומיאו פרסטר, היה ספן פורטוגלי שהשתתף בגילוי איי מדירה והוריש לבתו ממון רב וגם טבלאות ורישומים יקרי ערך על אודות משטר הרוחות וזרמי המים באוקיינוס האטלנטי, שיהיו בעתיד לעזר לספן הנודע. ב-1480 נולד לפליפה ולקולומבוס בן שנקרא דייגו קולון, אולם כשהילד היה בן חמש מתה אמו. האישה השנייה בחייו של קולומבוס, אף שמעולם לא נישאו, הייתה ביאטריס אנריקס, שילדה לו את בנו השני, פרדיננד, בשנת 1488.



דגם הספינה נינייה, שהפכה עם השנים לספינתו המועדפת של קולומבוס, שפירוש שמה "ילדה קטנה"

חידת קולומבוס

לו הייתה תוכנית הטלוויזיה "עובדה" של אילנה דיין מחליטה לעסוק בחידת מוצאו של קולומבוס, סביר להניח שתחקירנים היו הופכים כל אבן בארכיונים ישנים על מנת לגלות שהסברה המקובלת – קולומבוס נולד בג'נובה שבאיטליה – היא רק גרסה אחת מיני רבות.

הכל מתחיל ככל הנראה ב-1892, כשהעולם ציין 400 שנה למסעו הראשון של קולומבוס לאמריקה. אז, לקראת סוף המאה ה-19, הייתה ה"לאומיות" נושא חם וכל אחד מהלאומים המתגבשים ניסה לנכס לעצמו את האיש רב הזכויות שגילה את אמריקה לעולם.

גם היום אנחנו יודעים מעט מאוד על קורותיו של קולומבוס לפני אמצע שנות ה-70 של המאה ה-15, אז יצא למסעותיו הראשונים בים, והחל לקיים תיעוד מסודר ביומני הספינות שבהן שט. העדר המידע על 20 וקצת שנותיו הראשונות גרם לחלק מהחוקרים לחשוד שקולומבוס בחר להסתיר משהו בעברו.

הסברות הרבות קושרות את מוצאו של קולומבוס כמעט לכל מקום שבו דרכה כף רגלו. תיאוריה פרועה במיוחד גורסת שקולומבוס נמנה על הפיראטים שתחת פיקודו של הצרפתי ג'וליאן קזנובה קולון, ואף אימץ לעצמו את שמו של מפקדו.

אפילו הספרדים חלוקים בקשר למוצאו הספרדי של קולומבוס. היסטוריונים באסקים טוענים כי הוא באסקי, אחרים מייחסים לו מוצא יהודי-ספרדי ומונים אותו בין אנוסי ספרד, והקטלנים משוכנעים שכריסטובל קולון (שמו הקֻטֻלּני של קולומבוס) מעיד בוודאות על השתייכותו הלאומית ה"נכונה".

שתי סברות נוספות מייחסות את מוצאו של קולומבוס לאי קורסיקה (היום חלק מצרפת) או לאי חיוס (היום חלק מיוון). שתי הגרסאות נסמכות על אותו הנימוק – קולומבוס מעולם לא אמר שנולד בג'נובה אלא שהיה בן הרפובליקה של ג'נובה ושני האיים, על אף המרחק ביניהם, היו בשלהי המאה ה-15 חלק מהמעצמה הימית של הרפובליקה של ג'נובה. אגב, היוונים נוהגים להדגיש ששם המשפחה קולומבוס שכיח מאוד בכפר פירגי הנמצא, איך לא, באי חיוס.

תהא האמת אשר תהא, אפשר לומר בביטחון מלא שהאיש שזכה לתהילת עולם בזכות חציית האוקיינוס האטלנטי רחב הידיים, נולד באמבטיה הקטנה של הים התיכון.

מי רוצה להיות ספונסר?

אם עיתון כלכלי היה נדרש לתאר בשפה עכשווית את מצבו של קולומבוס ב-1480, ניתן היה לעשות זאת תחת הכותרת: יזם סטארטאפ מחפש ספונסר. באירופה של סוף המאה ה-15 כבר סחרו כמה מאות שנים עם סין ועם הודו. הנתיב היבשתי המקובל – דרך המשי – היה נתון בחלקים רבים לשליטה מוסלמית. הפורטוגלים ניסו לגלות נתיב ימי מקביל תוך הקמת מושבות פורטוגליות לאורך חופי מערב אפריקה ומזרחה.

קולומבוס האמין שהעולם קטן הרבה יותר ממה שהוא באמת ולכן העז להציע לשוט לאסיה דרך המערב. חישוביו של קולומבוס אמדו את המרחק מהאיים הקנריים ליפן בכ-4,400 ק"מ, בעוד שבפועל גדול המרחק פי יותר מארבעה (19,600 ק"מ). כמעט כל הספנים והנווטים של תקופתו החזיקו בדעה שהעולם גדול הרבה יותר, ולכן התקשה קולומבוס למצוא ספונסר לרעיון שלו.

היום ברור שהם צדקו ושהוא טעה. אלמלא נתקל ביבשת חדשה לגמרי באמצע הדרך היו הוא וכל צוותו נכחדים באמצע האוקיינוס. לפעמים לא מספיק להיות צודק. צריך להיות גם בר מזל.

קולומבוס פנה לבית המלוכה הפורטוגלי בשנת 1485 ונדחה. הוא לקח את הרעיון אל מעבר לגבול, לספרד, והציג אותו בפני המלכים הקתוליים פרננדו ואיזבלה. המלכים, בעצת יועציהם, לא אישרו את מימון מסעו של קולומבוס אבל הכניסו אותו לרשימת מקבלי המשכורות הקבועים, על מנת שלא יציע את הרעיון לאחרים. קולומבוס המתין שבע שנים עד שבסופו של דבר הוענק לו המימון, ויחד עם בנקאים מג'נובה, שגייס זמן רב לפני כן, יכול היה היזם המתמיד להתארגן ליציאה לדרך.

נוסף על מימון העניקו פרננדו ואיזבלה לקולומבוס שורה ארוכה של הטבות מפליגות. הוא זכה לתואר אדמירל האוקיינוס, למשרת מושל (העוברת בירושה) על הטריטוריות החדשות שאליהן יגיע, ולאחוזים נדיבים מרווחי מסעותיו ותגליותיו. מקורה של הנדיבות הממלכתית, ככל הנראה, בחוסר האמונה שהספן הנחוש ישוב חי ממסעו.

תריסר שנים וארבעה מסעות

בשעות הערב של השלושה באוגוסט 1492 יצא קולומבוס מספרד בראש צי של שלוש ספינות – סנטה מריה, נינייה ופינטה – למסעו הראשון. התחנה הראשונה הייתה האיים הקנריים, שם הצטייד לקראת חציית האוקיינוס. בשישה בספטמבר יצא שוב לדרך, על מנת למצוא את נתיב השיט המערבי להודו ולאסיה.

34 ימים אחר כך, אחרי כמעט חמישה שבועות בלב ים, בשעה שתיים לפנות בוקר של ה-12 באוקטובר 1492, ראה התצפיתן רודריגו דה טריאנה מראש התורן של הפינטה יבשה. קולומבוס קרא לאי סן סלבדור (היום חלק מאיי בהאמה), וכשנחת שם פגש בפעם הראשונה את ה"אינדיאנים". קולומבוס היה משוכנע שהגיע לאינדיה, היא הודו, ומכאן השם שבו קרא לתושביה של אמריקה. משם המשיך במסעו והגיע לחוף הצפוני של קובה ולאי היספניולה. בינואר 1493 יצא קולומבוס בדרך חזרה לכיוון ספרד. כשהגיע לשם, אחרי שסערה כפתה עליו לעגון לזמן קצר בפורטוגל, זכו מסעו ותגליותיו (ארץ חדשה, זהב, טבק, אננס ועוד) להכרה, להוקרה, לכבוד וליקר.

בספטמבר 1493 יצא קולומבוס למסעו השני, שנמשך כשלוש שנים. הצי הגדול מנה 17 ספינות ו-1,200 אנשי צוות. כחודשיים אחר כך, בראשית נובמבר 1493, הגיע לאי וקרא לו בשם דומיניקה. בשבועות הבאים סייר קולומבוס ומיפה את האיים האנטיליים, הגיע לפורטו ריקו, שט שוב להיספניולה ולקובה והמשיך משם הלאה לג'מייקה. הצו המלכותי שתחתיו הפליג למסעו השני הורה לקולומבוס לשוב עם זהב רב ככל האפשר, ולהיות שוחר שלום וידידותי עם תושבי האיים. במקום זאת, קולומבוס שבה רבים מהמקומיים, עשה אותם לעבדים והורה להם למצוא בעבורו זהב. למרות זאת לא עלה בידו להשיג כמויות גדולות של המתכת היקרה.

ב-1498 יצא קולומבוס למסעו השלישי בראש צי של שש ספינות. הוא הגיע לטריטוריות חדשות המוכרות לנו היום בשם טרינידד, ונצואלה, טובגו וגרנדה. הוא חקר ומיפה גם חלקים מפנים הארץ בצפון אמריקה הדרומית. קולומבוס הקים בעולם החדש שגילה מספר מושבות ספרדיות שהיה בהן חוסר נחת גובר מכישורי הניהול שלו. הוצאות להורג של מתנגדיו הובילו למסירת דיווחים לא מחמיאים לחצר בית המלוכה בספרד, ומקולומבוס ניטלו זכויות רבות שהובטחו לו. לתקופה קצרה הוא אף הושם במעצר ואיבד את חופש התנועה. הנה עוד תזכורת עד כמה עלולה תהילת עולם להיות שבירה ואכזרית. גם ההישג של הספן הפורטוגלי וסקו דה גמה, שחזר בשנת 1499 ממסעו הימי המוצלח להודו מסביב לכף התקווה הטובה, לא הוסיף ליוקרתו של קולומבוס או לבריאותו.

בשנת 1502 יצא קולומבוס למסעו הרביעי, כשאחיו הצעיר ברתולומיאו ובנו פרדיננד (אז רק בן 14) מתלווים אליו. במסע זה הגיע למרטיניק ולג'מייקה והמשיך משם דרומה לגיאנה ולחופי הונדורס, ניקרגואה, קוסטה ריקה ופנמה. במהלך המסע ניזוקו כל ספינותיו והוא ואנשי צוותו נתקעו בג'מייקה לכשנה. אחרי שחולצו משם, שב קולומבוס לספרד ממסעו האחרון בשבעה בנובמבר 1504.



כריסטופר קולומבוס יצא למסעו הראשון מנמל פלוס שבספרד, בראש צי של שלוש ספינות- סנטה מריה, פינטה ונינייה

המסעות שאחרי המוות

ב-20 במאי 1506, כשהוא בן 55, נפטר קולומבוס בעיר ואיאדוליד שבספרד. אף שכבודו ומעמדו נלקחו ממנו במרוצת השנים שחלפו מאז חזר ממסעו הראשון, סיים קולומבוס את חייו כאיש עשיר למדי בזכות הזהב שהביא עימו ממסעו הראשון.

אך מסעותיו של קולומבוס לא מסתיימים ביום מותו. אפרו נשמר בוואיאדוליד ומאוחר יותר הועבר למנזר בסביליה. בשנת 1542 במצוות בנו, דייגו קולון, הועברו שרידיו של קולומבוס לסנטו דומינגו שברפובליקה הדומיניקנית, היא היספניולה. בשנת 1795 השתלטו הצרפתים על המקום ושרידיו של קולומבוס הועברו להוואנה שבקובה. כ-100 שנים אחר כך, בשנת 1898, המשיך קולומבוס בנדודיו, והפעם לקתדרלה הגדולה של סביליה, שם, לפי הסברה המקובלת, הוא קבור עד היום.

אבל ממש כשם שחידת מוצאו אינה פתורה לחלוטין, כך גם מקום קבורתו. באוניברסיטה העתיקה של פאביה, בצפון איטליה, בבניין הספרייה ההיסטורית, שומרים בגאווה כלי זכוכית ונשבעים שבו נמצא אפרו של קולומבוס. בסנטו דומינגו מציגים קופסת עופרת שנתגלתה בשנת 1877 כשעליה כיתוב "דון כריסטופר קולומבוס" ובתוכה שרידי עצמות. הדומיניקנים מסבירים כי השרידים שהועברו להוואנה בסוף המאה ה-18 לא היו עצמותיו של קולומבוס.

ייתכן שקולומבוס, שככל הנראה נהנה לתעתע ולערפל את חידת מוצאו בימי חייו, מחייך לעצמו גם ב-500 השנה האחרונות, משועשע מהעובדה שעד עצם היום הזה הוא ממשיך במסעותיו ברחבי העולם.