ארץ ההרים השחורים

"רשקו… קו… קו…", הדהדה שאגתו של מירו בוואדי, ונחלשה והלכה. לאחר מספר שניות נשמעה צעקה עמומה מתוך העמק. "אמרתי לך שהוא ישמע", צהל מירו, המדריך המקומי שהתנדב להדגים לי כיצד נוהגים שכנים לתקשר ביניהם בחלק ההררי של מונטנגרו, או בשמה המקומי צרנה גורה ("ההרים השחורים").

איך מכינים גבינת עזים?

רבע שעה מאוחר יותר כבר היינו בתוך בקתת הקיץ של רשקו, חבר ילדות של מירו, שבה הוא עתיד להתגורר במהלך עונת הקיץ. רשקו, נהג משאית במקצועו, נוהג, כמו שעשו אבותיו, לעזוב בחורף את מקום מגוריו ולהעפיל אל בקתת הקיץ שבהרים. בחלק ההררי של מונטנגרו מתקיימת התופעה בעשרות חוות וכפרים, והביקור בהם מוסיף נופך מיוחד למסלול שחלק מאתריו אינם נגישים לרכבים קונבנציונליים.

נפרדנו מרשקו ומשפחתו והמשכנו לטפס על רכס הרי קומובי, הנמצא בסמוך לגבול עם אלבניה, דרומית מזרחית למונטנגרו. הרי הרכס מהווים את קו פרשת המים בין שני אגני הניקוז המרכזיים של מדינות יוגוסלביה לשעבר: הים האדריאטי, אליו נשפכים כל הנהרות הזורמים לכיוון דרום מערב, והים השחור, שאליו זורמים כל הנהרות מאזור זה לצפון מזרח. הפסגות הגבוהות מגיעות עד לגובה של כ-2,000 מטרים וככל שמתקרבים אליהן הופכת הצמחייה לנמוכה יותר, עד שמגיעים לנופים אלפיניים של כרי אחו ומרבדי פרחים.

לאחר נסיעה של מספר שעות התחלנו לרדת לכיוון צפון מערב, אל הפארק הלאומי ביוגראדסקו. הדרך אל האגם שעל שמו קרוי הפארק חוצה יערות אפלים, וקרני השמש המעטות שמצליחות לחדור יוצרות צללים גרוטסקיים. לאחר שחלפנו על פני עשרות עיקולים נגלה לעינינו האגם, חור כחול ביער. אגם ביוגראדסקו שוכן במרומי הר ביאלסיצה ברום של כ-1,000 מטרים ויש בו כ-86 מיני עצים שהדומיננטיים ביניהם הם האלון, האדר והאשוח. חלק מהעצים הם בני מאות שנים ומגיעים לגובה כ-50 מטרים. האגם קטן ואפשר לחצות אותו בשיט נינוח או להקיפו בהליכה של כשלוש שעות.



נהר צרנוביצ'ה מתפתל וממשיך לאגם שקודר.

למי מחכים השוטרים?

לאחר שנפרדנו מהפארק, התחלנו לנסוע לאורך כביש צר לעבר קניון טרה הנחשב לאחד העמוקים בעולם. הקניון מתחפר בין ה"הרים השחורים", שנקראים כך על שום עצי ה"אורן השחור" המכסים אותם. החלטנו לגוון את הטיול בשיט רפסודות על קטע קצר של נהר טרה, הנשפך בצפון המדינה לנהר סוטיֶסקה. את השיט, שארך כשעתיים, סיימנו בגשר ג'ורג'וביץ שנבנה בין שתי מלחמות העולם. גובהו של הגשר, שנראה ממרחק, כ-130 מטרים מעל הנהר ואורכו 365 מטרים.

בסמוך לגשר ישנה צומת שכל הפונה בה מערבה יגיע אל הפארק המפורסם ביותר במונטנגרו: הפארק הלאומי דורמיטור, שנקרא על שם ההר הגבוה באזור ובמדינה כולה (כ-2,522 מטרים). ב-1980 צירף אותו ארגון אנסק"ו לרשימת אתרי הטבע שתחת חסותו בגלל המגוון המדהים של צמחיה ובעלי חיים המצויים בו.

מיהם הענקים הדינריים?

הסיבה לייחודו של הפארק דורמיטור נעוצה בכך שהוא שוכן בנקודת המפגש של שתי רצועות גיאו-אקלימיות: ים תיכונית ואירופאית. קרבת ההרים לים האדריאטי מניבה כמויות גשמים עצומות, ולכן דומים נופי האזור לאלה של הרי האלפים. הפארק הלאומי דורמיטור הוא חגיגה לאוהבי הטבע היכולים לטייל בנסיעה או בהליכה במאות מסלולים, המתפתלים בין פסגות דרמטיות ו-12 אגמי טורקיז. אפשר גם למצוא בפארק את מערת הקרח לֶדֶנה פֶצינָה, שיש בה נטיפים וזקיפי קרח, שחלקם מזדקרים לגובה 300 מטרים. למרות זאת רק מעטים מוכנים לעשות את המאמץ ולטפס במשך כשש שעות כדי להגיע למערה.

העיירה ז'בליאק, אחת מכמה עיירות שבשטח הפארק, משמשת כבסיס יציאה מצוין לטיולים בשטח. זוהי עיירת קיט בסגנון אלפיני עם בתי עץ וגגות רעפים, ונסיעה בדרך המקיפה את הפארק וסובבת את העיירה נחשבת לאחד משיאי הטיול. זהו טיול של יום שבמהלכו חולפים על פני כמעט כל נופיו המגוונים של הפארק: קניונים עמוקים, אגמים תכולים ויערות עצי מחט. המסלול הטבעתי כולל ביקור בכפרים בלקניים שבהם ניתן להתארח בבקתות רועים של המקומיים השייכים ל"גזע הדינרי": אנשים המאופיינים בחוסן פיזי ובמבנה גוף גבוה וחטוב, תולדת התנאים הקשוחים השוררים כאן. בחלק מהכפרים ניתן למצוא את אחרוני הבתים הדינריים, המתאפיינים בקירות עץ מכוסים בחלוקי אבן או באבני צפחה שטוחות.

בסמוך לז'בליאק עצרנו בצרנו יזארו, "האגם השחור" ששמו ניתן לו בגלל עצי האורן השחור המשתקפים במימיו הצלולים. זהו הגדול והמפורסם באגמי הפארק ומתקיימת בו תופעה טבעית המכונה מסעף: שני אגמים סמוכים המזינים זה את זה במימיהם. האגם מורכב משני אגמים: גדול וקטן. לקראת האביב, עם הפשרת השלגים, עולה מפלס המים באגם הקטן ואז מתחילה זרימה לכיוון האגם הגדול. לקראת סוף הקיץ, עם ירידת מפלס מי האגם הקטן, מתהפך כיוון זרימת המים והם נעים מהאגם הגדול לקטן, וכך חוזר חלילה.

מהו הקשר בין סוציאליזם לכביש?

מהפארק הלאומי דורמיטור ירדנו דרומה, לקניון מורצ'ה. דרך זו היא אחת מהיפות במונטנגרו, והכביש תלוי על צלעו המערבית של הקניון.

במהלך הנסיעה ממריץ כל מעבר במנהרה חשוכה את קצב פעימות הלב למראה משאיות אימתניות הסוטות ממסלולן ונוסעות כמעט בנתיב הנגדי, כדי להימנע מחיכוך בדפנות המנהרה. החלטנו לעצור באחד ממפרצי החניה שבצידי הכביש ומירו, שנוסע במנהרות כמעט מדי יום, החליט להדגים לי אומץ לב מונטנגרי מהו, והחל לצעוד על גשר תלוי ורעוע שנמתח בסמוך לכביש מעל לנהר מורצ'ה ולקניון התלול. הכבישים, הגשרים ויתר התשתיות ממחישים היטב שמונטנגרו היא אחת המדינות הנחשלות מבין מדינות יוגוסלביה לשעבר.

בסוף מורד קניון מורצ'ה מגיעים לעיר הבירה של מונטנגרו, פודגוריצה, שבימיה היוגוסלביים נקראה טיטוגראד. העיר, המונה כ-160 אלף תושבים, נראית כעיר קומוניסטית טיפוסית עם אזור תעשייה גדול ושיכוני רכבת מכוערים ועלובים, אולם לקראת ערב היא משנה את פניה, ומפתיעה בחיי לילה תוססים הכוללים מדרחוב ולאורכו עשרות ברים ובתי קפה.

מפודגוריצה ודרומה הולכים ההרים ומתמתנים והנוף הופך בהדרגה לחורש ים תיכוני. אחד המקומות המעניינים בסמוך לעיר הבירה ועדיין בחלק ההררי הוא הכפר צרנויביצ'ה, שבו זורם נהר בשם זה המהווה את אחד ממקורות אגם שקודר, אגם המים המתוקים הגדול באזור הבלקן, ששטחו נחלק בין מונטנגרו לאלבניה. נדמה שהזמן בכפר עצר מלכת וגם הדייגים, סימן החיים היחידי בכפר, יושבים כמאובנים בסירותיהם ומחכים לדגים שיבלעו את פיתיונם.

כל הנופים של מונטנגרו, כולל אזור קו החוף, משתרעים על פני שטח של 14 אלף קמ"ר, כשני שלישים משטח מדינת ישראל. מרחק הנסיעה בין קצוות הארץ הוא בין שעתיים לשלוש, יתרון גדול לתיירים המעוניינים לתור את כל חלקי הארץ בתוך מספר ימים. כשניסיתי להיפרד מידידי ומדריכי המקומי מירו הוא סירב, ואמר לי בתנועת יד נחרצת שחתכה את האוויר: "במונטנגרו אנחנו לעולם לא נפרדים, אלא אומרים להתראות שוב בקרוב".

ליאור בר הוא מדריך טיולים, מרצה ומצלם במדינות יוגוסלביה לשעבר, כותב בימים אלה מדריך טיולים למדינות קרואטיה, סלובניה ומונטנגרו