ארץ ה"מים סכורים"

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

בדרום מערב הודו, בין רצועת רכסי הרי גטס לבין הים הערבי, נמצאת קראלה, אחד מחבלי הארץ הפוריים ביותר בהודו שמתקיים בו סחר תבלינים מזה אלפי שנים. הסחר היוווה אבן שואבת לסוחרים, שחלקם התיישבו סביב עיר הנמל קוצ'ין, שלאחרונה קיבלה את השם קוצ'י. כך נוצרו בה קהילות של נוצרים, מוסלמים והינדים. לצידם התקיימה עד לפני כ-50 שנה קהילה יהודית עתיקה שהותירה אחריה בית כנסת נדיר מהמאה ה-16. העיר מחוברת ליישובים שמסביבה ברשת סבוכה של גופי מים המכונה "מים סכורים". לאורך גדותיהם פזורים כפרי דייגים. השילוב של עיר נמל קוסמופוליטית המוקפת פלגי מים יוצר חוויית ביקור שונה לחלוטין מאשר בכל מקום אחר בהודו.

יהודים מעבר לסמבטיון

קראלה היא אחת המדינות המשגשגות והעשירות בהודו בעיקר בגלל האקלים הטרופי וריבוי משקעים. כתוצאה מכך נוצרו שפע של מקורות מים טבעיים ותנאים אידיאליים לקיום ענפי חקלאות כמו מטעי קוקוס, שדות אורז, מטעי תה וגידול תבלינים.

מזה אלפי שנים מגדלים המקומיים על מורדות הרי גטס שיחי תבלין: הל, פלפל, קינמון, אגוז מוסקט זנגוויל וצ'ילי. שיווק התבלינים התבצע דרך מספר ערי נמל שהעיקרית בהן הייתה קוצ'ין, אחת מתוך שלוש ממלכות שהתקיימו באזור במהלך האלף השני לספירה. גם כיום נמשך סחר התבלינים בקוצ'ין, המשתרעת על פני מספר איים וחצאי איים זעירים, היוצרים ביניהם נמל טבעי. החלק המודרני של העיר נקרא ארנקולם ונמצא בסמוך לרציפי הנמל. החלק העתיק, שבו מטיילים מרבית התיירים נקרא מטנצ'רי. זהו חצי אי קטן שבו נשתמר המראה הקולוניאלי: כנסיות פורטוגזיות, וילות הולנדיות, בתי מידות בריטיים וגם הרחוב שבו התרכזה אחת מקהילות היהודים באזור קוצ'ין.

המוכרים בחנות המזכרות הצביעו לעבר הבית הדו קומתי ואמרו לי ששם אולי מתגוררים יהודים. התקרבתי אל הבית ומחלון הקומה השנייה הציץ אדם מבוגר כשפלג גופו העליון עירום. "האם אדוני מדבר עברית?" שאלתי. "למה לא", הוא ענה, "אני יהודי". כך החלה שיחתי עם יצחק אנטיגואה, אחד מאחרוני היהודים שנותרו בקוצ'ין.

יצחק הוא שריד לקהילה יהודית עתיקה. ההשפעות החיצוניות על הקהילה ההינדית חלחלו לאזור קוצ'ין כבר במאה הראשונה לספירה עם הגעת המיסיונרים והשליחים הנוצריים. כ-700 שנה לאחר מכן הביאו עימם סוחרים ערבים להודו את האסלאם. במאה ה-16 כבשו הפורטוגזים את העיר וסימלו את תחילת עידן הקולוניאליזם, שבו הועברה קוצ'ין מידי הפורטוגזים להולנדים ולבסוף לבריטים.

ניחוח קולוניאלי ורשתות דיג סיניות

אתר נוח להתחיל בו סיור במטנצ'רי הוא מזח רשתות הדיג הסיניות התלויות בין שמיים למים. השימוש ברשתות סיניות החל כנראה כבר במאה ה-14 ומעיד על קשרי מסחר עם סוחרים סיניים, שלימדו את המקומיים להקים את הרשתות המגושמות. הטכניקה מעייפת למדי: צוות של מספר אנשים עומד על החוף ומוריד לתוך המים מוט עץ עבה וארוך, שבקצהו מתוחה רשת בגודל של 2-3 מטרים רבועים. לאחר מספר דקות מעלים את הרשת וניגשים לאסוף את השלל שהצטבר במרכז השקערורית שלה. לעיתים קרובות שוחים בין הרשתות דולפינים ומנסים ליהנות משלל שחמק בין חורי המכמורת.

בסמוך למזח ישנם מספר רחובות המציגים סגנונות בניה אירופיים, גינות פאטיו בין הבתים ושדרות ישרות, החוסות בצל שדרות עצים. כמה מהבתים הפכו למסעדות ולמלונות בוטיק, חלקם בבעלות תושבים זרים. בין בתי המידות ומבני הציבור ישנם בתים חדשים וקטנים שבהם מתגוררים המקומיים.

ארמונו ההולנדי של המלך ההינדי

בקוצ'ין אין יותר מדי מוזיאונים. זוהי עיר של אווירה המרשימה בהתרחשות חיי הרחוב, בשווקים ובאזור סחר התבלינים. האתר העיקרי בה הוא ארמון מטנצ'רי שהוקם על ידי הפורטוגזים במאה ה-16 וניתן למלך קוצ'ין בתמורה לזכויות סחר. במאה ה-17 שיפצו אותו ההולנדים וקראו לו "הארמון ההולנדי". זהו מבנה דו קומתי ובמרכזו חצר, המשמש כיום מוזיאון לחפצי אמנות ולציורי קיר. הציורים החשובים ביותר נמצאים בחדרי השינה ומתארים סצינות מהמיתולוגיה ההינדית כמו סיפור הרמאיאנה. כנסיית פרנסיסקוס הקדוש היא אתר היסטורי נוסף בעיר – כאן נקבר בשנת 1524 מגלה הארצות וסקו דה גמה. אין צורך לחפש את הקבר שכן מאוחר יותר הועברה גופתו לפורטוגל.

בסמוך לארמון נמצא רחוב היהודים המכונה "עיר היהודים". כאן התקיימה אחת מקהילות האזור שחסתה תחת הגנת המהראג'ה, השליט המקומי. לא ברור מתי הגיעו יהודים לקראלה. אחת הגרסאות מספרת כי יהודיים הגיעו לאזור כבר בתקופת שלמה המלך. העדות המוקדמת ביותר להימצאות יהודים במדינה היא כתב זכויות למסחר שקיבל יהודי בשם יוסף רבן במאה ה-11 מאת שליט האזור. מלבד "עיר היהודים" התגוררו יהודי מדינת קראלה במאות האחרונות בעיקר בארנקולם, פארור, צ'נאמאנגאלום ומאלה. לפני קום מדינת ישראל מנו היהודים בכל הקהילות כ-2,500 איש. בשנות ה-50 רובם עלו לארץ וכיום נותרו כאן רק כמה עשרות, המתגוררים בארנקולם ובמטנצ'ורי.

מלבד יצחק פגשתי ב"עיר היהודים" גם ברימה סאלם, אישה מבוגרת שחיה עם בעלה בבית קטן. לרימה בן ושתי בנות שחיות בקנדה ומשפחתו של בעלה מתגוררת בחיפה. רימה בקושי הספיקה להחליף איתי מספר מילים וכבר מיהרה להיפרד בתואנה שהיום יום שישי וצריך לסיים את ההכנות האחרונות לשבת. חוסר נכונותה להאריך בשיחה משקף את גישתם של שאר היהודים, שאינם נוטים להתרועע עם מבקרים יהודים וישראלים. מהמורשת החומרית של הקהילה כמעט שלא נותר דבר. ברחוב היהודים ישנם סימני מזוזות שנעקרו ממשקופי הבתים ולעיתים מבחינים בשלט חלוד הנושא שם משפחה יהודית. מספר בתים ברחוב הפכו לחנויות ממכר עתיקות ומזכרות לתיירים. בחלקן מובלטים חפצים בעלי סממן יהודי כמו שלטי מגן דוד התלויים בחזית החנות.



מים סכורים במבוך אינסופי

קוצ'ין מוקפת בעשרות תעלות מים המתחברות לנהרות, לאגמים ולחוף הים, והשיט במבוך האינסופי הוא חוויה נפלאה.

גופי המים המגוונים נקראים "מים סכורים" ובכינוי זה נכללים 27 שפכי נהרות, שבע לגונות ואינספור תעלות (שחלקן מעשה ידי אדם). האזור הנרחב ביותר של גופי מים סכורים משתרע בין קוצ'ין לאלאפוזה על פני שטח של יותר מ-200 קמ"ר. רוחב התעלות נע בין מספר מטרים לעשרות מטרים וגדותיהן מכוסות בצמחייה סבוכה. בקו האופק שולטים עצי קוקוס וביניהם מבצבצים מדי פעם עצי מנגו, פפאיה ובננות. על כמה מבין אינספור האיים הקטנים שנכלאו בתוך גופי המים שוכנים כפרים קטנים וקבוצות בתים, והשיט האיטי מאפשר להתבונן בקצב החיים המקומי: סירות דייגים עוגנות, חצרות בתים שבהן נטווים חבלים, כריית חול מקרקעית התעלות המשמש חומר לבנייה ועוד. קטע השיט הפופולרי ביותר בקרב תיירים ממוקם בין העיירות אלאפוזה לקולם, הנמצאות מדרום לקוצ'ין, ומתבצע במעבורת, בספינות תיירים או בסירות קטנות. הפינוק האמיתי של התעלות הוא סירות הבתים: ספינות קטנות שעליהן נבנו יחידות דיור ובהן חדרי שינה, שירותים צמודים ומטבח. ניתן לשכור ספינה שכזו למספר ימים יחד עם צוות של הגאי, מבשל, מנקה ועוד.

תשוקה יוקדת וחצילים בעיניים

לעת ערב מאט קצב החיים באזור את מהלכו, מלבד מקום אחד שניעור לחיים לקראת שעות החשיכה – תיאטרון ה"קתאקאלי". בדיוק כשנכנסתי לאוהל התיאטרון הגיעה השדה נקרטונדי לגן העדן כדי לתפוס יצורים שמימיים עבור מלך השדים נארקה. בדרך היא פגשה את ג'ינטאן, עלם יפה שגורם לה לשכוח את משימתה ולהתאהב בו. כדי לפתות אותו היא משנה צורה לעלמה יפהפיה שעיניה רושפות מתשוקה – לובן העין הופך לאדום עז הודות לזרעי חציל שתוחבים שחקני התיאטרון לעיניהם. מילים לא הוחלפו בין גיבורי המחזה. במקום זאת הושמעו נהמות ושאגות והוצגו מחוות גוף, תנועות ריקוד ומימיקה של הבעות פנים, שמובלטות באמצעות איפור פנים ססגוני.

תיאטרון ה"קתאקאלי" התפתח רק בקראלה והמופעים הוצגו בתוך המקדשים בפני האל. מאוחר יותר הוחל בהעלאת הצגות גם מחוץ למקדשים כמו התיאטרון שבקוצ'ין. נושאי המחזות מתמקדים לרוב במאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרשע, כאשר זירת התיאטרון נועדה לשמש מדיום המקשר בין עולם בני האדם הארצי לבין עולמות האלים והשדים.

ביציאה מהתיאטרון ניכר ספק בפני הצופים, כאילו רצו לשאול היכן עובר הגבול בין החיים, המשחק ועולם המציאות. שאלה שבהודו התשובה לה תמיד חמקמקה ומטושטשת.

ליאור בר הוא צלם ומדריך טיולים בהודו, דרום מזרח אסיה ומדינות יוגוסלביה לשעבר
הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter ובפייסבוק