ארץ המישורים הגדולים

לפני עשר שנים "חרשתי" לבדי את ארצות הברית. מאז ששמעתי את השירים של ברוס ספריגנסטין באלבומו "נברסקה", בתחילת שנות ה-80, הוקסמתי מהדימויים הקודרים ומהאנטי-גיבורים של אמריקה הפשוטה, הרחוקה מרחק שנות אור מהוליווד. רציתי לראות את המקומות האלו. יצאתי מערבה דרך ה"מיד ווסט", הרצועה המערבית של מרכז ארצות הברית, ולאחר שעברתי בשדות התירס של אייווה ובנוף השטוח של נברסקה הגעתי למישורי מדינת דקוטה הדרומית. כאן נשארתי שבוע שלם, שבמהלכו התיידדתי עם אישה ממוצא אינדיאני העונה לשם ליולה חד-נוצה. היא התגוררה בשמורה האינדיאנית פיין רידג', "רכס עצי האורן", ביישוב ששמו ווּנדד ני, "ברך פצועה". החלטתי לחזור לשם ולראות מה השתנה.

הכיבוש הכפול של הברך הפצועה

באזור המישורים הגדולים, המשתרע מנהר מיסיסיפי במזרח עד להרי רוקי במערב ומקנדה בצפון עד למפרץ מקסיקו בדרום, יש אדמה פורייה לחקלאות, ערבה נרחבת ואוכלוסייה דלילה. כאשר חושבים על המערב הפרוע ועל שדות המרעה האינסופיים, חושבים בעצם על המישורים הגדולים. בני שבט סוּ האינדיאני, או לקוטה, כפי שהם מכנים את עצמם, חיו כאן אלפי שנים לפני שהגיעו לאזור המתיישבים הלבנים הראשונים במאה ה-19. הלבנים השתלטו על שטחים שהיו שייכים לשבט ואלצו את אנשיו לחיות בשמורות.

בדצמבר 1890 התקוממו מאות מבני שבט לקוטה, חסידיו של הנביא האינדיאני וובוקה, נגד הדיכוי. וובוקה קרא לנאמניו לרקוד את ריקוד רוח הרפאים, שנאסר על ידי הצבא האמריקני. הריקוד נמשך ימים שלמים ללא הפסקה בהיפנוזה המונית עד אובדן חושים. וובוקה ניבא שהאדם הלבן יעלם ושהביזון יחזור לשוטט בערבות. הוא קרא לנאמניו לרקוד כשהם לבושים בחולצות רוח הרפאים, שאמורות היו להגן עליהם מפני קליעים. לאחר מרדף ממושך כיתר הצבא האמריקני את ה"מורדים" ליד הפלג ששמו כשם היישוב – וונדד ני קריק (Wounded Knee Creek), "פלג הברך הפצועה". הפרטים על אודות אותו לילה אינם ברורים, אבל התוצאה הייתה טבח המוני שארך כמחצית השעה ובו מצאו 200 בני השבט, רובם נשים וילדים, את מותם. היה זה הקרב הגדול האחרון בין האינדיאנים ללבנים על אדמת ארצות הברית. ב-1973 התרחש בוונדד ני עימות בין בני שבט לקוטה והממשל האמריקני: המקומיים "כבשו" את העיירה ולאחר 71 ימי מצור שהטיל הצבא האמריקני פלשו החיילים ליישוב ועצרו 1,200 מבני השבט. זו הייתה רק תחילתו של "שלטון הטרור", כפי שהמקומיים מכנים את ה"כיבוש" המחודש של וונדד ני. במשך שלוש השנים הבאות נרצחו 64 מבני השבט, יותר מ- 300 מהם הוכו ואושפזו ו-562 נעצרו, אך מתוכם רק 15 הובאו לדין. ב-1991 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שהפעולה הצבאית הייתה בלתי חוקית, ושהממשל הגיב בצורה מוגזמת ללא כל הצדקה.

ארצו הרעה של הביזון

בדרך מערבה לוונדד ני עצרתי בעיירה צ'מברלין, כדי לבקר במוזיאון ובמרכז התרבות של שבט לקוטה. המרכז מציג ממצאים מתולדות השבט ושבטים אחרים. לאחר שעה קלה יצאתי לכיוון העיירה ווֹל. הדרך היחידה להתעלם מ"וול דראג" היא להיות עיוור: הדראגסטור (כולבו) המפורסם ביותר בארצות הברית, שקיים מאז שנות השלושים, מפרסם את עצמו בעזרת כ-500 שלטי חוצות, שמוצבים מאות ק"מ לפני העיירה עצמה. בתחילה נמשכו הלקוחות לחנות על ידי מודעות פרסומת שהבטיחו "מים קפואים חינם", וכיום פוקדים אותה כ-25 אלף מבקרים ביום. "וול דראג" משתרע על פני גוש בניינים ומציע מגוון אינסופי של מוצרים, החל בפסלון בדמות אלביס בלבוש קאובוי ועד לחנות ספרים, המתמחה במערב הפרוע.

המשכתי מערבה לכיוון וונדד ני, באזור שאותו מכנים האינדיאנים בשם מאקו סיקה, כלומר "ארץ רעה", ובדרך נכנסתי אל הפארק הלאומי בֶּדלנדס, כלומר גם כן "ארץ רעה". הפארק שוכן כ-60 ק"מ ממזרח לוונדד ני ומשתרע על פני שטח של 445 קמ"ר. זהו אחד הפארקים המיוחדים ביותר בארצות הברית וניתן להבחין בו בשיני סלע, בצורות טופוגרפיות מוזרות, בצוקי טרשים במגוון צבעים ובפסגות מחודדות, המשולבות בערבות העשב הנרחבות ביותר בעולם. "נוף פני הירח" הוא כינויו השחוק ביותר של הפארק, אולם להבדיל מהירח זהו ביתם של זנים שונים כגון צבאים, כלבי ערבות, זאבי ערבות, סמורים וכן עדר ביזונים, המונה כ-600 בהמות. הביזון נעלם מהאזור לפני כ-100 שנה, אך ב-1963 החליטו הרשויות להחזירו לשטח בצורה מבוקרת, כדי לשמור על איזון במערכת האקולוגית. בכל פעם שצריך להפחית את מספר הבהמות מוזמנים בני שבט לקוטה לצאת לציד כמו אבותיהם, והארוחה הגדולה שנערכת לאחר מכן מלווה בדרך כלל בטקס מסורתי. אטרקציה נוספת בפארק הלאומי בדלנדס היא אוצר גדול של מאובנים מתקופת האוֹלִיגוֹקֶן, לפני כ-33 מיליוני שנים.



פיסול דיוקנאות הנשיאים ערך כ-14 שנים

מעקב צמוד

ליולה חד נוצה חיכתה לי בכביש המוביל אל היישוב. למרות שהיא בשנות ה-40 לחייה, היא נראתה צעירה לגילה. בעשר שנים האחרונות היא עסוקה לא רק בגידול חמישה ילדים, אלא גם בפעילות בארגון למען זכויות האינדיאנים. "אנשי האף.בי.איי. עוקבים אחריי כל הזמן", ציינה. במראה האחורית נראתה מכונית שברולט, ותהיתי אם הגברים הישובים בה הם סוכנים. ליולה קראה את מחשבותיי. "אל דאגה הם משלנו", היא אמרה.

בביקורי הקודם נדהמתי מהעוני שבו חיו האינדיאנים בשמורת פיין רידג'. קיוויתי שהפעם אמצא את וונדד ני אחרת, אולם במצב המקומיים לא חל שום שיפור. כיום מונה אוכלוסיית העיירה כ-300 תושבים ויותר מ-80 אחוזים מהם חיים מתחת לקו העוני. גרוטאות של מכוניות זרוקות בחצרות, ילדים יחפים רצים בשבילי העפר ובתים מוזנחים, חלקם נטושים, עומדים זה לצד זה. 35 אחוזים מהמשפחות הינן חד הוריות, כאשר האם היא המפרנס היחיד. ליולה סיפרה שלמחייתה היא מוכרת עבודות יד, בעיקר דרך האינטרנט. "לכאן אף אחד לא מגיע. מבחינה זו האינטרנט הוא גלגל הצלה", היא אומרת. לאחר כמה כוסות תה הצעתי לליולה להצטרף אליי לטיול לבלק הילס – "הגבעות השחורות".

מקור השם הוא בסבך הצפוף של עצי האורן, שמכסה את הגבעות ומעניק להן מרחוק גוון שחור. עבור בני שבט לקוטה היוו הגבעות בית רוחני שבו, כך האמינו, שוכנים אבותיהם הקדומים. באמנת פורט לרמי שנחתמה ב-1868 הובטחו לאינדיאנים שטחי אדמה נרחבים, כולל "הגבעות השחורות", שבהם יוכלו לנדוד בחופשיות. ב-1876 הוביל הגנרל האמריקני קאסטר משלחת לבלק הילס בחיפוש אחר זהב ובכך הפר את ההסכם. זה אינו מפתיע. הממשל האמריקני חתם, בכל רחבי ארצות הברית, על 371 הסכמים עם האינדיאנים, וכולם הופרו על ידי האדם הלבן.

המחטים שהפכו לנשיאים

ביער עצי האורן שב"גבעות השחורות" משובצים אגמים, נחלים ומפלים, קניונים עמוקים ומעיינות חמים. ה"גבעה" הגבוהה ביותר מגיעה לכ-2,400 מטרים והנוף הנשקף מהפסגה עוצר נשימה. אחד ממוקדי המשיכה כאן הוא "אתר הממותות" הפרהיסטורי, שבו נמצאו שרידיהן של חיות מלפני כ-26 אלף שנה. יש באזור שפע של מערות ו"מערת התכשיטים" נחשבת לאחת הגדולות בעולם: שטחה מגיע לכ-5,500 דונמים וזהו רק השטח שנתגלה עד כה – מלבדו יש עשרות ק"מ של מחילות וחדרים תת קרקעיים שטרם נחשפו. את הפארק חוצה "כביש המחטים" שעובר בדרך הררית, כאשר משני צדיו צוקים המכוסים בשיני סלע דמויות מחטים.

עצרנו באחת התצפיות. גבעות מכוסות ביער עצי אורן נמתחו לפנינו לאורך מאות ק"מ. חלק מהיער מצוי בשטחו של הפארק המדיני קאסטר, הקרוי על שם הגנרל האמריקני ג'ורג' אמסטרונג קאסטר, וכאן גם שוכנים הפסלים המפורסמים של ארבעת נשיאי ארה"ב – וושינגטון, לינקולן, ג'פרסון ורוזוולט – החצובים בסלע בהר רשמור. הרעיון המקורי היה לפסל במקום דמויות מהמערב הפרוע, אולם כאשר ראה הפסל גוּצוֹן בּוֹרגלם שה"מחטים" צרות מדי, הוא הציע לחצוב במרומי הר גרניט בגובה 430 מטרים את דיוקנאותיהם של ארבעת נשיאי ארצות הברית. העבודה החלה ב-1927 והסתיימה ב-1941 ובמהלכה נפטר בורגלם ובנו תפס את מקומו. ה"פיסול" נעשה באמצעות פיצוצים מבוקרים והראשים מתנשאים לגובה של כ-20 מטרים. שבע שנים אחרי שהעבודה הסתיימה הזמינו האינדיאנים את הפסל קורצ'ק זיולקובסקי לבוא לבלק הילס ולפסל את דמותו של הגיבור האינדיאני קרייזי הורס ("סוס משוגע"), רכוב על סוסו. 57 שנים מאוחר יותר העבודה עדיין לא הסתיימה ומשפחתו של זיולקובסקי ממשיכה את דרכו. כאשר תסתיים העבודה יהיה הפסל ברוחב 215 מטרים ובגובה 190 מטרים.

כוחו המרפא של ריקוד השמש

יצאנו מבלק הילס לכיוון האתר הקדוש ביותר לבני שבט לקוטה – מגדל השטן, שנמצא בשטחה של מדינת וויומינג. המגדל המונוליתי מתנוסס לגובה 425 מטרים מעל לנהר בל פורצ'ה, ונוצר לפני כ-60 מיליון שנים בהתפרצות מגמה דרך סדק בקליפת כדור הארץ. נוצר כאן מגדל זקוף ענקי, המכוסה בחריצים. בכל שנה מגיעים בני שבט לקוטה למגדל השטן ומקיימים את טקס ריקוד השמש. "פעם הגיעו לכאן חמשת המנהיגים הגדולים שלנו סיטינג בול ("שור יושב"), קרייזי הורס, רד קלאוד ("ענן אדום"), גייל ("עצבני") ו-ספוטד טייל ("זנב מנוקד"), להתפלל ביחד", סיפרה ליולה. "ארבעה ימים הם צמו והתפללו לטבע שיחזיר לנו את אדמתנו. גם כיום אנחנו מבצעים את ריקוד השמש ובמשך ארבעה ימים מתפללים, רוקדים וצמים. ריקוד השמש מחדש אותנו כשבט וכבני אדם. פעם הריקוד היה מרפא את הנזק שנגרם לטבע. היום שום ריקוד או אמונה לא יכולים לתקן את הנזק שהאדם הלבן גרם לטבע", אמרה ליולה והסתכלה בי. לפתע הבנתי שבעצם גם אני לבן, ושגם אני נחשב בעיניה לפולש. הבנתי והתביישתי.

סטיב אלן הוא צלם ועיתונאי