בין צריחי איסטנבול
מסע של יום אחד בעקבות ארכיטקטורת העיר התורכית
בירתה הרשמית של הרפובליקה הטורקית היא העיר אנקרה, שבה שוכנים הפרלמנט ומשרדי הממשלה, אבל איסטנבול נשארה נותנת הטון העיקרית. העיר הגדולה במדינה, המונה קרוב לשמונה מיליון תושבים, מוסיפה להתפתח כמרכז תרבותי, תיירותי וכלכלי. סוד קסמה של העיר הזו, שבשטחה נמצאו שרידי התיישבות קדומים מהמאה העשירית לפני הספירה, טמון במיקומה הגיאוגרפי, החולש על פני אירופה ואסיה ובשרידים שנשתמרו בחלקה העתיק.
איסטנבול העתיקה היא גן עדן לתיירים. אין נוחה מהעיר העתיקה הצפופה, המכונה בפי המקומיים "אסקי איסטה", למסע רגלי נינוח. רוב המבנים הם מונומנטים גרנדיוזיים. רוכלי התה הניידים ישמחו להטות זרבובית של פינג'אן לוהט ולהרוות את צמאונכם, כך שאין צורך להצטייד מראש.
בכל המבנים מוצגות לראווה שכיות חמדה, אוצרות מימי הסולטנים האדירים. לא פעם "חללי התצוגה" מעניינים לא פחות מתוכנם: עמודי ענק, כיפות במפתחים עצומים, שיש בשלל צבעים, חלונות מרושתים בזכוכיות צבעוניות ועוד.
תנינים בין החומות
התוואי הברור ביותר, המגדיר את העיר העתיקה, הוא הבוספורוס, המיצר הימי. ממנו מסתעף מיצר פנימי לתוך העיר, הוא הנמל העתיק והטבעי "קרן הזהב". קו המים היווה נקודת מוצא נוחה בעבר לתושבי העיר, אך גם פתח קל להתקפות כובשים. לכן נבנו חומות שסגרו את העיר לכיוון "קרן הזהב" ויצרו מתחם מוגדר.
בנייתן של החומות נמשכה בין המאה החמישית למאה ה- 12 לספירה. חלקי חומות נוספים נבנו עם התרחבות העיר. היום נמתחים 20 ק"מ של חומות בנויות אבן מקומית, הנתמכות בידי כ-400 מגדלים מרובעים ומתומנים. לעתים ניתן לראות שתי שורות חומות מקבילות זו לזו, ותעלת מים העוברת ביניהן. בעלי הדמיון יכולים לפנטז תעלות שורצות תנינים שפערו לועות לעבר מסיגי גבול. בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 שוחזרו חלקים הרוסים של החומות והמגדלים. כדאי להתחיל את הסיור בעיר העתיקה בשוטטות לאורך החומות ועליהן, או לצפות בהן מרחוק, רצוי ממגדל הסולטן אחמד השלישי.
יהלומים בעמודי טופקאפי
ארמון טופקאפי, הממוקם סמוך למים, על לשון יבשה אליפטית, הוא אחד המוזיאונים הגדולים בעולם. טופקאפי הוא קומפלקס בניינים מוקף חומה, שהראשון ביניהם נבנה במאה ה-15 בידי מחמט השני, הכובש העות'מני. במשך 300 שנה שימשו הארמון והמבנים שנוספו לו משכן קבע לסולטנים ולבני משפחותיהם.
הארמון התרחב למבנים שונים על פני ארבע חצרות ענק, עשרות מגדלים ושערים מצופים בשיש. האופן שבו שפע המבנים, נדבכים שהוספו עם השנים, מצליחים לשמור על חלוקה מאורגנת של המרחב, מזמן חוויה אדריכלית מרתקת.
מבט חטוף על אדריכלות הפנים מגלה קירות מצופים זהב, ובחלק מהקירות משובצות אבנים יקרות. גילופי ערבסקות מוזהבות ועמודי תמיכה זרועי יהלומים מעידים על חוזקם של הסולטנים. רק ב-1839, עם מותו של מחמוד השני, עברו הסולטנים להתגורר בארמונות מודרניים יותר, ביניהם ארמון הדולמאבאהצ'ה, הממוקם בחלקה הצפוני של איסטנבול.
חוכמתה של איה סופיה
מרחק עשרות מטרים מהארמון עומדת אחת הכנסיות היפות בעולם, איה סופיה, "כנסיית החכמה". קל לזהות אותה לא רק בשל גודלה, אלא גם בעזרת חזיתותיה, הצבועות באדום. תחת שלטונו של הקיסר ג'וסטיניאן, מונו שני אדריכלים, אנתמיוס ואיסידורס, שבמשך חמש שנות עבודה פיקחו על כ- 1,000 אומנים וכ- 10,000 פועלים שבנו את הכנסייה הגדולה ביותר בעולם הנוצרי.
במהלך 14 המאות שבהן עומדת הכנסייה על תלה, ולמרות מיקומה באזור מועד לרעידות אדמה, הכנסייה נותרה מרהיבה. דומה שהקונפליקט בין הנצרות לאיסלם נראה מכאן, בין פסקי קוראן לפסיפסים מוזהבים של המדונה והילד, סמפטי ומרוכך במיוחד.
הכיפה הגדולה והמקומרת במרכז הכנסייה נתמכת בעמודים מסיביים. היא מהווה מאפיין ביזאנטי והישג אדריכלי, ומצליחה להסב את עיני המתבונן למעלה, לגבוה והנשגב, במקום אל הקירות שמסביב, המייצגים את העולם הגשמי. חלקים נרחבים מהכנסייה מרוצפים פסיפסים, ואת החלל ממלאות נברשות גדולות. החל מהמאה ה- 15 הוסיפו העות'מנים מינרטים (צריחי מסגד) ושלל מוטיבים אוריינטליים, והחלל כולו, המתפקד היום כמוזיאון, לא משאיר איש אדיש.
המינרטים של המסגד הכחול
בין כנסיית איה סופיה למסגד הכחול מפרידה גינה ציבורית. המסגד נבנה במאה ה- 17, בניסיון להאפיל על הכנסייה הסמוכה ולהפגין עליונות אדריכלית. הסולטן אחמד הראשון, שעמד בראש האימפריה העות'מנית, הטיל את המשימה על האדריכל מחמט אגה. זהו המסגד היחיד בעיר שלו שישה מינרטים. אלה מתנשאים אל על, כשביניהם מרושתות 30 כיפות קטנות. נוכחותו העזה של המבנה משפיעה על הסביבה כולה.
מרגע שחוצים את מתחם הכניסה מזומנת חוויה העובדת על כל החושים. החלל הפנימי מורכב כיפה מרכזית בגובה של 23 מ', עם 260 חלונות. אלו שוטפים את המסגד באור חם, הנשקף על 21,043 אריחים בגווני כחול, שהעניקו למסגד את שמו. המערך המבני הוא קלאסי עות'מני: תוכנית העל של המבנה בצורת מרובע, הכיפה המרכזית נתמכת בארבעה עמודי שיש וביניהן ארבע קשתות. הצורות המעוגלות יוצרות בקרב המתפללים נינוחות, והצבע כחול המטפס על הקירות ומכסה גם את התקרה והכיפה מרגיע במיוחד.
טיפ עולמי של איל
סיור מודרך בעיר העתיקה מתקיים כל יום בשפות אנגלית, צרפתית ואיטלקית. הוא כולל ביקור באטרקציות הבולטות כמו הבזאר הגדול, ארמון טופקאפי, המסגד הכחול, איה סופיה, ההיפודרום ועוד. הסיור הקצר נערך בין השעות 13:00-09:00 והסיור הארוך בין השעות 18:00-09:00 (כולל ארוחת צהרים). פרטים נוספים והזמנות ניתן לקיים בקבלה של בתי המלון השונים ברחבי העיר.
סינאן, שהיה חייל פשוט כשהגיע לארמונו של סולימאן הראשון, התקדם לתפקיד של קצין בנייה והחל לבנות גשרים ומבצרים, ועד מהרה הופקדה בידיו בנייתם של מאות מסגדים, ארמונות, הרמונות וגשרים בכל רחבי האימפריה. 50 שנות הקריירה של סינאן הותירו אותו מולך ללא עוררין על הסגנון העות'מני לדורותיו. סגנונו מאופיין ביצירת מבנה שבו הכיפה המרכזית נראית חסרת משקל (עמודים תומכים מחוץ למבנים סייעו ביצירת המִפְתָח הרחב), והשטח הפנימי שטוף באור. סינאן תכנן את רוב מסגדיו כחלק מקומפלקס של בתי ספר, מרחצאות ובתי חולים, וההקפדה שלו על מרחבים אורבניים בקנה מידה אנושי מעוררי הערצה.
סולימנייה ג'אמי מהווה עבודה קלאסית של סינאן. המבנה שתכנן גדול במיוחד (גודל החלל הפנימי 63×69 מ'), ועדיין בעל אופי פשוט ובסיסי: מעט קישוטים, שיש לבן לציפוי הקירות ועמודים וחלונות בזכוכית מעוטרת. ארבעה עמודים שהובאו ממקומות שונים ברחבי האימפריה תומכים בכיפה מרכזית שגובהה 53 מ', במפתח של 27 מ', בדומה למבנה של כנסיית איה סופיה. עיטורי ערבסקות מסולסלות, המופיעים על הכיפה, נוספו רק במאה ה- 19. בהיקף החיצוני משולבים ארבעה מינרטים, ולעומד לצדם צפוי נוף מרהיב על העיר כולה ועל הנמל.
הולכים לאיבוד בבזאר
מי ששבע מהמבנים העצומים, מוזמן למרחבי הבזאר הסמוך. הבזאר, אחד מאתרי הבילוי החביבים על מבקרי העיר, הוא עתיק יומין כמו המסגדים. מחמד השני הקים אותו במאה ה- 15. שמו, "הבזאר הגדול", ניתן לו על שום 30,000 מטרים רבועים המרכיבים את שטחו, מתחם בן 65 רחובות. שטח הבזאר מקורה בגג מעוגל ובו אלפי דוכנים וחנויות.
הבזאר הנו מבוך בנוי, וקל ללכת לאיבוד בין מסדרונותיו. אחרי סיור מלא הוד מלכים בעיר הסולטנים, הבזאר הוא הזדמנות להריח מקרוב את הדרמה המרתקת לא פחות, של אלה שלא דם כחול זורם בעורקיהם.
טלי הרדאבל היא מעצבת פנים