במעלה הבולווארים הגדולים

צרפת היא לא רק פריס ופריס היא לא רק שדרות גדולות ומונומנטים

88 שיתופים | 132 צפיות

הזמר איב מונטאן שר בזמנו על לה גראן בולוואר, הבולווארים הגדולים: "אני אוהב לשוטט בגראן בולוואר, יש שם כל-כך הרבה דברים לראות", ובכך ביטא נאמנה את כוח המשיכה שהיה לגראן בולוואר על דלת העם, שנהגו לנהור בימי ראשון אל מקום המפגש וכור ההיתוך של הקבוצות השונות החולקות את העיר. הבולווארים המכונים "גדולים" עקב מרכזיותם החברתית והכלכלית, בעיקר במאה ה-19, יוצאים מכיכר המאדלן עד פלאס דה לה רפובליק – "כיכר הרפובליקה".

מעוז הבורגנות ומרכז העולם

אכן, אין כמו הבולווארים, שלמעשה הם רצף של שמונה רחובות קצרים למדי, להמחיש את שתי פניה של פריס – העוני והעושר, ה"מהוגנות" החברתית מול קבוצות השוליים, ה"סדר" והמשטר מול האי-סדר והמרדנות. במאה ה-19 כתב עליהם בלזק שחשיבותם בפריס שקולה לזו של התעלה הגדולה בוונציה.

הבולווארים הגדולים הם הציר הראשי של חלקה הצפוני של פריס, הגדה הימנית. בתוואי הנוכחי של הבולווארים התנוססו חומותיה הצפוניות של העיר, עד שב-1670 ציווה המלך לואי ה-14 להרוס את הביצורים ולהמירם בטיילת עצים, שבמהרה הוסבה לרצועה של רחובות ראשיים מוקדשים למסחר, לשעשועים ולהוללות. כבר בשלהי המאה ה-18 קמו מצפון לבולווארים הגדולים, בחיק הטבע, בתי זונות ושעשועים. עד היום, הבולווארים וסביבתם הם ציר של זנות, מה"יוקרתיות" של רובע מאדלן ומטה ככל שהולכים מזרחה, אז הופכים הבולווארים הגדולים לדלים יותר. אם בוחרים לפסוע בכיוון ההפוך, מכיכר הרפובליקה ועד כיכר מאדלן, יעמוד הטיול בסימן של עלייה הדרגתית אך רצופה בסולם המעמדות.

לשיא גדולתם הגיעו הבולווארים הגדולים במאה ה-19. בעשרות השנים האחרונות התקבצו בהם בעיקר קבוצות אתניות זרות לצד הצרפתים, המתמעטים והולכים. בשנים האחרונות, צרפתים וזרים ותיקים מחצבים מול זרים מקרוב-באו.

ה"סוהו" של פריס

העניין שבסיור אינו מתמצה בבולווארים הגדולים עצמם. מעניין גם מה שנמצא בצמוד אליהם, מצפונם ומדרומם. ראשית, הפאסאז'ים, המעברים המקורים. תחילתם במאה ה-18, בפאלה-רואיאל וסביבו, בואכה הגראן בולוואר. רובם נבנו במאה ה-19. פזורים ברחבי העיר, בעיקר מדרום לבולווארים הגדולים וגם מצפונם, הם חלק מהותי מפריס, ובזכות עיצובם וחנויות מיוחדות הפועלות בהם, גם מהתיירות בעיר.

עוד פן חשוב של של ציר הבולווארים הגדולים – הם וסביבתם מהווים את ה"סוהו" של פריס, ומצפון להם גם החלו פועלים תיאטרוני בובות ותיאטראות. נכון שבימינו התיאטרון יותר מבוזר ונוטה אל הפרברים, אבל הבולווארים הגדולים נותרו המוקד המסורתי שלו וגם מקורו של סגנון מיוחד, הבולווארדייה, "של הבולוואר": מחזות קלילים, לעיתים שנונים, לעיתים מזומנות יותר מטופשים. בבולווארים הגדולים וסביבם פועלים עשרות תיאטראות וגם האופרה קומיק, המתמחה באופרטות.

מכיכר הרפובליקה המלבנית יוצאות הפגנות ענק של השמאל, בדרכן לבאסטי – הבאסטיליה. הבית הלבן הענקי שמצד ימין הוא קסרקטין של משמר הרפובליקה. בניין זה הוקם כמבצר כדי להגן על לב פריס מהשכונות המזרחיות, שהיו מוקד מרדנות קבוע. באמצע הכיכר ניצב פסל הרפובליקה הענקי, ועליו תבליטים המתארים אירועי מפתח במהפכה הצרפתית. הבית שבהמשך הקסרקטין, שנבנה בהוראה מגבוה בדיוק אותה המתכונת, הוא היום מלון "הולידיי אין" היקר, ולו גן פנימי נאה.

כשיוצאים מהכיכר מערבה, בבולוואר סן-מארטן העני והעממי, נתקלים בתיאטרון שניכרת בו תפארת עבר. ממשיכים לשער סן-מארטן. ברחוב פובור סן-מארטן שמימין, מזדקר בניין מרשים: בית העירייה של הרובע העשירי.

ממשיכים בבולוואר סן-דני ופונים ימינה בבולוואר דה שטראסבור. יש בו כמה תיאטראות, ובבית מספר שתיים שוכן מוזיאון המניפה. כמה פסיעות צפונה נמצא רחוב דה פאראדי, רחוב גן-עדן. בית מספר 20 ניחן בכניסה מדהימה – שער, מעליו חלונות של כנסייה, ובצד ציור קיר. כאן שכנה בעבר החנות של מפעל חרסינה אמנותית. כדאי לבקר בבית, המשמר הרבה מפאר העבר.

קולינאריה מכל הסוגים

פובור סן-דני העממי עד מאוד, יוצא ימינה משער הניצחון של בולוואר סן-דני, שהוקם לתהילת נצחונותיו של לואי ה-14, והוא מרשים מאוד. שמאלה מהשער, רחוב סן-דני, בעברו דרך רומית, מוליך היישר למרכז פומפידו דרך הסאנטייה, רובע יצרני הקונפקציה.

בפובור סן-דני וסביבותיו בתי מלאכה לרוב. השכונה שרדה כפרבר, אבל נראית כפרבר של איסטנבול. בימי ראשון מתגודדות חבורות של טורקים בקרני רחובות ובבתי הקפה לצד עם רב מרחבי עולם, בעיקר אסיה, רובם מהגרים טריים.

הפאסאז'ים סביב פובור סן-דני עממיים בהרבה מאלה שברובע השני, מפאלה-רואיאל צפונה. נציין את ריאק המתחבר לבולוואר דה שטראסבור. חצר מגורים, שפזורים בה פסלים ומזרקות מים מברונזה. מעט צפונה, פאסאז' די דזיר, מעבר התשוקה.

בהמשך פובור סן-דני צפונה מעברים נוספים, שחלקם סגורים לקהל, לפחות בלילה. מימין, פאסאז' דל'אנדוסטרי – "מעבר התעשייה" – ומיד אחריו פאסאז' בראדי הכפול, המחבר בין פובור סן-דני לפובור סן-מארטן ונקטע באמצע בבולוואר דה שטראסבור. המעבר מעניין בשל אוכלוסייתו: כל כולו חנויות מכולת, אטליזים ומסעדות עממיות של הודים ופקיסטנים. מול היציאה מפאסאז' בראדי, בפובור סן מארטן, פאסאז' די מארשה, "מעבר השוק", למעוניינים באטליז כשר ובמלון זול. ברחוב בושארדון, מול קצהו המזרחי, שוק מקורה.

ממשיכים בבולוואר בון-נובל, "בולוואר החדשה הטובה", והלאה בבולוואר פואסונייר – "בולוואר מוכרת הדגים" – ובו קולנוע "רקס" הוותיק. מצפון לפואסונייר רובע יהודי למדי, ובו מסעדות יהודיות כשרות, אפילו "גלאט", וגם "ישראליות.

גופה לכל המרבה במחיר

בולוואר מונמארטר הוא האחרון ברצף הבולווארים הדלים יחסית. עדיין מסעדות זולות, חנויות פשוטות, תערובת אתנית מסחררת. ושוב, רובע של מעברים, מעניינים יותר מקודמיהם.

בעברו הדרומי של הבולוואר, פאסאז' דה פנורמה. ב-1799 נבנו שתי "פנורמות": מבנים גליליים חלולים, שקירותיהם הפנימיים כוסו בציורים ריאליסטיים של פריס, אמסטרדם בחורף, ירושלים ועוד. הקהל שילם, והסתכל סביב-סביב. ב-1834 נבנה הפאסאז' מחדש. הוא גדל, ועל חנויותיו האיכותיות היווה אטרקציה מתמשכת. כיום יש בו חמש גלריות. בזכות עיצוב העץ שנשתמר כ-170 שנה, בית הדפוס שטרן הוא אולי החנות היפה ביותר בכל המעברים הפריסאיים. לצד תיאטרון וארייטה הסמוך כמה מסעדות ובתי קפה, בהם לה קרוק נוט, מסעדה ומועדון שאנסונייה שמבצעים בו משירי ויאן, בראסנס ועוד.

ממול, על המדרכה הצפונית של בולוואר מונמארטר, פאסאז' ז'ופרואה מ-1847, המחבר את הבולוואר עם רחוב לה גראנז'-באטלייר. ז'ופרואה הוא ראשון הפאסאז'ים שנבנה כולו מברזל וזכוכית. ג'אקומו רוסיני התגורר פה. ב-1882 נוסד בפאסאז' מוזיאון השעווה גרוון, שעודנו מתעדכן כל יום. בחנות "מיקרו אופטיק" שוחזר עיצוב הרטרו המקורי ויש בפאסאז' עוד כמה וכמה חנויות מקוריות.

פאסאז' ורדו מחבר את רחוב לה גראנז'-באטלייר עם פובור מונמארטר, ובו מסעדות, חנות לספרים ודברי דפוס עתיקים, וחנות למצלמות ישנות מעוצבת עץ מראשית המאה ה-20.

ציר הבולווארים נוטה מעט דרומה אל בולוואר דז איטליין – "בולוואר האיטלקים" הנוצץ מקודמו, הקרוי על שם התיאטרון שנוסד בו בשלהי המאה ה-18. בתחילת הבולוואר, על המדרכה הדרומית, פאסאז' דה פרנס – "מעבר הנסיכים" – אחרון הפאסאז'ים מהמאה ה-19, המתחבר לרחוב רישלייה, שבו נמצאת הספרייה הלאומית הישנה. ברחוב דרואו, המשכו צפונה של רחוב רישלייה, נמצא בית המכירות הפומביות דרואו, אתר שוקק פעילות סביב 16 אולמות תצוגה ומכירה של אומנות, עתיקות, בולים ומה לא, בעצם. ב-1813 נמכרה כאן במכירה פומבית גופתו המיובשת של גבר, שנמצא חנוט בארונו.



בית האופרה גארנייה מתקופת נפוליאון השלישי.

בית האופרה גארנייה מתקופת נפוליאון השלישי.

כאן נולד האימפרסיוניזם

ברחוב דה לה פה היוקרתי, מרכז חנויות התכשיטים, ושדרות האופרה. משמאל, חנויות הכולבו "גאלרי לאפאייט" ו"לה פרנטאן". בפינת כיכר האופרה שוכן "לה גראנד אוטל" שנבנה ב-1862, המלון של הרובע. את אולם נשפים עיצב גארנייה, אדריכל האופרה. המלון מהווה אבן שואבת לפריסאים, הנהנים להתרגע בחצר הפנימית המצופה גג זכוכית, ובה מסעדה ובית-קפה. קפה דה לה פּה שהוא חלק מהמלון, הוא אחד מסמלי פריס, ומבתי-הקפה הנודעים בעולם. המלון נסגר ב-2002 לשיפוצים ממושכים ולא מכבר נפתח מחדש, יפה והדור מאין כמוהו.

ב-28 בדצמבר 1895, באולם פנימי בגראן-קפה שבבולוואר קאפוסין מספר 14, בית קפה מהבולטים שבבולוואר, נחנך עידן הראינוע. האב והבן לומייר הושיבו קהל מצומצם, כ-30 איש, והניעו בפניו עשרה סרטים של 17 מטרים כל אחד, שנמשכו בין דקה לשתי דקות.

הסיור יסתיים בבולוואר דה לה מאדלן ההדור מכולם. חנויות יוקרה, אולם "אולימפיה" המיתולוגי ועבר אומנותי. במספר 35 חי הצלם הנודע נאדאר, שהיה גם סופר, קריקטוריסט וטייס בכדור פורח, שקידם את רעיון השיט באוויר וכמעט שילם על כך בחייו, אחת הדמויות המובילות בפריס של אמצע המאה ה-19. שם בביתו, באפריל-מאי 1874, מחוץ למסגרתו של סלון האומנות הרשמי, הציגה קבוצת ציירים צעירה ובה מונה, רנואר, סזאן, דגה ועוד. האירוע הסורר עורר שערורייה ועיתונאי כינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים", על שם ציור שהציג מונה. הציירים אימצו את הכינוי, וההמשך ידוע.

בכיכר מאדלן ניצבת הכנסייה המרשימה מוקפת במעדניות ענק מפוארות, בבית קוויאר, במרתף היינות הנדירים של רשת "ניקולא" ובמסעדת "לוקה-קארטון", אחד ממעוזי הגסטרונומיה בעיר האורות. רק שלושה ק"מ ומשהו בקו ישר מכיכר הרפובליקה – אבל עולם אחר לחלוטין.


מבוסס על ספרו של אביטל ענבר, "תענוגות פאריס"

05.09.06

(עודכן ב – 18.03.09)