ברזיליה הבירה החדשה

הרעיון להעביר את הבירה הועלה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19, אך מעולם לא קודם לשלבי יישום. יש אומנם ערי בירה מתוכננות נוספות בעולם, אך נדמה שאין עוד עיר אשר התכנון שלה כה מדוקדק ומהפכני כמו ברזיליה (Brasilia). הוגי הרעיון המקורי חשבו על הקמת עיר נטולת שרידים מתקופת השלטון האירופי-פורטוגלי שלפני קבלת העצמאות, ומטרה זו הושגה במלואה. ברזיליה משתרעת על פני שטח עצום, עם שטחים ירוקים גדולים ובניינים הממוקמים במרווח גדול יחסית זה מזה.

החזון שהיה למציאות

כאשר מציינים בעולם המערבי את האותיות הלועזיות JK מתכוונים בדרך כלל לג'ון קנדי, נשיא ארה"ב שנרצח. בברזיל מציינות שתי האותיות הללו את שמו של ז'וסלינו קוביצ'ק, גיבורה של ברזיליה. כאשר מסיירים במרכז העיר ברור מיהו הגיבור המרכזי שלה. פסליו של קוביצ'ק, ציטוטים מאמרותיו וכיכרות ומוסדות הקרויים על שמו קיימים לרוב בבירת ברזיל.

את הצעתו המהפכנית העלה קוביצ'ק בנאום בחירות שנשא במחוז גויאס בארבעה באפריל 1955, אז הבטיח להקים בירה חדשה אם ייבחר. זמן קצר לאחר שנבחר, בשנת 1956, החליט קוביצ'ק שהקמת בירה חדשה תהווה את גולת הכותרת של כהונתו. כצעד סמלי הוא החליט לבנות מעון נשיאותי זמני בלב האזור אשר נבחר להקמת הבירה החדשה – רמה גבוהה ושטוחה בלב המדינה, המרוחקת כ-1,000 ק"מ מהחוף. קוביצ'ק ראה בהקמת הבירה הזדמנות ללכד את תושבי המדינה הענקית, על זרמיה ומחוזותיה השונים כל כך זה מזה, לטובת משימה לאומית משותפת, שתמצב את ברזיל כמדינה מובילה באמריקה הדרומית.

את תמצית סיפורה של ברזיליה אפשר להבין טוב יותר כשמבקרים במוזיאון לזכר ז'וסלינו קוביצ'ק. כבר מרחוק מבחינים בפסל גדול בדמותו של האיש, המשקיף מגובה של כ-20 מטרים כשהוא נתון בתוך חלל הנוצר משני חלקי אבן ענקיים, הנראים כמעין סימן שאלה ענק מבטון. פסליו הרבים של האיש, המפוזרים בעיר, יכול אולי להשרות תחושה לא נוחה של פולחן אישיות, אך לאחר שמסיירים במוזיאון מבינים כי יש סיבות טובות מאוד להעריך את פועלו של האדם, שלולא חזונו העיר לא הייתה קמה.

התצוגות במוזיאון מתארות את הפעולות העיקריות בהן נקט הנשיא למימוש חזונו, והבולטות שבהן היו מינויים של הברזילאים (עוד סיבה לגאווה לאומית) לוסיו קוסטה לתפקיד המתכנן האורבני של העיר, ואוסקר נימאייר, אחד מהארכיטקטים הבולטים בעידן המודרני ותלמיד בולט של לה קורבואזייה, לתכנון בנייניה המרכזיים. עיסוק חשוב אחר של קוביצ'ק היה גיוס משאבים. הוא הצליח להשיג תמיכה בינלאומית בכלל ואמריקנית בפרט לפרויקט, שזכה להתעניינות עולמית. בהנהגתו של קוביצ'ק התגברה ברזיל על כל הקשיים בתכנון, בביצוע ובהשלמת המבצע האדיר. לאחר 41 חודשי בנייה, ב-21 באפריל 1960, החלו חגיגות הכתרתה של העיר לבירת ברזיל. למחרת בבוקר, הועברו באופן רשמי שלוש רשויות הממשל – המחוקקת, המבצעת והשופטת, למקום משכנן החדש.



כיכר שלושת הכוחות

הריכוז הגדול ביותר של מבנים ממשלתיים נמצא בכיכר שלושת הכוחות, שלוש רשויות השלטון. המרשימים ביותר הם מבני הפרלמנט, ובהם שני בניינים בני 28 קומות ומבנה בצורת גביע. שני המגדלים ממוקמים בין שני מבנים בצורת חצאי כדור. הגדול מבין השניים, שצורתו כגביע אשר חלקו העליון "פתוח" לכיוון השמיים, ממחיש את העובדה כי זהו בית נבחרי העם, שאמור להיות פתוח להשפעות מצד התושבים. לעומתו בנויה תקרת הסנאט בצורת כיפה, ומייצגת שמרנות והתכנסות פנימה של נציגי המחוזות הפדראליים של המדינה.

בכיכר שלושת הכוחות ניצב גם בית המשפט העליון ובחזיתו פסל הצדק – דמות אישה שגובהה יותר משלושה מטרים, העשויה מגוש גרניט ומייצגת את אלת הצדק מהמיתולוגיה היוונית. הצלע השלישית באתר היא כמובן הרשות המבצעת. היא שוכנת בארמון בשם פאלאסיו דו פלאנלטו (Palacio do Planalto) – "ארמון הרמה הגבוהה", על שם הרמה שעליה הוקמה ברזיליה, שגובהה יותר מ-1,100 מטרים מעל לפני הים. בבניין זה נמצאים משרדיהם של הנשיא, סגנו ומספר יועצים בכירים אחרים.

ארמון המגורים של הנשיא, אשר תוכנן על ידי נימאייר, הפך לסמל לארכיטקטורה הברזילאית החדשה ובולט בשילוב של שיש וזכוכית, המשתקפים בבריכת המים שבחזיתו. לא ניתן לבקר בפנים. הארמון ניצב ליד חופו של אגם פרנואה. לברזיליה אין גישה לחוף הים וגם היבט זה זכה להתייחסות מצד מתכנניה, שיצרו את האגם. בשנת 1959 הוקמו סכרים על שני נהרות אשר מגיעים מצפון ועל ארבעה נוספים אשר זורמים מדרום והתוצאה: אגם מלאכותי ענק ששטחו כ-80 קמ"ר. לחופי האגם ממוקמים האוניברסיטה, מרכז ספורט אולימפי, שגרירויות, מלונות ואתרי נופש, והוא משמש בעיקר לספורט מים. מעל לאגם עובר גשר מודרני מרהיב שנקרא (איך לא?) גשר קוביצ'ק.

כנסיית המלאכים הצפים

בברזיליה קיים הריכוז הגבוה ביותר בברזיל של פסלי חוצות מודרניים גדולי ממדים, המפוזרים בין הבניינים שתכנונם נחשב לאומנות בפני עצמה. כיכר שלושת הכוחות היא מקום ראוי להתרשם בו ממספר פסלים נוספים וביניהם הקנדנגוס (Candangos), אשר הוקם ב-1960 על ידי ברונו גיורגי. פסל זה הוא אחד מהמפורסמים ביותר בברזיל כולה ומתאר שני לוחמים, מתושביו האינדיאנים המקוריים של חבל ארץ זה האוחזים בחניתות. באותה כיכר ניצבים גם פסלים מודרניים מו פסל בגובה של כחמישה מטרים בצורת אטב עץ.

ייחודה של העיר בא לידי ביטוי גם בכנסיותיה. הכנסייה המפורסמת ביותר בברזיליה היא הקתדרלה המטרופוליטנית של העיר, אשר הוקמה על ידי נימאייר. הביקור בה הוא חוויה מעניינת גם למי שראה כבר כנסיות רבות בעבר. זהו בניין כיפתי בצורת כתר הנתמך ב-16 עמודי בטון. ברחבת הכניסה ניצבים ארבעה פסלי ברונזה המייצגים את השליחים. ירידה במדרגות מובילה לחלל הכנסייה עצמה ושני דברים לוכדים מייד את המבט – האחד הוא חלונות פיברגלס בצבעי כחול, לבן וחום, הכלואים בצורת שצובעים את פנים הכנסייה בתערובת צבעים מיוחדת. המראה השני הוא שלושה פסלי אלומיניום של מלאכים שכמו צפים באוויר. המלאכים הצפים (הקטן שבהם שוקל 100 ק"ג והגדול כ-300 ק"ג) מתוארים ומצולמים לא פעם כאחד מסמליה של ברזיל הקתולית.



תכנון או תכנון יתר?

אני חייב להודות כי משהו הטריד אותי בביקורי בברזיליה. התחושה שאפפה אותי כאשר טיילתי במרכזה היא של היגיון, סדר ומודרניות. מעט אנשים הסתובבו ברחובות ומספר הילדים שנקרו בדרכי היה נמוך במיוחד. במידה רבה חסרתי את החום האנושי, הידידותיות וחוסר הרשמיות אשר מאפיינים כל כך את עריה הגדולות של ברזיל.

בברזיליה חסרים שטחים ציבוריים בהם אנשים נאספים ונפגשים זה עם זה. העיר עצמה מחולקת לחלקים (סקטורים), אשר בכל אחד מהם אפשר למצוא רק סוג אחד של שירותים או מבנים: בתי מלון, מוסכים, בתי ספר וכדומה, עובדה אשר מאריכה עוד יותר את המרחקים שעל התושב לגמוא כדי להסדיר את ענייניו. האוטופיה הארכיטקטונית אשר לאורה הוקמה העיר אינה מיטיבה תמיד עם התושבים. אומנם מרכז העיר מתוכנן כך שצורכי התושבים המתגוררים ברבעי המגורים אמורים להיות מסופקים, אולם מצד שני שיעורי תאונות דרכים, הגירושין וההתאבדות גבוהים יחסית. מרב העובדים בעיר מרוכזים ב-17 ערי לוויין הנמצאות בפריפריה של ברזיליה ומאוכלסות ברובן בבני המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. להמחשת העובדה כדאי לציין כי מרכז העיר תוכנן מראש כך שיהיה צורך לנוע בו ברכב (מספר מעברי החצייה, למשל, הוא קטן). למרבית התושבים אין כלי רכב פרטיים, התחבורה הציבורית אינה יעילה, וחציית המעברים התת-קרקעיים כרוכה לעתים בסכנה, כך שאפילו חציית כביש ראשי היא בדרך כלל הרפתקה מסוכנת. בנוסף, אגם פרנואה, אשר אמור היה לשמש אתר נופש לכל התושבים, הפך למאחז של אוכלוסייה אמידה, ומרבית התושבים לא מגיעים אליו. היתרונות והחסרונות של העיר המיוחדת הזו רבים, כך שלא במקרה נמשך הדיון על מידת הצלחתו של המיזם המאוד מיוחד שנקרא ברזיליה עד עצם ימינו אלה.

 

רמי דברת הוא ד"ר לפסיכולוגיה ארגונית, טייל, צלם ומרצה על יבשות אמריקה ואירופה