גיזת הזהב בגן העדן האבוד

אני משתדל תמיד להגיע למדינת היעד שלי ברגל, כדי שתהיה לי תחושה שהיא מחוברת לעוד משהו ביקום הזה, שיש לה קצה והתחלה והמשך. כך הגעתי לגרוזיה דרך טורקיה. הימים שלהי סתיו, שלג של טרם חורף נח על פסגות רכס הרי קצ'קאר ועשן תנורי פחם האבן של העיירה הטורקית טרבזון התאבך מעל גגות הבתים. שיירה ארוכה של משאיות טעונה בכל מה שגרוזיה חסרה, החל במחשבים וכלה בשרוכי נעליים, עמדה לצד הדרך כשפניה לעבר הגבול הגרוזיני. אלמלא מחסום הגבול הייתי ממשיך להקיף את הים השחור סחור סחור.

בנייה אקלקטית ורחובות בשומים

להפתעתי המעבר במסוף הטורקי והגרוזיני היה מהיר. סמוך למסוף הגרוזיני עטו עלי נהגי מוניות שנלחמו על הזכות להסיע אותי. מצאתי את עצמי ישוב ב"לאדה" עתיקת יומין ומקרטעת כשפני לעבר העיר הקרובה באטומי.

כעבור 20 דקות מצאתי את עצמי ברחובה הראשי של העיר. בבאטומי שורר מזג אוויר נוח שמקורו במיקומה לחוף הים השחור ולרגלי רכס הרי קאוקאזוס (קווקז). כך הפכה העיר לבית גידול של צומח סובטרופי מלבב, ובהשפעת הרוחות הקרירות הנושבות תדיר מהקווקז גדלים כאן גם עצי תויה ותאשור. המעיינות החמים הנובעים בסביבתה, הגן הבוטני ולאחרונה הדולפינריום, הפכו את באטומי לאחת היפות שבערי גרוזיה.

בהשפעת הכיבוש הרוסי-אנגלי ובשל קרבתה לגבול הטורקי מתאפיינים בתי העיר בעירוב של סגנונות. בבניה הקולוניאלית-רוסית והקולוניאלית-אנגלית משתלבים אלמנטים ערביים: בתי אבן, קשתות וקמרונות. העיר מחולקת לרחובות שתי וערב וגרעינה הקדום מאופיין בבתים צמודי קרקע הבנויים משילוב של עץ ולבנים. רחובות השתי מתנקזים אל טיילת הנשענת על רצועת חוף חולי ורך. בתי הקפה והמסעדות שלאורכה היו שוממים בעונה זו, אבל בקיץ שוקק המקום חיים. הטיילת מסתיימת בנמל העיר שבו עוגנות אוניות סוחר.

ספינה מיתולוגית ו"לאדה" מקרטעת

לא רחוק מהנמל שוכן לו אזור התעשייה ובעלי המלאכה. מתקנים בו ספינות, קטרים וקרונות, בונים מכונות, מעבדים טבק ואורזים תה. בעבר עמדו גם יורדי הים היוונים והרומים על יתרונו של הנמל, שהיה עמוק מטבעו, ובמאה השביעית לפני הספירה נוסדה במקום עיר שנמלה שימש חוליית קשר עיקרית בין הקווקז לשאר חלקי הקיסרות.

כאן עגנה הספינה "ארגו" בה הפליגו הארגונאוטים המיתולוגיים ממילטוס דרך הים השחור, כדי להביא את גיזת הזהב מארץ קולכיס. קולכיס שכנה בקצה המזרחי של הים השחור מדרום לקווקז, והתיאור מתייחס כנראה לגרוזיה של היום. הרומים כינו את העיר בטיס והביזנטים ואטי, ומכאן מקור השם באטומי.

במאה ה-12 סופחה העיר למלכות גאורגיה על ידי המלכה תמרה וב-1221 נכבשה על ידי טימורלנק. עם התפוררותה של מלכות גאורגיה ב-1483 נפלה העיר בחלקם של הטורקים, שעקרו מתוכה כל זכר ושריד לתרבות הביזנטית והגיאורגית. אחריהם באו הרוסים (1878 -1886), הטורקים (1886- 1918) והאנגלים (1918- 1920).

סמל הגבורה של האומה הגרוזינית

עם סיפוחה של באטומי לרוסיה נוסדה בה קהילה יהודית שרובה גורש ב-1889, אך ב-1897 שב מספר חבריה ועלה עד לכ-1,000. בימי זוהרה של הקהילה, לפני עליית יהודיה לארץ, חיו ברובע היהודי כ-3,000 יהודים ואחד מבתי זיקוק הנפט בבאטומי היה שייך לבית רוטשילד ולבעלי הון יהודיים ברוסיה. היום נותרו בעיר משפחות בודדות המקיימות חיי קהילה צנועים לצד בית כנסת מפואר.

150 ק"מ של דרך המתפתלת בין כפרים ציוריים, עמקים פוריים וחורש טבעי, מובילים אל קוטאיסי שבשולי שפלת קולכידה, למרגלות הקווקז ועל גדות נהר ריוני. האקלים כאן חמים לאורך כל השנה וכמות המשקעים עצומה, דבר המאפשר גידול תה בין קרחות היער ובתוכן. בנוסף מגדלים כאן גם גפנים, עצי הדר, פירות נשירים, טבק, במבוק, תירס ואקליפטוס.

היישוב החדש החל "לזחול" מערבה ב-1810, בעת שקוטאיסי סופחה לרוסיה, והפך מגרעין קטן למרגלות קתדרלת בגראטי לעיר השניה בגודלה ובחשיבותה בגרוזיה. במהלך ההיסטוריה הייתה העיר ידועה כבירת מחוז קולכיס ולשיא פריחתה הגיעה בשנים 1014-975, אז חודשו חירותה ואחדותה של גרוזיה על ידי בית בגראט, שושלת מלכים ממוצא ארמני שמשלה בין השנים 1801-826.

קתדרלת בגראטי, הצופה על העיר העתיקה ממרומי גבעה, נוסדה על ידי בגראט השלישי שהקדישה לגבירתנו מרים, אבל לימים נשאה את שמו. הטורקים שרפו את הקתדרלה ב-1691 וב-1770 הפגיז אותה הצבא הרוסי, מוטט את כיפתה והרס את עמודיה. ב-1996 הוכרזה הקתדרלה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית וכיום היא מהווה אתר עלייה לרגל וסמל לגבורה, איחוד וניצחון. גרם מדרגות תלול מוביל אליה מרחבת השוק המסורתי של קוטאיסי ואפשר להגיע עדיה גם ברכב.

הרובע היהודי תופס נתח נכבד מהגרעין הקדום של קוטאיסי ונשען על שני בתי כנסת עתיקים. רוב הבתים בנויים לאורך הרחוב המרכזי המרוצף אבני בזלת ומשתפל מזרחה, על גדתו המערבית של נהר ריוני. הבתים מגובבים זה על גבי זה, בנויים אבן, עץ וברזל מחושל. ב-1835 ישבו בקוטאיסי ובסביבתה 1,363 יהודים ו-113 קראים. גל העלייה הגדול שהחל בתחילת שנות ה-80 רוקן את העיר מיהודיה וכיום נותרו בה משפחות בודדות.

מהמלכה תמר עד מיכאל גורבצ'וב

11 ק"מ מזרחית לקוטאיסי שוכן מנזר גלאטי על גבעה רמה, מוקף משלושת עבריו בגיא שבו זורם נהר טסקלטסיטלה. המנזר נוסד על ידי דוִד הבנאי, המלך דאויט הרביעי משושלת בית בגראט שנקרא גם בשם "המחדש" ומלך בין השנים 1125-1089.

במתחם המנזר המוקף חומה שוכנות שלוש כנסיות: כנסיית מרים, כנסיית ניקולאוס וכנסיית ג'ורג' הקדוש, לצד מבנה האקדמיה שבו למדו סטודנטים זרים וגרוזינים פילוסופיה, מוסר, אסטרונומיה ומוסיקה. באקדמיה תרגמו את כתבי הפילוסופים היוונים ושכתבו את ההיסטוריה כך שתבליט את האגדות על דבר מוצאה של שושלת הבגראטים מדוד מלך ישראל. המנזר טיפח קשרים עם ביזנטיון, המנזרים הגיאורגיים שבהר סיני, ירושלים ועם הר אתוס. זו הייתה תחילתו של תור הזהב הספרותי הגיאורגי, שהתעצם בימי מלכותה של תמר.

סגנון הבנייה של הכנסיות שבמנזר מצטיין בפשטות. הדגם שהנחה את האדריכלים בבניית מכלול כנסיות גלאטי היה בצורת צלב שמעל מרכזו מתנשא מגדל בן שמונה צלעות מכוסה בכיפה קונית.

גלאטי הוא גם שמו של כפר השוכן למרגלות המנזר. הבתים בנויים במעלה הדרך במרחק ניכר זה מזה והנחלות החקלאיות, שגודל כל אחת מהן כארבעה דונם, משתרעות בחלקם האחורי. הצריכה הביתית נשענת בעיקר על הנחלה וממה שנותר מהתוצרת מכינים הכפריים ריבות, מיצים, יין, ליקר, מוצרי חלב, כבושים ופירות יבשים. מרכיב המזון הבסיסי הוא התירס שממנו מכינים קמח, דייסות ומרקים, והירק משמש להאבסת בהמות הבית.

הניתוק הפתאומי מברית המועצות גרם לקריסה כלכלית שפגעה קשות בכפריים. גרוזיה, קרן השפע שפינקה את תושביה באוצרות טבע ובשלווה בטחונית, לא הייתה מסוגלת לעכל את הפרסטרויקה של מיכאל גורבצ'וב. לכאורה הביאה הפרסטרויקה לגרוזיה דמוקרטיה חדשה, אבל בפועל גרמו הקונפליקט שנוצר בין המשטר הישן לבין הפוליטיקאים החדשים שקמו בגרוזיה והשאיפה של המיעוט האבחזי לאוטונומיה עצמאית, לתסיסה ולאנרכיה, לעוני ולפשע.



משתה בקרן השפע

יש הרבה עצב באוויר, תחושה של חוסר אונים. אבל הכנסת האורחים שהעם הגרוזיני ניחן בה נותרה כפי שהייתה והמשפחה הכפרית, שבמחיצתה ביליתי את הלילה, יצאה מגדרה להשביע את רצונו של האורח. הגרוזינית היא "שפה קשה" שנבדלת משפתן של כל האומות השכנות. לפיכך קשה לתייר לנהל דו שיח פשוט עם המקומיים והוא נדרש להפעיל את כשרון המשחק והמימיקה הטבועים בו. זה מה שעשיתי ערב תמים. וחוץ מלזחול על הרצפה כדי להדגים מה זה נחש, עשיתי הכל.

הסבתא, שקודם לכן כינסה את עדר החזירים למכלאה, הצטרפה לצוות המטבח ופיטמה בעצים את ה"טאבון". באותה עת עמלה כלתה על הכנת "חצ'אפורי" – מאפה מקומי ממולא בגבינה, ו"לוביו" – מרק שעועית אדומה. משסיימה, היא קמצה באגרופה כדורי בצק שתפח ופתחה אותם באצבעותיה לכדי מלבנים מהמרכז ולחוץ. הסבתא נטלה את פיסות הבצק המוכנות והדביקה אותן על הדפנות הפנימיות של הטאבון שהתחמם בינתיים. "לוושי" – כך מכנים הכפריים את הלחם המסורתי.

סשה, אבי המשפחה, גרר אותי במפגיע מהמטבח אל השולחן ו"עשה לי בית ספר" בשתיית יין ביתי. "כוסיות" הורמו שם לחיי האומה הגרוזינית והישראלית, משפחתו ומשפחתי, ילדי וילדיו, הורי והוריו, מנהיגים ושועים משתי הארצות. הכוס הייתה "קרן שפע" – כלי קרמי בצורת קרן שבשל מבנהו המחודד אין אפשרות להניחו על השולחן ויש להחזיקו ביד כל העת, מה שאומר שהפיקוד והשליטה מצויים בידיו של בעל הבית. "אורח", אמר לי סשה בתנועות ידיים, "כשהוא אצלך בבית זה כמו שהשמש זורחת וכשהוא עוזב זה כמו שהשמש שוקעת".

בתום הארוחה נזרקתי למיטה ששירתה את הסבתא בימיה הטובים, מעוטרת סביב לה בתמונות חומות ודהויות של השושלת המשפחתית, שנשענה אולי על המלכה תמרה ועל דוִד הבנאי. אבל בהשפעת היין כבר לא ראיתי כלום.

נסים קריספיל הוא סופר, חוקר ואנתרופולוג