הערסלים של אברגליידס

שמורת הפארק הלאומי אברגליידס נמצאת אף היא בסכנה

88 שיתופים | 132 צפיות

במהלך השיט בשמורת הפארק הלאומי אברגליידס פגשנו בני משפחתי ואני מאות אליגטורים אמריקניים, חלקם שוחים וחלקים "מתחרדנים" על החוף וסופגים את קרינת השמש החמימה. ראינו גם עשרות תנינים אמריקניים ולמדנו להבדיל בין שני המינים, ושמענו הסברים מרתקים על אורחות חייהם. מאוחר יותר, כאשר יצאנו להליכה באחד מהמסלולים הרגליים, ראינו אליגטור אמריקני שרוע על השביל ומתחמם בקרני השמש. ילדיי היו משוכנעים שזהו תנין מפלסטיק והסכימו להצטלם לידו. רק לאחר מכן, כאשר משכתי מעדנות בזנבו והוא זינק בתנועה מאיימת במחאה על ההפרעה, למדו ילדיי שהאליגטור חי, אמיתי ונושך. בחורף, העונה שבה ביקרנו בשמורה, מעדיפים האליגטורים והתנינים לרבוץ על החוף בשמש החמה ואפילו לא לאכול במשך כמה חודשים, עובדה שהופכת את התצפיות בהם לנוחות מאוד ולא מסוכנות.

השמורה שמקורה בביצות

שמורת הפארק הלאומי אברגליידס שוכנת בשטח שכוסה בעבר בביצות נרחבות. ביצות אלו כיסו את השליש הדרומי של מדינת פלורידה ומקור מימיהן באגם אוקיצ'ובי, הנמצא מצפון לשמורה, ובמי הים של מפרץ מקסיקו, המצוי ממערב לה.

לימים הוחל בייבוש הביצות ובהפיכתן לקרקע חקלאית פורייה, אך כדי לעצור מהלך זה ולשמר את אופיו הטבעי של האזור הוכרז בשנת 1947 על הקמתה של שמורת הפארק הלאומי אברגליידס. עם השנים השתנה שטחה של השמורה עקב המאבק בין שומרי הטבע לאנשי הנדל"ן והפיתוח, וכיום זוהי השמורה השנייה בגודלה ברחבי ארצות הברית אחרי שמורת ילוסטון (אם לא מביאים בחשבון את השמורות שבאלסקה).

הנוף שיצרו הביצות הוא מיוחד במינו: אגמים קטנים של מים מתוקים משתלבים בחורשות ובמישורים מכוסי שיחים ומנגרובים, שביניהם פזורים איים רבים וקטנים המכונים "ערסלים". במים חיות להקות עצומות של דגים קטנים וגדולים וגם לובסטרים, סרטנים אחרים וצדפות מאכל. מאות אלפי עופות מים שוכנים בשמורה: אנפות ממינים שונים, קורמורנים, נחשונים, שלדגים וחסידנים צדים כאן דגים וניזונים מהם היטב.

האליגטורים האמריקניים והתנינים האמריקניים, שגם הם צדים דגים, מתחרים בעופות המים, ולעתים אף פוגעים בדייגים הרבים הפוקדים את המקום. הדייגים הם שהעניקו לאזור המנגרובים את השם "רבבת האיים".



בתחומי השמורה חייה אוכלוסיית האליגטורים האמריקניים הגדולה בעולם.

בתחומי השמורה חייה אוכלוסיית האליגטורים האמריקניים הגדולה בעולם.

סירנה ענוגה או פרתים?

יצור מוזר ונדיר למדי השוכן בשמורה הוא תחש הנהרות הקריבי, יונק החי במים מתוקים וגם במים מליחים ובים. הוא נראה כלווייתן קטן ואיטי, אורכו מגיע עד לארבעה מטרים וחצי ומשקלו המקסימלי עומד על כ-680 ק"ג. תחש הנהרות הקריבי שוחה באיטיות במים החמימים וניזון מעשבי׀ים ומצמחים אחרים. כריסטופר קולומבוס ומלחיו היו האירופים הראשונים שראו תחש נהרות קריבי, בעת מסעם בים הקריבי בשנת 1493. הם תיארו אותו כסירנה או כבתולת׀ים, הדומה בחלקה הקדמי לאישה ובחלקה האחורי לדג. תיאור זה מתאים גם לתיאורים אחרים של התחשים למיניהם, המוכרים מתרבות יוון הקדומה ומתרבויות רבות אחרות.

בעבר ניצודו בני סדרת התחשאים בשל בשרם, עורם ושומנם. גם תחש הנהרות הקריבי סבל מנחת זרועו של האדם ובמחצית המאה ה-20 הגיע עד לסף הכחדה. פעולה נמרצת של ארגוני שמירת הטבע והסביבה בארצות הברית הביאה להתאוששות יחסית של אוכלוסיית מין זה, וכיום היא מונה כ-3,000 פרטים. כדי למנוע פגיעה עתידית בבעלי חיים אלה הוחלט כי כל נזק שייגרם לתחש הנהרות הקריבי, ואפילו אם זו פגיעת מדחף של סירת מרוץ, יגרור אחריו קנס בסך 500 דולר לפחות.

את תחש הנהרות הקריבי אפשר לראות כיום באקווריומים הגדולים, אך פגישה עמו בטבע מזדמנת רק לעתים רחוקות. בעת שיט בשמורת הפארק הלאומי אברגליידס זכינו בני משפחתי ואני לפגישה מרגשת עם תחש נהרות קריבי, שהוציא מן המים את פלג גופו הקדמי וניסה לאכול מצמחי הגדה. ילדיי העירו שאין כמעט דמיון בינו לבין בתולות הים שהכירו מן הסרטים המצוירים, ושהשם המתאים לו ביותר הוא "פרת׀ים".

סכנת האיום האנושי

כאשר תוארו בראשית המאה ה׀20, השתרעו ביצות האברגליידס על שטח של כ-30 אלף קמ"ר – יותר משטחה הנוכחי של מדינת ישראל. הביצות ניזונו אז מאספקת מים עצומה וזכו לשם אברגליידס – "הזורם תמיד".

מאז זרמו מים רבים באזור אך כיום רק חלק קטן מהם מגיע לשמורה. מדינת פלורידה החמימה מתפתחת בקצב עצום ומדי יום עוקרים אליה כ-1,000 תושבים חדשים: חלקם גמלאים שבאו לנוח ולבלות את שארית ימיהם באקלימה הנוח, חלקם פליטים מקובה וממדינות אחרות וחלקם אנשי עסקים ויזמים. אם לא די בכך, מדי חורף מגיעים לפלורידה כ-12 מיליון תיירים, רובם אמריקנים, כדי ליהנות מהחורף החמים.

פיתוח מהיר זה מאיים על מגוון הנופים העשיר, ועולם הצומח והחי שבשמורה שרוי בסכנת הרס ופגיעה מידי האדם. גידול האוכלוסין, התפתחות החקלאות, הקמת יישובים חדשים וגידול מרשים במספר תושבי הערים – כל אלה תובעים את חלקם במשאבי הטבע ובעיקר בקרקע ובמים. כך איבדה השמורה כ-80 אחוז משטחה הראשוני וכיום היא משתרעת על פני כ-6,000 קמ"ר בלבד.

כתוצאה מהפיתוח העירוני, החקלאי והתיירותי עלתה צריכת המים באזור, וזרימת המים המתוקים לשמורה פחתה בצורה מדאיגה. בשל כך החלו מי הים לחדור לשטחה, שגובהו המקסימלי הוא כשני מטרים וחצי (זו אינה טעות!) מעל פני הים. שטחים עצומים שנהנו בעבר ממים מתוקים מוצפים היום במים מלוחים, ולשינוי המליחות יש השפעה מכרעת על החי ועל הצומח שבשמורה. הפיתוח פגע גם באקוויפר (מאגר המים התת-קרקעי) של אברגליידס, וכמויות המים התת-קרקעיים המזינים את השמורה פחתו במידה ניכרת.

אישוש שרשרת המזון

אם לא די בכך, גם איכות המים הזורמים לשמורת הפארק הלאומי אברגליידס ירדה. המים, שמקורם במטעים ובשדות שבסביבת השמורה, עשירים בנוטריינטים (מלחי הזנה) ובשרידי חומרי ריסוס. רמות גבוהות של כספית רעילה נמדדו בכל חוליה משרשרת המזון שבשמורה – מן הסרטנים הקטנים המשמשים מזון לדגים, דרך רוב הדגים החיים בשמורה ועד לטורפים דוגמת עופות המים, הרקונים, האליגטורים והתנינים.

לאחרונה נמצאה בשמורה פומה מתה. הפומה היא חתול הבר הגדול ביותר בארצות הברית ובתחומי פלורידה כולה, בה חיות כיום כ-30 פומות, המכונות כאן פנתרים. בתחומי שמורת הפארק הלאומי אברגליידס חיות לכל היותר עשר פומות והן נחשבות אוצר טבע יקר לאין ערוך, המצוי בסכנת הכחדה חמורה. נתיחה שלאחר המוות קבעה שהפומה סבלה מהרעלת כספית שמקורה, כך משערים החוקרים, בטרף ששימש לה מזון.

אנשי שמירת הטבע של מדינת פלורידה ושל הממשל הפדרלי עוקבים בדאגה אחרי הפגיעות בשמורה, נלחמים בכרישי הנדל"ן המנסים לקרוע חלקים משטחה ומנסים למזער את הנזקים שגורמים מיליוני התיירים המבקרים בה מדי שנה. לשם המחשה, בשנות ה-30 של המאה ה-20 נאמד מספר עופות המים המקננים במושבות הדגירה של השמורה ב-265 אלף. היום עומד מספרם על פחות מ-20 אלף – ירידה של יותר מ-90 אחוז. בשנים האחרונות השתנה המצב ומספר העופות המקננים החל לעלות, לשמחתם של חובבי הטבע.



בימי חורף קרירים יוצאים צבי הביצות

בימי חורף קרירים יוצאים צבי הביצות "להתחרדן".

פנינת טבע עולמית

שמורת הפארק הלאומי אברגליידס נושאת שלושה תארים מכובדים: "שמורת ביוספרה עולמית", "אתר מורשת עולמי" ו"שמורת בֶֿיצה ומים מתוקים בעלת חשיבות בינלאומית". כדי להגן על התארים הללו ועל השמורה הוקמה מערכת פיקוח קפדנית, וחוקי שמירת הטבע מוסברים ונאכפים בצורה יסודית. כך הפכה השמורה לפנינת טבע אמיתית ולמקום שאפשר לבלות בו ימים רבים.

בחמשת מרכזי המבקרים שבשמורה אפשר להצטייד במידע, בספרות ובמפות וכמובן להסתייע בריינג'רים האדיבים ולתכנן טיול בשיט, בנסיעה ברכב או באופניים ובטיול רגלי (כמובן שעדיף לשלב את כל הארבעה). אחד ממסלולי ההליכה שבהם אנו בחרנו נקרא "מסלול הנחשון", שביל מסודר שאורכו כשני ק"מ בסך הכל, נוח ביותר להליכה אף לאלה שאינם מיטיבי לכת. כאן גם פגשנו באליגטור שעליו סופר בתחילה, ובהמשך ראינו כתריסר אליגטורים נוספים שרבצו במים הרדודים, אדישים לקהל האנושי הצופה בהם בהתרגשות. במורד המסלול פגשנו בצד הדרך נחש מים חום שהתחמם גם הוא בשמש ושמח להצטלם. לאחר כמה צילומים נטלנו אותו בידינו לתצפית מקרוב, אך דבר זה אינו מומלץ למי שאינו זואולוג, שכן השמורה היא גם ביתם של נחשים ארסיים מסוג עכסן.

בסבך צמחי המים עמדו אנפות שונות וביניהן הלבנית התלת-גונית המיוחדת לאזור זה, שאינה לבנה כלל וכלל. בחורשה קטנה בנו כמה נחשונים את קניהם ואף דגרו על ביציהם. שקנאים חומים צללו מן האוויר למים ושבו ועלו כשדגים מפרפרים במקוריהם, וקורמורנים זהובים התחרו בהם בשליית דגים. מן הצד התבוננו בהם באדישות חסידנים אמריקניים וכפנים ורודים, בצד הדרך חיטטו איביסים לבנים בבוץ ושלו חרקים וסרטנים קטנים, ובין צמחי המים התרוצצו פורפיריות אמריקניות כחולות נוצה ואדומות מקור – בקיצור, גן עדן לצפרים ולחובבי עופות. אם לא די בכך, בשמיים דאו דורסים רבים, שביניהם בלטו האורובו השחור והקתרטס האמריקני בעל הראש האדום.

ההליכה במסלול נמשכה כשעה ומחצה וגם ילדיי לא חדלו להתפעל מן המראות. בשובנו ציפה לנו האליגטור לכמה תצלומים משפחתיים. עליזים וטובי לב המשכנו בדרכנו למסלולים רגליים נוספים, והמשכנו להתפעם מן הטבע הפראי שעדיין ממשיך להתקיים בשמורת הפארק הלאומי אברגליידס.

 

ד"ר אבי ארבל הוא זואולוג ומרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים, תל אביב