הרי הסמוקי הגדולים
הפארק הלאומי הרי הסמוקי הגדולים, על אלפי מיני החי והצומח שבו
נחשו איזה הוא הפארק הלאומי המתויר ביותר בארצות הברית? אם עניתם ילוסטון, יוסמיטי או הגרנד קניון אז טעיתם. הפארקים של מערב ארצות הברית אולי מפורסמים יותר, אבל במספר המבקרים הם אינם מגרדים את קצה הקרסוליים של הפארק הלאומי הרי הסמוקי הגדולים שבמזרח המדינה. תשעה מיליון איש מבקרים בו מדי שנה, יותר מפי שניים מאשר בכל פארק לאומי אחר בארצות הברית. בקיץ מגיע מספר המבקרים ליותר מ-100 אלף איש ביום. רובם מגיעים לפארק כדי להתרחק מההמון ולטעום מהטבע הפראי. טיילתי לבדי בשבילים שונים בפארק הגדול והיו ימים שפרט לציפורים, למכרסמים ולזוחלים, לא ראיתי נפש חיה, למרות ריבוי המבקרים.
הפארק הלאומי הרי הסמוקי הגדולים הוקם ב-1934. שרשרת ההרים מהווה המשך של רכס האפלצ'ים, ובשטח של כ-2,000 קמ"ר פרושים רכסים מכוסים ביערות, המקשטים את הגבול שבין קרוליינה הצפונית למדינת טנסי. ה"סמוקיז", כינוי החיבה שניתן לשמורת הטבע, הוא אחד מהפארקים הלאומיים הגדולים ביותר במזרח ארצות הברית. פני השטח מתרוממים מגובה של כ-250 מטרים עד לגובה של יותר מ-2,000 מטרים, וזו הסיבה העיקרית למגוון העשיר של חי וצומח המפאר את השמורה, כ-100 אלף מינים שרק 15 אחוז מהם זוהו. אחת הסיבות העיקריות לפופולאריות של הפארק נעוצה בכך שהוא שוכן במרחק כיומיים נסיעה ממקום מגוריהם של כחצי מכלל תושבי ארצות הברית. המבקרים באים למקום כדי ללמוד מהגיוון של החי והצומח (כולל 66 מיני יונקים, 200 מיני ציפורים ויותר מ-80 מיני זוחלים), לדוג לאורך כ-3,000 ק"מ של נחלים, לרכוב על סוסים ולטייל בשבילי הליכה הנמתחים לאורך כ-1,200 ק"מ. גם היסטוריה יש בפארק בשפע כולל חוות ומבנים שהקימו המתיישבים הראשונים, והוא מאפשר להציץ לתרבות האינדיאנית של שבט צ'ירוקי, שאיכלס את האזור לפני הגעת החלוצים הלבנים במאה ה-19. 125 מיני עצים (יותר מאשר בכל אירופה!) ו-1,500 מינים שונים של פרחי בר מאכלסים את הפארק. בצפיפות שכזו מתאדה הלחות מהעלים וטיפות המים שנוצרות הופכות לערפל, שהעניק ל"סמוקיז" את שמם.
מסורת אינדיאנית משופצת
גיאולוגים טוענים שהרי הסמוקי הם מהעתיקים ביותר על פני כדור הארץ ונוצרו לפני 200-300 מיליון שנה. על פי המדענים שימשו ה"סמוקיז" מפלט למינים רבים של חי ושל צומח בעידן הקרח, לפני כ-10,000 שנה. לאנשי שבט צ'ירוקי יש גרסה שונה לסיפור בריאתם של ההרים, והם מספרים שפעם חיו בני האדם בשמיים שמעל לאוקיינוס. יום אחד צנחה חיפושית לקרקעית האוקיינוס והעלתה לפני השטח אדמה בוצית, שתפחה עד שהפכה ליבשת. בז עייף, שירד אל האדמה כדי לראות את היבשה, עף נמוך, ומכיוון שהאדמה הייתה לחה עדיין, נוצרו עמקים כאשר הניע את כנפיו מטה והרים כאשר הניען מעלה.
הגעתי לפארק הלאומי הרי הסמוקי הגדולים מדרום, מ"כביש הרכס הכחול" שבקרוליינה הצפונית. עברתי בשמורה האינדיאנית של בני הצ'ירוקי ועצרתי בעיירה צ'ירוקי, אחד משערי הכניסה לפארק. מחוץ לכמה חנויות הוקמו אוהלים אינדיאניים כדי למשוך מבקרים, ומדי פעם הבחנתי בצ'יף אינדיאני מעשן מקטרת ארוכה ולראשו מעין כיסוי ראש מעוטר בנוצות. מאוחר יותר גיליתי שכיסוי הראש שייך בכלל לשבט הסו, שכן כיסוי הראש המסורתי של צ'יף צ'ירוקי לא אטרקטיבי מספיק כדי למשוך תיירים…
אחת האטרקציות הפופולאריות ביותר במקום היא הכביש העוקף את קיידס קוב, מסלול נסיעה טבעתי שאורכו כ-17 ק"מ. קיידס קוב הוא עמק השוכן ליד העיירה טאונסנד, ומהכביש העוקף ניתן להשקיף על נופי השמורה. אבל ה"סמוקיז" הם חגיגה לא רק של הטבע, אלא גם של החלוצים הלבנים. עם הכרזת האזור כפארק לאומי עזבו יותר מ-6,000 איש את השטח והשאירו אחריהם כנסיות, בתים, משקים וטחנות קמח, שחלקם שופצו והוכשרו לביקורים. בעבר כרתו החלוצים את העצים בכל אזור קיידס קוב והקימו חוות ובתי מלאכה. היום יש כאן מעט שדות מרעה אך רוב רובו של קיידס קוב מכוסה ביער פראי. כביש הנוף מספר 441 חוצה את העמק לרוחבו מצ'ירוקי לגטלינגבורג. הכביש סלול לאורך נהר אוקונלופטי, ופה ושם ישנן פינות עצירה לגדותיו. במחצית הדרך מטפס הכביש לגובה 1,500 מטרים מעל לפני הים למעבר הרים יפהפה הנקרא ניופאונדלנד גאפ, ובו נקודות תצפית לעבר פסגות ההרים.
בלו גראס, בנג'ו וכינור
השביל הידוע ביותר בפארק הוא שביל האפלצ'י, שמתחיל בצפון מדינת מיין, חוצה 13 מדינות ומגיע עד למדינת ג'ורג'יה. אורכו כ-3,400 ק"מ, עובדה ההופכת אותו לשביל הארוך בעולם. ב"סמוקיז" נמתח המסלול לאורך כ-100 ק"מ על הרכס הגבוה, אבל ישנם גם מסלולים קצרים וקלים יותר. אני החלטתי לנסות את מזלי דווקא באחד הקשים שבהם. הנוסעים במכוניות רואים את הר לה קונטה מרחוק. הגישה לפסגה, שגובהה כ-2,200 מטרים, היא אך ורק רגלית בחמישה שבילים, שהקצר והתלול שבהם אורכו כשמונה ק"מ, הליכה של כחמש שעות. בפסגה שוכן בית האירוח היחידי בשטח הפארק והאספקה מגיעה אליו באמצעות לאמות. בעונות השיא, למרות הריחוק מהציביליזציה והקושי להגיע אליו, כל חדרי בית ההארחה תפוסים בדרך כלל.
חניתי בתחילת השביל ויצאתי לדרך. הטיול במעלה השביל מצדיק את המאמץ הנדרש, והנוף הנפרש לכל אורכו מרהיב. כאשר נכנסתי ל"לודג'" (השם שהאמריקנים נותנים לכל האכסניות והבקתות מעץ הנמצאות בפארקים ובטבע) התברר שהגעתי בדיוק בזמן לארוחת הערב. מאוחר יותר הובערה מדורה וישבנו תחת כיפת השמיים עם בקבוקי בירה ויין וכמובן נגן בנג'ו. מדינת קרוליינה הצפונית, ובמיוחד אזור ה"סמוקיז", הם מעוזיו של סגנון מוסיקת קאנטרי הנקרא "בלו גראס", שהבנג'ו והכינור הם חלק בלתי נפרד ממנו.
חוויית מוסיקה נוספת השוכנת בגבולו הצפוני של הפארק הוא ה"דוליווד", פארק השעשועים של זמרת הקאנטרי דולי פרטון, שנולדה בהרי הסמוקי בשנת 1946 והקימה את הפארק בשנת 1986. היום ה"דוליווד" נמנה על 50 הלונה פארקים הגדולים בעולם ופרט למתקני שעשועים הוא מציע למבקריו מגוון פעילויות כולל מופעי מוסיקה עם זמרי קאנטרי, עם וגוספל נודעים. דולי פרטון עצמה מקיימת מופעי צדקה בפארק לפחות פעמיים בשנה. פרט למופעי המוסיקה מהלל ה"דוליווד" את אורח חייהם של תושבי ה"סמוקיז" במופעי בידור וריקוד, בעבודות יד ובסיפורים על הווי ההרים.
ארץ הדובים השחורים
לפני שהאדם הלבן הגיע לאזור היו ה"סמוקיז" ביתם של האינדיאנים משבט צ'ירוקי. הצ'ירוקי היה מוכר כ"שבט תרבותי" שאנשיו צדו ועבדו את האדמה, והמפורסם שבהם היה סיקיואה, שהמציא עבור השבט אלפבית פונטי. אחד מכפרי הצ'ירוקי נקרא טאנאסי, וזהו מקור שמה של מדינת טנסי. פעם אחר פעם הפרה ממשלת ארצות הברית את החוזים שנחתמו בין התושבים המקומיים לאדם הלבן ואט אט נלקחו מהאינדיאנים כל אדמותיהם. בשנת 1838 נכנסו חיילי הפדרציה לאזור הרי הסמוקי כדי לעקור את בני הצ'ירוקי מאדמתם ולהעביר אותם מערבה, לשטח שהוקצה עבורם במדינת אוקלהומה. 16 אלף מבני השבט עשו את המסע המפרך והקשה לאורך מה שנודע מאוחר יותר כ"מסלול הדמעות", שבמהלכו מתו כ-4,000 מהם. קבוצה קטנה של אנשי הצ'ירוקי הצליחה לחמוק מהצבא האמריקני, וצאצאיה מהווים את גרעין השבט שחי היום באזור ה"סמוקיז".
אבל התושבים המפורסמים ביותר ב"סמוקיז" אינם האינדיאנים אלא הדובים השחורים. ההערכה היא שישנם לפחות כ-1,800 דובים כאלה בשטח הפארק. למרות שברחבי אמריקה הצפונית יכולים הדובים השחורים להיות גם חומים, ב"סמוקיז" צבעם שחור. גובהם עשוי להגיע לשני מטרים והזכרים שוקלים כ-400 ק"ג בממוצע. הם מסתובבים בכל שטחי הפארק אך נמשכים במיוחד למקומות שבהם אפשר למצוא מזון, ובמיוחד לאזור הפיקניקים ומחנות האוהלים. בדרך כלל הדובים אינם תוקפים בני אדם אבל בהחלט יהרסו רכוש כדי למצוא אוכל, ולא מעט מטיילים חזרו לאוהליהם רק כדי למצוא את חפציהם פזורים בכל הפארק.
ביקרתי בהרבה פארקים לאומיים בארצות הברית ולכל אחד הייחוד שלו. בפארק הלאומי הרי הסמוקי הגדולים התחושה היא הרבה יותר עממית מאשר בפארקים האחרים, ודווקא בגלל הנגישות יש בו חן ויופי פשוט, בלי יומרות. מיקומו של הפארק בדרום מזרח ארצות הברית מוסיף לעניין, מאחר שהתושבים באזורים אלה הם לבביים וחמים. השילוב של היסטוריה עשירה, נופים מדהימים ומגוון חי וצומח הופכים את הביקור בפארק הלאומי הרי הסמוקי הגדולים לחוויה בלתי נשכחת.
סטיב אלן הוא צלם ועיתונאי