זכרונות מטוניסיה

במעברה, וזה היה מזמן, לשכנה שגרה מימין לצריף שלי קראו קולט ולשכן משמאל מזוז. שניהם עלו מטוניסיה. מזוז היה המורה שלי ביסודי. בכל כף יד צמחו לו שבע אצבעות. היה לו גם מקל, שבו היה מכה בנו (ולזה קראו פעם מחנך). חביבים עליו ביותר היו תנוכי האוזניים של תלמידיו, אותם היה מסובב בידו, כשחמש מאצבעותיו נוטלות חלק בסיבוב התנוך ושתיים מידלדלות. מכל מקום, כששאלתי אותו פעם בשעה של בדיחות הדעת מהיכן באו לו שתי אצבעות יתרות בכל יד, ענה לי שבסוּסה עיר הולדתו יש עץ משאלות וכל מה שמבקשים ממנו הוא מקיים. אמו, שהייתה עקרה, קשרה סרט לעץ וביקשה משאלה. לימים כשהרתה אותו הייתה בטנה תפוחה כל כך עד כי שכנתה, שביקשה לבטא את תדהמתה, אמרה לה "שבעה עליק" – בשבע עלייך, במקום "ח'משה עלייך".

קולט הייתה לבושה תדיר בחלוק לבן ומוכתם, ששני דדיה חשבו לפרוץ מתוכו. כשהייתה מתמלא ערגה לימיה הטובים בטוניס הבירה, היא הייתה משחררת לחלל אנחה, מניחה את יד ימין על דד שמאל ואומרת בערבית טוניסאית "אחסרה לה גולט" – ובתרגום לעברית "אין כמו הימים הטובים של לה גולט". ואני, בעליבות חיי, כל אימת שנתאוויתי למשהו שידי אינה משגת, היו עולים בחלומי עץ המשאלות של מזוז וחוף לה גולט של קולט.

לימים השתרעתי על חוף לה גולט של קולט, ולא הפסקתי לנוד עד שאיתרתי את עץ המשאלות של מזוז.



חצר מסגד זיתונה. עמודי השייש נשדדו מקרטגו העתיקה

קולוניאליות דחוסה וסממנים צרפתיים

בשדה התעופה של טוניס הבירה נגנב תיק הצילום שלי. לכל הדעות, קבלת פנים "מלבבת". בחנות צילום קטנה רכשתי מצלמת פוקט פשוטה ויצאתי לשוטט בשאנז אליזה של טוניס – שדרת חביב בורגיבה.

השדרה קרויה על שם נשיאה הראשון של טוניסיה והנשיא הראשון בעולם שנתמנה לתפקיד לכל ימי חייו, ומתאפיינת בבנייה קולוניאלית, במרפסות מחוטבות, ובמעקות מסוגננים. בתי קפה, מעדניות ומסעדות זרועים לאורכה וכך גם קתדרלת סן פול, מסממני הפרוטקטורט הצרפתי. שמותיהם של רוב הרחובות המתנקזים לשדרה הם של ארצות ערביות והרבעים הנשענים עליה נבנו במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בסגנון אירופי.

"רבי חי טייב לא מת"

מקהילת יהודי טוניס, שמנתה בימי זוהרה כ-45 אלף יהודים, נותרה היום קהילה קטנה ומזדקנת. קהילת יהודי טוניס הייתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה בטוניסיה, במיוחד עם כיבושה בידי צרפת, וב-1881 נוסד בעיר בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" שבו למד הסופר, הפילוסוף והסוציולוג אלבר ממי.

כיום מונה קהילת יהודי טוניס כ- 800 נפש המרוכזת ברובה סביב בית הכנסת. בית כנסת זה נוסד בשנת 1937 על קרקע שהעניק ה-ביי של טוניס ובסיוע הקרן של הפילנתרופ היהודי הצרפתי דניאל אוזיריס. הנאצים, שכבשו את טוניס בנובמבר 1942, השתלטו על בית הכנסת ואסרו על היהודים להתפלל בו. התפילה חודשה לאחר שחרור העיר על ידי כוחות הברית ב-1943. בחמישה ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הוצת בית הכנסת על ידי המון ערבי ושוקם מאוחר יותר על ידי השלטונות.

כדי לחלוק כבוד ליהודי טוניס שמתו או נרצחו בפעולות איבה החל מ-1882, נטיתי לעבר בית הקברות היהודי הסמוך לשכונה היהודית בורג'יל. שדרת ברושים מובילה את המבקר פנימה ולעיניו נגלות מצבות רבות שנהרסו בפגעי הזמן. בלב בית הקברות ניצבת יד ליהודי טוניס שנספו בכיבוש הגרמני. בזמן המלחמה הקימו הנאצים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, והחרימו רכוש. 4,000 יהודים נשלחו למחנות עבודה סמוך לקו החזית, מעטים למחנות המוות באירופה ואחרים נהרגו בערי טוניסיה. סמוך לאנדרטה ניצב קברו של הקדוש הנערץ על יהודי טוניס, "רבי חי טייב לא מת".

תמוה משהו, בידוע הוא שמי שנקבר ידוע כמת. מזקנה שהשתטחה על הקבר שמעתי שהרב הקדוש נפטר ב-1863, ומכיוון שצדיקים גם במיתתם נקראים חיים, שכח האומן שחרת אותיות על מצבתו לציין את המשפט "נתבקש לישיבה של מעלה" וכתב במקומו "מת בשנת התקצ"ו". הצדיק הופיע בחלומו של האומן, נזף בו וביקש שיוסיף בין השורות את המילה "לא". וכך התגלגלה המילה לפני ה-"מת" והקורא את המצבה מבין שהוא, רבי חי טייב, לא מת.



שיחת חולין על מדרגות הביית בכפר הציורי סידי בו סעיד

ימי הזוהר של לה גולט

בתום מלחמת העולם השנייה גדלה טוניס ופרבריה הגיעו עד לחופי הים התיכון. אחד מהיפים שבהם הוא רובע לה גולט. יהודים רבים זוכרים בערגה את לה גולט של שנות הארבעים והחמישים ואת חוף הים, המסעדות, בתי הקפה ומועדוני לילה, את לילות הקיץ הארוכים עם השכנים הערבים כשקולה של אום כולתום מתנגן מכל עבר. אבל דווקא היום, כשמספר תושביה של העיר עבר את המיליון, לה גולט היפה מנומנמת ורדומה. בתיה הלבנים מהוהים וסדקים נפערו בהם.

בעיר העתיקה, ה"מדינה", נשתמר האופי המזרחי. משרידי החומה שהקיפה אותה נותרו שני שערים. היא בנויה בצפיפות ובה סמטאות צרות ומפותלות, שווקים ומסגדים. טבעם של המסגדים בצפון אפריקה שהמינרט שלהם מרובע, וכאן מזדקרים להם מינרטים מרובעים ומתומנים. העתיק והגדול שבהם הוא מסגד זיתונה שנוסד במאה השביעית בימי השושלת החאפצידית, ונשען על מאות עמודים שנבזזו מקרתגו העתיקה. מסגד זיתונה שימש אוניברסיטה ומדרסה ובו למדו כמה מגדולי המדענים של העולם המוסלמי הקדום.

מן המסגד מסתעפות סמטאות וכל אחת משרתת גילדה של בעלי מלאכה: צורפים, כובענים, סוחרי משי ובגדים, בשמים ותבלינים, ספרים, מעבדי עורות, קולעי סלים, רוקעים בנחושת ועוד.

אלמנט "מערבי" במדינה מוסלמית

בין רחוב סידי בן ארוש לשוק אל ביי נמצא שוק ה"שאשיות". כאן מעבדים את השאשייה, הכובע המסורתי שצבעו אדום והוא קטן יותר מהתרבוש. לאחרונה, כדי לצוד את עיני התיירים, מתקינים הכובענים גם שאשיות בשלל גוונים.

רובע זונות גם הוא ממאפייני ה"מדינה", אבל לא במדינה מוסלמית כטוניסיה. לא תמצא מידע על אודותיו במדריכים, ומורי דרך מקומיים ידירו רגליהם ממנו. הוא מאכלס את בתי הרובע היהודי בשכונת דרינה למן היום שנטשו אותה תושביה היהודים ועד עצם היום הזה. המקומיים מהלכים בסמטאותיו בחרדת קודש, מציצים דרך הפתחים כדי לבדוק את ה"סחורה". ה"מאמא" ישובה בפתח החצר, והזונות, שחלקן מעורטלות, ישובות בחצר או על גרם מדרגות, מרעיפות מבטים החוצה ומזמינות את המציצנים פנימה.



שדרת הברושים בכניסה לבית הקברות היהודי של טוניס

תושייתה של הנסיכה הפניקית

ק"מ אחדים מצפון מערב לטוניס שוכנת קרתגו העתיקה. הכרוניקה מספרת על נסיכה פניקית מצור בשם אליסה מדידו, שברחה מאחיה פיגמליון וביקשה חלק במושבות הפניקיות שקמו על חופי הים התיכון. לאחר שהגיעה לטוניסיה ועגנה לחופו של כפר ברברי קטן, שלימים הפך לעיר טוניס, דרשה הנסיכה מהברברים חלק ונחלה בכפר אך הם חמדו לצון ואמרו לה שתוכל לזכות בשטח בגודל עור אחוריה של פרה. הנסיכה הסכימה, נטלה את העור וחתכה אותו לרצועות דקיקות שבהן הקיפה את השטח שעליו הוקמה לימים קרתגו.

תושביה של קרתגו היו פונים או פניקים, בניהם של הצורים והצידונים. הם הגיעו למקום ב-814 לפני הספירה. על גבעה הקרויה היום סן לואי נבנתה מצודת העיר המשקיפה על המפרץ ועל הים. כיורדי ים מנוסים סחרו הפניקים בזהב, בעבדים, בבדים ובמוצרי מזון, ובמאה החמישית הפכו את עירם למעצמה ימית שהקיפה את כל חופי צפון אפריקה ושהגיעה גם לחופי האוקיינוס האטלנטי.

בקרתגו ביטלו את מוסד המלוכה והנהיגו שלטון של פקידים-שופטים. צבאם של שליטים אלה היה צבא שכירים בפיקוד קצינים פונים, והם היו עשירים דיים כדי להחזיק 220 אוניות מלחמה. היוונים ניסו לדחוק את הפניקים ממערב אפריקה ללא הצלחה. בשלוש המלחמות הפוניות הביסו הרומאים את הפניקים וב-146 לספירה הרסו את קרתגו וחרשו אותה. כיום לא נותר ממנה כמעט דבר.

על שרידי קרתגו שנחרשה הקים יוליוס קיסר קולוניה, שהפכה עד מהרה לבירת הפרובינציה אפריקה, ובמאה השנייה נודעה כעיר השנייה בגודלה אחרי רומא. מן הקולוניה שרדו היום תיאטרון רומי, מרחצאות, וילות וסרקופגים. התגלית המרעישה ביותר שנחשפה בקרתגו הייתה מתחמים קדושים שהארכיאולוגים מכנים אותם בשם "תופת", ובהם נתגלו מצבות המעידות על העלאת קורבנות אדם לאל בעל המון ולאלה תנית.

בערבו של יום, עוד בטרם שקיעה, נסעתי לעבר הכפר הקטן סידי בו סעיד. מראהו זורק אותך באחת לעבר איי יוון. בתיו מסוידים לבן ופתחיהם כחולים כעין השמיים.

עולי הרגל אינם יכולים להתחרות היום באלפי התיירים הפוקדים את הכפר בכל עונות השנה. בשעה זו של בן ערביים, רחוק מהמולת השווקים של ה"מדינה" הסואנת והעיר החמה, אין טוב מלשבת על מרפסת של בית קפה הצופה לים, ללגום כוס תה, לעשן נרגילה ולהבין סוף סוף שהים התיכון הוא אמבטיה גדולה, וכשמישהו מנופף לשלום בחוף הים של טוניס כמעט שאפשר לראותו בחוף הים של יפו.

נסים קריספיל הוא סופר, חוקר ואנתרופולוג

מתוך: מגזין מסע עולמי

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה