להבין את הוואנה

גיא נוימן חזר מביקור מהוואנה ומספר על תושבים שממשיכים לרקוד

88 שיתופים | 132 צפיות

בשעה שתיים ושלושים בלילה הייתה טיילת המאלקון שבהוואנה הומה אדם. על המעקה בין הים למדרכה ישבו אלפי אנשים. ממספר מקומות עלו צלילי גיטרה וזוגות צעירים ומבוגרים רקדו ברחוב. אחרים הביטו בהם, מחאו כף וחייכו. דבר אחד היה משותף לרוב ההמונים: אצל כולם נראו בעיניים שמחה וניצוץ של גאווה לטינית.

תחנה אחרונה בדרך לספרד

מכונית אמריקנית אדומה שיוצרה בשנות ה-50 עצרה ליד הים. בשעות אלו של הלילה התנועה ברחוב, הנמתח לאורך טיילת המאלקון, דלילה ביותר, וגם בשעות היום העיר אינה סובלת מפקקי תנועה. הסיכוי שלתושב הוואנה תהייה מכונית שואף לאפס – רוב האנשים לא יצליחו לאסוף במהלך חייהם את הסכום הדרוש לכך, ואחרים לא יקבלו את האישור הממשלתי הנדרש.

המכונית המפוארת בלטה על רקע בתי טיילת המאלקון, שנבנו בתחילת המאה ה-20. בעבר היו אלו וילות שבהן התגוררו אנשי עסקים ובליינים מהעולם כולו, שנמשכו אל הטיילת שהתחרתה בניס ומונקו.

ימיה של קובה כמושבה ספרדית מתחילים בשנת 1511, עת הגיעו לחופי האי ספינותיו של דייגו ולאסקס ועליהן כמה מאות חיילים ספרדיים. הכיבוש היה מהיר והאינדיאנים המקומיים נכחדו לחלוטין תוך מספר שנים, כתוצאה מעבודות וממחלות שהאירופאים נשאו עימם.

ולאסקס הקים באי כמה ערים וב-1519 ייסד את הוואנה. בתוך מספר שנים הפכה העיר, היושבת בפתחו של מפרץ טבעי, לתחנה החשובה ביותר בדרך לספרד. אחת לשנה התכנסו בנמל ספינות שנשאו את מטעני הזהב האדירים לאחר כיבוש האימפריות והממלכות של דרום אמריקה ומרכזה, ומכאן יצאו לספרד. המטען יקר הערך משך שודדי ים ומעצמות מתחרות כאחד, והספרדים הקימו שלושה מבצרים אימתניים במאות ה-16 וה-17 כדי להגן על המפרץ.

בשנים 1763-1762 הצליח כוח תקיפה בריטי להשתלט על גבעה מעל למפרץ וכבש את הוואנה. בתמורה ליציאת הבריטים מהעיר נאלצו הספרדים לוותר על פלורידה, ולאחר מכן הקימו על הגבעה מבצר רביעי. כיום עולים אל המבצר מדי ערב חיילים קובניים במדים בסגנון המאה ה-18, ויורים בדיוק בשעה תשע ירייה אחת בתותח המוצב מעל המפרץ, מול טיילת המאלקון.



אפילו מכונית כזו היא מעבר להישג ידם של מרבית תושבי הוואנה. <br />stock.xchng" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/891/1891/oldcar.jpg?1156269717" />                             </p>
<div>אפילו מכונית כזו היא מעבר להישג ידם של מרבית תושבי הוואנה. <br />stock.xchng</div>
</p></div>
<h2>העיר כתפאורה לסרט</h2>
<p>הספרדים שלטו בקובה עד לסוף המאה ה-19 וב-1898, בתום מלחמת ארצות הברית-ספרד, עבר האי לשליטת האמריקנים. בשנת 1902 החליטו האמריקנים להעניק לקובה עצמאות, אך דאגו להמשיך ולקיים את מעורבותם בכלכלה ובפוליטיקה המקומית. כך עלו לשלטון הדיקטטור חרארדו מצ'אדו ואחריו פולחנסיו בטיסטה, ששיתפו פעולה עם המשטר האמריקני. בית הקפיטול, המבנה הבולט ביותר בעיר, מהווה דוגמה ליחסים ששררו אז בין שתי המדינות. הבניין הוקם בימי מצ'אדו בתבניתו של בניין הקפיטול, מושב הקונגרס והסנאט האמריקניים, כהוכחה לנאמנותו של הדיקטטור. מיד לאחר נצחונו של קסטרו במהפכה ירד הבניין מגדולתו ומושב הממשל, ששכן בו עד אז, הועתק למלון הילטון, הידוע כיום בשם "הוואנה ליברה". מאז משמש בית הקפיטול בהוואנה כמשכנן של האקדמיה הקובנית למדעים וספריית המדע והטכנולוגיה. </p>
<p>"בירת האיים הקריביים", כך נקראה הוואנה בראשית המאה ה-20. באותם ימים נסקו מחירי הבתים, ונפתחו בתי קזינו ומועדוני חשפנות. בתחילת שנות ה-30 הגיעה להוואנה גם המאפיה, ובין המאפיונרים שביקרו בה דרך קבע היו באגסי סיגל, צ'ארלי "לאקי" לוצ'יאנו וגם מאיר לנסקי. </p>
<p>החיים הטובים של תושבי הוואנה בצל משטרו של בטיסטה נקטעו באחד בינואר 1959, עת חזה העולם בתהלוכת ניצחון שנכנסה לעיר ובראשה האחים פידל וראול קסטרו וארנסטו צ'ה גוורה, מנהיגי המהפכה, שהצליחו להפיל את הממשל הפרו-אמריקני המושחת. תוך מספר חודשים התממשו חששות האמריקנים. הווילות הפרטיות, מטעי הסוכר, שדות הטבק ומפעלי הזיקוק הולאמו על ידי המשטר, ובקובה החלה תקופה חדשה, קשה ושונה. </p>
<p>כיום עומדים בתיה המפוארים של הוואנה, שחולקו לאחר המהפכה ליחידות מגורים קטנות יותר, על תִלם, שריד לפאר שאפיין את העיר. כעת הטיח מתפורר, הקירות סדוקים והמרפסות התמוטטו בחלקן.  </p>
<h2>קערת האורז של נערות הוואנה</h2>
<p>בבית הקפה המפורסם של מלון "נסיונל" הניצב בקצה המערבי של טיילת המאלקון, ניתן להתבונן בתצלומי עשרות מפורסמים המוצגים על הקירות ולהיזכר לרגע בחיים שאפיינו את הוואנה לפני המהפכה. </p>
<p>כיום פועל במלון מועדון "פריזיאן", המעלה את אחד משני מופעי הקברט הטובים במדינה. כחלק מהפתיחות שאפיינה את קובה מיד עם נפילת הגוש הקומוניסטי אִפשר פידל קסטרו למועדונים הוותיקים, "פריזיאן" ו"טרופיקאנה" לחדש את פעילותם. המועדונים מיועדים לתיירים בלבד וגובים דמי כניסה בגובה עשרות דולרים, אך מספקים למבקרים תמורה מלאה בעד כספם.</p>
<p>לאורך הטיילת ממשיכים החיים בצורה צנועה יותר. בחורות צעירות מבקשות ליצור קשר עין עם התיירים. הזנות היא אחד ממאפייני חיי הלילה בהוואנה. קל להבין זאת, שכן במדינה בה השכר הממוצע עומד על כעשרה דולרים בחודש הפיתוי להרוויח 50-40 דולרים בלילה אחד הוא גדול. למרות כל אלה – הזנות, הסרסורים, הבתים ההרוסים והרחובות החשוכים – רמת הפשיעה בעיר היא מהנמוכות בעולם.</p>
<p>אבל לא כל הבחורות המחפשות קשר עין הן "נערות עובדות". ילדות קובניות רבות גדלות על החלום של זר עשיר שיאפשר להן קיום מכובד יותר. בקובה, כמו בסין, קוראים לחלום הזה בשם "קערת אורז". הזר מהווה הבטחה לכל משפחתה של הנערה, ולאחר נישואיה עמו לא תחסר עוד קערת האורז המלאה בבית. רק לעיתים רחוקות מגיע החלום לכדי מימוש.</p>
<p></p>
<div class= stock.xchng" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/892/1892/salsa.jpg?1156269985" />

"במקום לשקוע בדיכאון, מפנים הקובנים את האנרגיה לריקודים. "
stock.xchng

להשיב עטרה ליושנה

ב-1982 הכריז ארגון אונסק"ו על הוואנה העתיקה כאתר מורשת עולמית, ותקציבים גדולים הוענקו לממשל הקובני, למורת רוחם של האמריקנים. השיפוצים נמשכים כבר 20 שנה במטרה להשיב לעיר העתיקה את זוהרה הקדום. האזור המשופץ כולל שלושה רחובות וארבע כיכרות, שלכל אחת מהן אופי ייחודי.

<p>בכיכר הראשונה, כיכר הקתדרלה, ניצבת הקתדרלה של הוואנה, הקרויה של שמו של כריסטופר קולומבוס. על פי המסורת המקומית נטמנו כאן עצמותיו של קולומבוס לפני שהועברו לרפובליקה הדומיניקנית. לאחר המהפכה הכריז קסטרו על הדת הקתולית כעל "לא רלוונטית" לקובה, וכתוצאה מכך דעכה הדבקות הדתית והתקציבים שהזרימה הכנסייה פסקו. הקתדרלה של הוואנה נותרה על תלה אך מצבה הידרדר. כיום כיכר זו היא אחד המקומות המקסימים בעיר.

הכיכר השניה הידועה בשם "כיכר ארמס", כלומר כיכר הנשק, מפורסמת בשוק הספרים שלה, הפועל מדי יום. ראשיתה של הוואנה בכיכר זו: כאן תקעה קבוצת הספרדים הראשונה, שהגיעה לעיר ב-1919, צלב גדול, ונשאה את המיסה הראשונה בתולדות העיר. בכנסיית אל טמפלטה הקטנה, הממוקמת בפינת הכיכר, תלויים שלושה ציורי ענק המתארים את האירוע.

כיכר פרנסיס הקדוש, השלישית מבין הארבע, קרויה על שם המנזר שפעל בה. כיום משמש המנזר כאולם קונצרטים ומן הגג ניתן לצפות על העיר כולה.

הכיכר הרביעית, שמהווה את גולת הכותרת של השיפוצים בעיר העתיקה, היא הכיכר העתיקה, "פלאסה וייחה". כיום היא מעוטרת שוב במרצפות האבן שאפיינו את התקופה הקולוניאלית, והבתים והארמונות שמסביב שופצו.

אחד הבניינים בכיכר משמש כבית ספר, ובשעות הבוקר מגיעים אליו ילדים בתלבושת אחידה. בסוף שנות ה-80 הכריז פידל קסטרו על חיסול הבערות, ואלפי מתנדבים עברו בכל הכפרים כדי ללמד כל אדם קרוא וכתוב. יום חינוך ארוך, 20 תלמידים לכל היותר בכיתה ולימודים חינם מגיל הגן ועד לסיום האוניברסיטה – כל אלה מציבים את מערכת החינוך בקובה בפסגת הטבלה ביחס למדינות אמריקה הלטינית.

לרקוד על אף הכל

הוואנה היא עיר מורכבת. מרכזי העסקים והבתים הנאים של השגרירים ממוקמים הרחק במערב, ברבעים ודאדו ומיראמאר, אך לזכות המהפכה יאמר שאין בעיר שכונות פחונים כמו בערים רבות אחרות באמריקה הלטינית.

לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי נמנעה מקובה העזרה הכלכלית הסובייטית שעליה נשענה, והכלכלה הקובנית קרסה. מאז צומצמו קצבאות המזון, והמחסור מורגש באוכל ובמוצרים בסיסיים. זוהי אחת הסיבות לכך שבהוואנה כמעט לכל אחד יש איזו "קומבינה" כדי לשרוד. יש המסתמכים על כספי הקרובים במיאמי ואחרים מוכרים סיגרים שנגנבו ממפעלים ממשלתיים. במציאות שכזו, על אף לימודי החינם, קשה ליצור בקרב הצעירים שאיפה להתמחות במקצועות כמו רפואה או עריכת דין וכל מי שאינו מרוויח את משכורתו בדולרים נמצא במצב קשה.

אך במקום לשקוע בדיכאון, מפנים הקובנים את האנרגיה לריקודים. משמעות המילה "סלסה" היא רוטב אך גם סוג של ריקוד, "מיקס" של סגנונות והשפעות. ככל שהחיים קשים יותר, כך רוקדים יותר. בהוואנה ניתן לפגוש צעירים רבים שלא יצאו מהעיר מימיהם, אך הם לא נתפסים לייאוש. צעירה שפגשתי באחד המועדונים בעיר אמרה לי פעם: "החיים כל כך קשים עד שכל מה שנותר לנו לעשות הוא לראות בהם את הצד הטוב, שבא לידי ביטוי בהוואנה יותר מאשר בכל עיר אחרת בעולם, במוסיקה ובריקודים ".

גיא נוימן הוא מרצה ומדריך טיולים בארץ ובחו"ל