מסתרי הלב היפני

על שרשרת איים במערב האוקיינוס השקט שוכנת יפן, ארץ הניגודים, בה מסורת עתיקת יומין ניצבת מול מודרניזם וטכנולוגיה מערבית, ערכי אסתטיקה נעלים מול שיאים של קיטש ורדרד, ומשמעת נוקשה ושמרנות מול העזה ומקוריות אמנותיים. אך לא רק ניגודים יש ביפן, אלא גם אינטגרציה ושלמות. היא צופה מרחוק, מהמקום בו עולה השמש, על המתרחש בשאר חלקי העולם, בוררת לה את אשר מתאים לצרכיה, לוקחת את הטוב והנחוץ ונותנת לו נופך מקומי.

קלשונו של הנזיר קוקאי

המטוס עומד לנחות בשדה התעופה החדש של העיר אוסקה, שבנוי על אי מלאכותי. קפיצי ענק אמורים לייצב את השדה ולבלום את השפעתן של רעידות האדמה. יחד עם עולי רגל יפניים, הלבושים בחלוקים חומים ומצוידים במקלות הליכה, אני שם פעמי מאוסקה המודרנית אל הר קויה, אחד ממרכזי הבודהיזם החשובים ביפן, כדי לפקוד את המנזרים שעליו.

הדרך חולפת על פני כפרים קטנים, בתי עץ קטנים עם גגות רעפים אפורים וחלקות שדה מיניאטוריות, ועולה אל היער שבמעלה ההר.

המסורת גורסת שהמרכז נוסד במאה ה-12 על ידי הנזיר קוקאי שנסע ללמוד במרכזי הבודהיזם הגדולים של סין. הוא התמחה בטנטרה, תורת המסתורין הבודהיסטית, וחזר ליפן. האגדה מספרת שכשעמד על החוף הסיני בדרכו חזרה הוא הטיל קלשון בעל שלוש שיניים (שן לכל אספקט של המהות הבודהיסטית) לכוון יפן. הקלשון נחת בהר קויה, שם החליט קוקאי להקים את מרכזו. הוא הטיף לזהות בין אלי הקאמי של השינטו (הדת המקורית והעממית של יפן) ובין המהות הבודהיסטית, וכך איפשר להמונים להתחבר ביתר קלות לבודהיזם.

היפנים מאמינים שהנזיר עדיין חי. הוא יושב בתאו שבמקדש, שקוע במדיטציה וממתין לבואו של מירוקו – הבודהה העתידי. במשך דורות נהגו רבים לשלוח את אפרם לקבורה בקרבתו של קוקאי, לחכות ליום בו יתעורר הקדוש ויובילם לחיי נצח.

סופה של אהבת הקיסרית

אני ממשיך לנארה, בירתה הראשונה של יפן שנוסדה בשנת 710 על ידי בני ימאטו, בית האב שאיחד את יפן תחת שלטונו. בנארה החלה הפריחה התרבותית של יפן, ועמה הטמעת השפעות זרות.
.
בידודה של יפן אפשרה התפתחות יחודית בכל התחומים. השינטו, דת הרוחות היפנית, צמחה על רקע הנוף המקומי ומגלמת את הרוח היפנית המקורית ואת הקשר לנוף ולטבע. כיום מסמל השינטו את המקור הטהור והוא הביטוי המובהק של הגאווה היפנית. נארה פתחה את שעריה להשפעות חיצוניות מסין ומקוריאה שנגעו לתרבות, לאמנות ולספרות אך גם לשלטון ולדת, והיפנים, כדרכם, העניקו לכל תחום את הנופך המקומי.

נארה של היום היא עיר שלווה הבנויה סביב פארק המקדשים הענק. אני משוטט בשבילי הפארק, ממקדש אחד למשנהו, בין עצי דובדבן בשפעת לבן וורוד וצבאים המשחרים למזון. לפי השינטו הצבאים הם שליחי הקאמי – הרוחות.

אני ניצב מול מקדש טודאי-ג'י, שנבנה במאה השמינית על ידי הקיסר שומו, כדי לסמל את הפיכת הבודהיזם לדת הממלכה. זהו מבנה העץ הגדול בעולם ובו שוכן הדאיבוטסו – פסל הברונזה הענק של בודהה שנוצק בשנת 746 ושוקל 440 טונות.

המסורת מספרת שבתו של הקיסר שומו, שירשה אותו לאחר מותו, התאהבה בנזיר בודהיסטי והחליטה למנותו ליורש. ברגע האחרון נמנע המהלך והשושלת ניצלה, אך מאז אין עוד קיסריות ביפן.

אני נמשך לסמטאות הציוריות של נארה העתיקה. בבתי העץ הקטנים עדיין ניתן למצוא חנויות ובתי מלאכה המשמרים את המסורת היפנית. למטיילים בה מציעה נארה מקדשים בודהיסטיים רבים וגם מקדש שינטו חשוב – קאסוגה טאישה ג'ינג'ה. כמו כן שוכן בפארק המוזיאון הלאומי, המציג מבחר מאוצרות האמנות שצברו הקיסרים במשך השנים.



stock.xchng" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/493/3493/todaiji.jpg?1161199585" _cke_saved_src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/493/3493/todaiji.jpg?1161199585" />

"מקדש טודאי-ג'י, שנבנה במאה השמינית על ידי הקיסר שומו".
stock.xchng

מקדש מפואר וגן צנוע

מנארה אני ממשיך לקיוטו השכנה. העיר נוסדה ב-794 על רקע התחזקות הממסד הדתי בנארה. הקיסרים החליטו להקים בירה חדשה במתכונת צ'אנג אן, בירת הקיסרות הסינית. מקיוטו משלה השושלת הקיסרית למעלה מאלף שנים והיא מסמלת את תקופת הזוהר היפנית – תקופת היאן, בה עוצבו התרבות והסגנון היפנים יחד עם ההשפעות הסיניות.

לא תמיד היתה קיוטו מרכז הכוח הפוליטי. במשך השנים נוטרל השלטון הקיסרי על ידי משפחות חזקות שכוננו משטרים צבאיים בראשות שליט צבאי – שוגון. במאה ה-13 נדד השלטון לעיר קמאקורה ובמאה ה-17 העביר השוגון של בית טוקוגאווה את הבירה ל-אֶדו, טוקיו של היום, אך קיוטו היתה תמיד מקום מושבו של הקיסר.

במאה ה-19 הדיח הקיסר מייג'י את השוגון. השושלת הקיסרית עזבה את קיוטו ועברה לטוקיו – הבירה המזרחית, אך קיוטו נשארה הלב הפועם של המסורת היפנית. למרות החזות המודרנית, יוצרים 2,000 המקדשים של קיוטו אוירה מיוחדת במינה.

טירת ניג'ו – טירתו של השוגון לבית טוקוגאווה נמצאת במרכז העיר. מבנה העץ של הארמון הפנימי בנוי בפשטות ומכוסה בציורי קיר. העיצוב משדר מינימליזם, איכות וטעם טוב. ברצפת העץ הותקנו קפיצים מיוחדים המשמיעים קול צרצור בזמן שדורכים על הרצפה, כדי למנוע מלוחמי הנינג'ה מלהתגנב לארמון.

מקדש קינקאקוג'י, הידוע בכינויו "מקדש הזהב", הוא מן היפים שבמקדשי יפן. הוא נבנה במאה ה-14, שימש במקור כווילה של השוגון לבית אשיקאגה ולאחר מותו הוסב למקדש וצופה בזהב. הגן שמסביבו נבנה בהשראת ארבע העונות, מתמזג ביער הטבעי שמסביב ויוצר אפקט של גן טבעי וגדול.

הגן היפני המסורתי אינו אמור לבטא את כישרונו או טעמו של המתכנן אלא להוות מעין רפרודוקציה של הטבע. הגן מכיל אלמנטים מהטבע – פרחים, עצים, גופי מים, אבנים, אזוב וטחב, וגם מבנים מעשי ידי אדם – גשרים, פביליונים ועוד, שנועדו ליצור הרמוניה עם הטבע.

איך מוחאים כף אחת?

מקדש הזן ריואנג'י שוכן ביער שקט בשולי קיוטו. השוטטות בשבילי הגן יוצרת חיבור עם הטבע. המטרה היא להתנתק מהכל אך להיות מחובר באמת.

תורת הזן הגיעה ליפן מסין במאה ה-12 והשפיעה מאוד על אורח המחשבה היפני. תורת הזן היא דרך נוספת להגיע אל ההארה ואל היסוד הראשוני באופן ישיר, ללא התווך של ידע והשכלה. הזן מנסה לשבור את דפוסי המחשבה וההיגיון המונעים הבנה ישירה של המציאות באמצעות שאלות וחידות המכונות "קואן". אחד הקואנים המפורסמים ביותר שואל "איך מוחאים כפים ביד אחת ומהו הצליל של מחיאה שכזו".

מקיוטו מובילה אותי רכבת השינקנסן אל העיר הימג'י. כבר ביציאה מתחנת הרכבת נשקפת דמותה של טירת שיראסאגי ג'ו – "טירת האנפה הלבנה". הטירה נבנתה במאה ה-14 והיא טירת הסמוראים הגדולה ביותר ביפן.

אני צועד בין חומות האבן האדירות, עולה במעלה השביל בין מבוכים ומסדרונות (שנועדו להקשות על האויב), אל מרומי המבצר. מבנה העץ המרכזי בן חמשת הקומות נשתמר בשלמותו. הנוף מלמעלה עוצר נשימה ועצי הדובדבן מוסיפים לו נופך מיוחד.

הסמוראים היו הלוחמים שהגנו על אלי המלחמה והפיאודלים בתקופת מלחמות האזרחים במאות 12-15. הם צברו כבוד ויוקרה וביססו את מעמדם כאליטה של החברה היפנית.

בהשפעת הזן ותורות אחרות אימצו הסמוראים קוד התנהגות בשם בושידו, שהפך את הסמוראי לאדם בעל שליטה עצמית אך גם רגיש, מיומן, מוסרי ללא פניות ונאמן לאדוניו ללא תנאי, אפילו במחיר חייו. המורשת הסמוראית מהווה עד היום נדבך מרכזי של תרבות החיים היפנית.

שלוות החיים בהרים

80% משטחה של יפן מכוסים בהרים. השטחים הניתנים לעיבוד מצומצמים, הדרכים תלולות ובחורף מנתק שלג כבד אזורים שלמים מן העולם.

כחמש שעות נסיעה מובילות אותי אל הגוש ההררי הגבוה שבמרכז יפן ואל העיר טאקאיאמה, השוכנת למרגלות הפסגות המושלגות של האלפים היפנים. עיר קטנה זו התפרסמה בזכות נגריה, ששמם נודע בכל רחבי יפן בזכות מקדשי העץ הניידים, מיקושי, המביאים לשיא את אומנות הגילוף בעץ. בעבר נשלחו חרשי העץ של טאקאיאמה כמס לחצרות הקיסרים וכיום מתקיים כאן מדי שנה באביב פסטיבל בו מובלים המיקושי בתהלוכה רבת משתתפים.

דרך תלולה ומפותלת חוצה מנהרות וגשרים ומובילה אותי אל ההרים, שפסגותיהם המושלגות מציצות מבעד לעננים. נוף העצים החשופים מכוסי השלג נראה כציור יפני. למעלה בהרים, במקום מרוחק ונידח, שוכן עמק שוקאווה שבו התקבצו במאה ה-12 פליטי מלחמות האזרחים. הבידוד והאקלים הקשה יצרו אורח חיים ייחודי, שהכתיב חיי שתוף כתנאי להתמודדות עם הטבע. סגנון הבניה מותאם גם הוא לתנאים הקשים: בתי העץ מכוסים בגגות קש עבים בעלי שיפוע תלול המונע את הצטברות השלג. זקן חביב מזמין אותי להכנס לאחד הבתים. במרכז החלל הפנימי המרווח דולקת מדורה, שסביבה מתרכזים החיים בימות החורף הקרים. בעל הבית מכבד אותי בתה ירוק ושר לי משירי המקום, בלדות על קרבות וסמוראים, שנשתמרו כאן מאות בשנים עקב הבידוד.

קשה לחזור מההרים השלווים אל שאון הציביליזציה שבמישורים הצפופים אך כל יפני מורגל במעבר הזה מהחלק המודרני, הטכנולוגי, המערבי, הרועש והמהיר של ישותו, אל הצד הרוגע, הטבעי, המחובר אל הרוח היפנית עתיקת היומין.

מוטי אפשטיין – מרצה לתרבויות המזרח ומדריך טיולים בחברה הגאוגרפית. עונה בדואר אלקטרוני: e_moti@hotmail.com