פנמה שמעבר לתעלה

"אתה נוסע לראות את התעלה?"

"מה איבדת בפנמה?"

אלו השאלות ששמעתי כאשר נודע למכריי שאני נוסע למדינה המרכז אמריקנית הקטנה. כך נתפסת פנמה בתודעת התיירות בעולם: משהו שולי, מדינה שקיימת סביב תעלה.

אולם במבט מעמיק מגלים שפנמה היא פנינה של טבע טרופי ומגוון מדהים של אנשים, תרבויות ונופים. יש בה חופים קסומים, איים ציוריים, יערות עד, הרים, שבטי אינדיאניים ואוכלוסיית חי עשירה לצד ערים סואנות. הגיע הזמן להכיר את פנמה שמעבר לתעלה.

"נעגון פה, בשם אלוהים!"

קולומבוס היה האירופי הראשון שניסה להתיישב בחופי פנמה בשנת 1503, אולם התקפות האינדיאנים הניסו אותו. שבע שנים לאחר מכן נכשל דיאגו דה ניקואסה בנסיון דומה. הוא ואנשי צוותו הפליגו הלאה עד שהגיעו למפרץ שנראה מוגן, ודה ניקואסה המותש קרא "בואו נעגון פה, בשם אלוהים!". מכאן שמה של העיר הקטנה, נומברה דה דיוס – "שם אלוהים" – שבחופה הצפוני של פנמה. ישוב זה הפך לנמל חשוב להעברת סחורות וזהב לאחר "גילוי" האוקיינוס השקט על-ידי בלבוא והקמת העיר פנמה.

במאות הבאות הפך האזור מוקד להתכתשות בין המתיישבים הספרדים לבין האנגלים, וב-1671 אף הוחרבה העיר פנמה ונשדדה, אך הספרדים הקימו אותה מחדש במיקום אחר. בסופו של דבר האחיזה הספרדית בשטח היא שהכריעה.

לאחר מלחמת ספרדֿ-אמריקה ב-1821 ועד לתחילת המאה הֿ-20 הייתה פנמה חלק מקולומביה. את עצמאותה היא חבה לתעלה המפורסמת. לאחר שהצרפתי פרדיננד דה לספס נכשל בכריית התעלה ביקשו האמריקנים לבצע את העבודה, אך החוזה לא אושר על ידי ממשלת קולומביה. כתוצאה גילתה לפתע ארצות הברית אהדה לרגשות הלאומיים של תושבי פנמה ובחסותה הכריזה המדינה על עצמאותה ב-1903. ארצות הברית זכתה בחוזה בתנאים חלומיים שהעניקו לה שליטה באזור התעלה ורק לאחרונה, בשנת 2000, עברה התעלה לשליטתה של פנמה.

במשך השנים נפלו ילידי האזור קורבן למלחמות ולמחלות שהביאו איתם הפולשים מהעולם הישן. מתוך עשרות שבטים שחיו בפנמה בעת גילוי אמריקה נותרו היום רק שבעה, אך במאה ה-20 החל כוחם הפוליטי לגבור.

כיום פנמה היא דמוקרטיה יציבה בעיצומה של תנופה כלכלית. זה הזמן הנוח ביותר למטייל. מחוץ לבירה הכל עדיין בתולי, ועם זאת בתי המלון מציעים כבר שירותים בסיסיים. תושבי פנמה הם אנשים ידידותיים וחמים, ואולי הכי חשוב: מלבד שניים-שלושה אזורים נחשבת פנמה כמדינה בטוחה מאוד לתייר.

השקט שלפני הסערה

במערב פנמה שוכנת פרובינציית בוקאס דל טורו, שפירוש שמה "פיות השור", והאיים הסמוכים לה מתאפיינים בצמחייה צפופה, מפרצים קטנים וים כחול-טורקיז שדגים צבעוניים מתרוצצים בו. בימים עברו נהגו פיראטים לעגון כאן כדי לתקן את ספינותיהם ואף להטמין אוצרות.

פיראטים כבר אין היום, אבל התיירים מתחילים להגיע. בוקאס, כפי שקוראים לה המקומיים, תופסת תאוצה כאתר חביב על נופשים מפנמה ומצפון אמריקה. בפרובינציה, ששטחה כמעט כשטח האי קפריסין, עוד לא ממש ערוכים לזה. את הדרך משדה התעופה עושים המבקרים בטנדר שקורא לעצמו מונית. בני המזל יושבים בפנים והשאר על תרמילים מאחור.

ייתכן שבעוד כמה שנים תהפוך העיירה בוקאס דל טורו, בירת הפרובינציה, למלכודת תיירים קלאסית עם שורת מלונות פאר, אבל נכון להיום הרחוב הראשי מפתיע ומרנין בפשטותו. הנוף האנושי אופייני לאזורים הקריביים אך כאן נראים עדיין יותר מקומיים מאשר תיירים. בוקאס דל טורו מתרכזת בבילויים מהסוג הרגוע: חופים, שנירקולים וצלילות. לאורך הרחוב הראשי פזורות חנויות ומסעדות ובמספר משרדים מציעות חברות מקומיות טיולי איים בנוף הטרופי היפהפה.

כדורגל בלב הג'ונגל

החלק המרתק ביותר של הפרובינציה הוא היערות שביבשת. רוב האזור שייך לשמורת הפארק הבינלאומי לה אמיסטד, "פארק הידידות הבינלאומי", שמורת טבע המשתרעת על פני יותר מארבעה מיליון דונם בשטחן של פנמה ושל קוסטה ריקה.

העיירה אל סילנסיו, שוכנת בצומת נהרות החודרים אל לב הג'ונגל, ובדרך כלל ניתן למצוא בה בעל סירה ומורה דרך. התענוג אינו זול, אך אסור לוותר על שיט בין צמחייה עבותה שציפורים צבעוניות מתעופפות ממנה, כאשר פה ושם צצים לפתע דייגים ומתרחצים אינדיאנים.

בעבר קיבלו בני השבטים שבסביבה זו את ההוגנוטים שנמלטו מצרפת בסבר פנים יפות, ואף קשרו עימם קשרי נישואין. הברית הזו עלתה להם ביוקר כאשר לחמו לצד ההוגנוטים נגד הספרדים. בסופו של דבר לא הצליחה ההשפעה האירופית לחדור אל היערות, אך יש דברים שחוצים גבולות תמיד: על לשון יבשה בלב הג'ונגל ראיתי ילדים אינדיאנים משחקים כדורגל.

המסע הרגלי בג'ונגל הוא חוויה בפני עצמה אך אין לעשותה ללא מדריך מקומי. קיים סיכוי סביר ללכת לאיבוד או להיפצע, ואז יהיה עליכם להתפלל שמישהו ימצא אתכם. אין בג'ונגל נתיב מסומן אך יש בו שפע של צמחייה, עצי ענק מהם עושים האינדיאנים סירות ופרחים מוזרים הנראים כציור.

ציפור שקוראים לה קצל'ה

במרומי שרשרת ההרים החוצה את פנמה, בפרובינציית צ'יריקי, מגיעים לעולם אחר. מזג האוויר הופך נעים יותר, הנוף משתנה. בצ'יריקי שוכן הר הגעש הכבוי בארו, ההר הגבוה בפנמה (3,478 מטרים).

הנוף האנושי באזור עבר תהפוכות רבות. מתוך שבטי אינדיאנים רבים שחיו באזור זה שרד רק שבט גואיימי את המפגש עם האירופים. שבטים רבים אבדו במחלות, במלחמות ובנסיונות של הספרדים לגרום לאנשיהם להתנצר. הספרדים הקימו את העיר דוויד, בירת הפרובינציה, שכמו שאר הישובים הספרדיים שבשפלת החוף של האוקיינוס השקט, סבלה במאות ה-17 וה-18 מהתקפות של פיראטים.

במאה ה-19 החלה פלישה אירופית מסוג אחר: מהגרים משווייץ, מגרמניה, מאיטליה ומבריטניה גילו את מזג האוויר הנוח בצ'יריקי, התיישבו באזור והקימו בהרים חוות לגידול קפה.

בגובה 1600 מטרים, סמוך להר הגעש, שוכנת העיירה בּוקֶטֶה, גאוותם של תושבי צ'יריקי. זוהי עיירה נאה למדי שבבתיה גינות מטופחות, וככל שמתרחקים מהמרכז הרועש מגלים אחוזות מרשימות. אחת מהן פתוחה למבקרים היכולים לשוטט בגן הענק.

מעברו השני של ההר שוכנת העיירה סרו פונטה, בסיס מושלם לטיולים בשמורת הפארק הלאומי וולקאן בארו ושמורת הפארק הבינלאומי לה אמיסטד.

בין סרו פונטה לבוקטה אין כביש מקשר, רק דונמים רבים של יער הררי. מה שכן מקשר ביניהן הוא נתיב הליכה העובר ביער הגשם של שמורת הפארק הלאומי וולקן בארו ונקרא לוס קצאלס, על שם ציפור הקֶטסָל הנדירה וארוכת הזנב השוכנת באזור זה של העולם.

מדובר בנתיב צר ופתלתל בן 11 ק"מ שבו עוברים מדי פעם על פני מכשולים קטנים כגון שורשי עצים או גזעים, מעברים צרים על המים, או שביל סלעי. כאן מתגלה יתרונה של סרו פונטה על בוקטה: הראשונה גבוהה מרעותה בכ-250 מטרים ולכן רוב הדרך נעשית בירידה. גם זה לא פשוט בצעידה ממושכת, אך עדיף על טיפוס מאומץ.

הצעידה בתוך יער הגשם, בירוק-הירוק הזה המלא צמחים בצורות וגדלים שונים ומשונים, באוויר הנקי, לקול ציוצי ציפורים – זו חוויה שנשארת איתך זמן רב.

מדינה אינדיאנית עצמאית

עצי דקל, חופים לבנים ושקיעות מדהימות מאפיינים את איי סן-בלאס שבשטחה הצפון מזרחי של פנמה. קונה יאלה, כפי שחבל ארץ זה נקרא, הוא הדבר הקרוב ביותר שיש למדינה אינדיאנית עצמאית ושולט בה שבט קונה, האינדיאנים הכי לא-פראיירים ביבשת אמריקה.

ב-1925 התקוממו בני השבט נגד השלטון אחרי שנים של דיכוי. במרד נהרגו עשרות שוטרים פנמיים ובני קונה, ובעקבותיו הפכה סן בלאס למחוז אוטונומי. בני הקונה מציינים את המרד מדי שנה ומניפים בגאווה את דגלם – דגל אדום וצהוב שבמרכזו… צלב קרס. אין לזה, כמובן, כל קשר לנאצים, כפי שמיהר להסביר המלווה הנבוך, שאמר כי המרד התרחש הרבה לפני עליית הנאצים בגרמניה.

בסן-בלאס אין לזרים רשות להקים עסקים או להסתובב ללא אישור. מי שחושב שהקונה מגזימים ייזכר נא מה עלה בגורל השבטים האינדיאניים אחרי מפגשם עם האדם הלבן.

קומתם של בני הקונה נמוכה והם מתחתנים כמעט תמיד בינם לבין עצמם, ולכן אחוז הלבקנים בשבט הוא הגבוה בעולם. הלבקנים נחשבים כאן לבעלי מתת מיוחדת, כאלה שנועדו לגדולה.

אין בסן-בלאס חשמל או מים זורמים, לכן גם המגורים למבקרים הם בסיסיים מאוד. לרוב מדובר בחושה עם חבית מים לרחצה ושירותים המכוונים ישירות לים. רק שני "מלונות פאר" יש שם, המצוידים בגנרטור המספק תאורה למספר שעות, במים זורמים, ואפילו בשירותים. מים חמים? רק בקפה.

חזק כמו נמר

המוֹלָה הוא "המוצר הלאומי" של הקונה. זהו בד שעליו רקומים ציורים צבעוניים וברקמה צפופה מאוד. המחירים נעים בין חמישה ל-20 דולר. גם לצלם את הקונה זה לא בחינם. צילום אישי של אדם עולה דולר, אלא אם קנית ממנו או ממנה מולה.

אין להסיק מכך שבני הקונה הם אנשים קשים. להיפך, הם ידידותיים ומסבירי פנים. סיור בכפר מלווה בהרבה חיוכים. בכפר יש גם רופא-אליל ואפשר לרכוש ממנו עצם של נמר, להשרותה במים ולשתות. הוא מבטיח שזה יעשה אתכם חזקים!

 

טל גלעד הוא מרצה, תסריטאי וסופר