קליידוסקופ הצבעים ההודי

קשה לתאר את תרבות החיים העשירה של הודו ללא מגוון הצבעים העצום המרכיב את ההוויה ההודית. הצבע הוא ראי הנפש של ההודי הממוצע, ומעיד על אופיו השמח והאופטימי של האדם הפשוט. שלל הצבעים ברחוב, השווקים הססגוניים, הלבוש, הבדים – כל אלה מעידים על אנרגיית חיים סוערת, חושנית ורגישה.

צבעים, דגמים ועיטורים

הסארי, לבושן של הנשים, מבטא את אהבתם של ההודים לצבע. שישה מטרים אורכו של הסארי, יריעת בד הנכרכת על המותניים. הנשים ההודיות מעדיפות סארים בצבעי אדום וסגול, צהוב וירוק, חום, בשלל צירופים, דגמים ועיטורים. להשלמת המראה נוהגות נשות הודו לקשט את מצחן בבינדי, נקודת צבע במרכז המצח התואמת את צבע הסארי, ולענוד עשרות צמידי זכוכית דקיקים.

בדים צבועים ומודפסים, אריגים רקומים ושטיחים הם רק חלק קטן ממגוון מוצרי טקסטיל ארוגים. נשות גוג'ראת ורג'סטאן רוקמות בגדים משובצים במראות זכוכית קטנות. בוורנאסי שעל גדות הגנגס אורגים בדי משי וברוקד בצירופי צבעים מדהימים. בג'איפור מדפיסים צבעים על בדים בעזרת בלוקים של עץ.

באתר הטבילה הקדושים, גודש ים אדם צבעוני את מדרגות הטבילה והנשים טובלות בבגדיהן ומייבשות את הסארים בשמש. מראה הבדים המתנופפים הוא אורגיה של צבע וחושניות.

הקשת של בנות האלים

אור השמש, הנשבר בעוברו דרך מנסרה, יוצר קשת צבעונית ובה שישה צבעים המסמלים את מרכיבי היקום. צרוף של כולם יוצר לבן המסמל את אחדות היקום. הקשת הנוצרת מהשתברות קרני האור בטיפות המים מקשרת בין שמים וארץ, בין רוחני וגשמי.

סוריה הוא אל השמש ההודי, הממונה על אור השמש ועל תכונותיו המחיות. הוא רכוב על מרכבה הרתומה לשבעה סוסים, המסמלים את ששת הצבעים ואת האור הלבן. האגדה מספרת על סוריה ועל וארשה אלת הגשם שהתאהבו זה בזו, נישאו ונולדו להם שבע בנות. יום אחד הוכרזה תחרות לבחירת האל המושלם. סוריה ווארשה נרשמו לתחרות. האיבה ביניהם הלכה וגברה, והאהבה הפכה לשנאה. שבע הבנות נעצבו אל ליבן, והשליכו עצמן אל באר מים. ראו הוריהן את אשר קרה וברוב יגונם פנו אל האל ברהמה וביקשו ממנו להשיב להם את בנותיהם האהובות.

הביט ברהמה באלים מוכי הצער ואמר שאת הנעשה אין להשיב. הבנות לא תוכלנה לחזור לחיים אך אם ילמדו הוריהן לאהוב זה את זו מחדש, תהיה כל המשפחה שוב ביחד וההורים יזכו לראות את בנותיהם. כשיד השמש על העליונה, אין מקום לגשם, כשיד הגשם על העליונה, נסתרת השמש. אך כשמתחברים הגשם ואור השמש נוצרת קשת הצבעים, ושבע הבנות מתגלמות ומופיעות בצבעיה.



צבעם הכחול של המים בולט על רקע האדמה החומה.

לבן

אינספור מקדשים יש בהודו. אל מקדש מינאקשי שבמאדוראי נוהרים המאמינים כדי להגיש לאל מנחות. הכוהנים הברהמינים משמשים בקודש ושולטים בטקסי הפולחן המסובכים. הלבן, צבע הברהמינים, הוא צבע הטוהר והזכות, כצבע הלוטוס הלבן שנפל מידיו של האל ברהמה במקום בו נוצר אגם פושקר. זהו הצבע של פסגת הרוחניות, המקום שבו הכל מובן וידוע, סופו של חיפוש. זהו גם צבע האלמנות, העוטות לבן לאחר מות בעליהן, לסמל את פרישתן ממעגל החיים. אחת הערים האהובות עליי היא אודייפור- "העיר הלבנה", שבתיה העתיקים המסוידים לבן משתפלים אל האגם שבמרכזו שוכן הארמון הלבן. חנויות הבדים הצבעוניות מקשטות בשלל גוונים את הסמטאות הלבנות.

כחול

כחול הוא צבע האינסוף, צבע השמיים, הים. לפיכך זהו הצבע הנפוץ ביותר, המבטא את עוצמתו של היקום. בכל מקום בו מופיע הכחול בטבע, רואים בכך ביטוי לאנרגייה הקוסמית.

כחול הוא צבעו של האל שיווה. מיתוס עתיק מספר על האלים והשדים שבחשו באוקיינוס הקוסמי טרם היות העולם, כדי לדלות מתוכו את נוזל האלמוות. לפתע הגיח מן המים הנחש ואסוקי, אוצר בקרבו רעל שאיים להשמיד את כולם.

שיווה התנדב לבלוע את הרעל ולאצור אותו בגרונו. הגרון נצבע בכחול ולכן נקרא שיווה גם נילקאנט – האל כחול הצוואר.

מבצר מהראנגאר שבג'ודפור הוא האדיר במבצרי רג'סטאן. ממרומי המבצר נשקף הנוף עוצר הנשימה של "העיר הכחולה" הפרושה למרגלותיו. גבב עצום של בתים וסמטאות צבועים בכחול עז, הבולטים על רקע הנוף הצחיח. הכחול היה שמור בתחילה לכוהנים הברהמינים, אך במשך הזמן החלו להשתמש בו שאר תושבי העיר. הצבע הכחול, מאמינים התושבים, תורם לקרירות הבתים בקיץ המדברי, והתגלה גם שהוא דוחה חרקים ושאר רמשים.



לבן הוא הצבע של פסגת הרוחניות, המקום שבו הכל מובן וידוע, סופו של חיפוש

אדום

האדום הוא צבעה של האלה הלוחמנית דורגה, אלת הפריון, הכוח והשאקטי – האנרגייה הנקבית רבת העוצמה. אדום הוא צבע הדם, המסמל את אנרגית החיים, הקורבן היקר והאהוב על אלה זו. מאמיניה לובשים אדום ומגישים לה מנחות אדומות, שושנים אדומות ופרחי היביסקוס, צעיפים אדומים ואבקות אדומות.

בטקסים מיוחדים מגישים לאלה מנחות של דם. מיתוס חשוב מתאר את נצחונה של דורגה, הרכובה על אריה, על השד מאהיש אשורה, בו היא משפדת אותו בקלשון בעל שלוש שיניים ועורפת את ראשו.

חודשי החורף בהודו עמוסים בחתונות. מי שלא ראה חתונה בהודו, לא ראה מחזה ססגוני מימיו. אדום הוא צבע השמחה, הפוריות וההתחדשות. הכלה ומלוותיה לבושות בשלל גווני אדום.

בדי החתונה נמכרים בשווקים מיוחדים. כאלה הם קינארי בזאר ודאריבה בשוק הענק של דלהי העתיקה, צ'אנדני צ'וק. מעליו מתנשא המבצר האדום של דלהי, הרחק מעל הסמטאות הצפופות, מסה אדירה של חומות אבן חול אדומה, שצבעה מודגש באור השקיעה. הקיסרים המוגולים של הודו אהבו את האבן האדמדמה ובנו בה את מבצריהם באגרה, בפאטפורסיקרי, בדלהי ובלאהור.

כתום

צבע האש, היסוד החשוב ביותר במסורת ההודית. האש היא אנרגייה שבכוחה להרוס ולפרק חומר למרכיביו, אך גם להתיך, לחבר וליצור משהו חדש. האש מכלה את גוף המת ומאפשרת לנשמה להשתחרר ולהמשיך במסעה.

הצבע הכתום נבחר לסמל את ההשתנות הרוחנית, את התהליך שעובר האדם מהמצב הנמוך שבו הוא שבוי, קורבן ליצריו, אל פסגת הדרך – השחרור מכל המגבלות והאיחוד עם המוחלט.

אינספור נזירים, סגפנים, חכמים ומורים רוחניים לובשים את הגלימה הכתומה. חלקם נמצאים במערות ההימלאיה, אחרים באשרמים הגדולים של רישיקש וורנאסי. לפעמים אלה סאדואים (סגפנים מחפשי האמת) היושבים סביב מדורות, או עולי רגל ההולכים מרחקים עצומים, נושאים את דגליהם הכתומים, אל המקדשים שבהרים.

פסטיבל הקומבה מלה הוא הכינוס הרוחני הגדול בעולם, הנערך פעם בשלוש שנים באחת מארבע ערים קדושות: הארידוואר, פראיאג (אלהבאד), אוג'אין ונאסיק. מיליוני לובשי כתום נוהרים אל המתחם הענק לטבילה מטהרת חטאים וכדי לחלות את פני הגורואים הדגולים, מורי הדרך. פרחי הטגטס הכתומים מוגשים כמנחה לאלים ונענדים על צווארי החכמים, ובשוקי הפרחים הם נמכרים בשרשראות ענקיות וריחניות.

צהוב

צבע המלכות. האל וישנו, הממונה על שימור הבריאה, אוחז בשרביט מלכותי ולבוש בבגד צהוב. צהוב הוא גם צבע הזהב. כל אשה הודית עונדת לגופה סט מחייב של תכשיטי זהב: טבעות לרגליים, אצעדות לקרסוליים, ענק לצוואר, עגילים לאוזניים, נזם לאף ותכשיט לראש.

הזהב מפאר את ארמונות המלכים וכיפות המקדשים. חוטי זהב נשזרים באריגים יקרים, צבעי זהב מקשטים את ציורי המיניאטורות, דפי זהב מודבקים על פסלי האלים ואף מעטרים מאכלים וממתקים עשירי טעם.

ג'איסאלמר, "העיר הצהובה", היא האהובה עלי בערי רג'סטאן. ארמונותיה בנויים אבן חול צהובה, העוטה גוון זהב בשעות השקיעה והזריחה. אני הולך בסמטאות בין הבתים, שקירותיהם מגולפים בעיטורים מרהיבים. השווקים הומים בבני השבטים, הבאים מן המדבר לעשות את קניותיהם כשהם לבושים בשלל צבעים.



כתום הוא צבע האש, היסוד החשוב ביותר במסורת ההודית, בעל אנרגייה שבכוחה להרוס ולפרק חומר למרכיביו, אך גם להתיך, לחבר וליצור משהו חדש

שחור

צבע הסוף, המוות. זהו צבעה של האלה קאלי, האלה צמאת הדם. הסוף הוא ברוטאלי, אכזרי, הרס מוחלט של כל מה שהסתאב, הושחת והתקלקל, כדי שאפשר יהיה ליצור מחדש משהו נקי, טהור ורענן. למלה קאל יש משמעות כפולה – שחור וזמן. זמן במובן של סוף. שום דבר אינו נצחי, השעון מתקתק, תהליך מגיע לסיומו ומתחילה בריאה חדשה. כך גם אנו, בעזרתה של קאלי נפרדים מן ההרגלים הרעים ונולדים מחדש, טהורים וזכים.

מוטי אפשטיין הוא מרצה לתרבויות המזרח ומדריך טיולים בחברה הגאוגרפית

מתוך: מגזין מסע עולמי

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה