שאנטי באנדמן
לכל אחד יש את חלקת האלוהים הקטנה שלו
לכל אחד גן עדן משלו. גן העדן שלי נמצא בכל מקום שבו האדמה והים נפגשים, רצוי ללא נוכחות סוכות מציל ומסעדות. גן עדן כזה מצאתי באיי אנדמן שבמפרץ בנגל, בין הודו לתאילנד, פרוש על שרשרת של יותר מ- 300 איים טרופיים שהם חלק ממדינת הודו.
איי אנדמן נקראים על שם האל הקוף האנומן, המכונה גם "האנדומן". האנומן מסמל, בין השאר, נאמנות והרמוניה בין אדם לחברו ובין האדם לטבע, תכונות שאפשר לזהות גם אצל המקומיים. כיוון שכבר ביקרתי בכלכתה, החלטתי לצאת הפעם ממדראס שבדרום מזרח הודו.
קח מקל, קח צמיג
הדבר הראשון שאני עושה בכל מקום חדש הוא ללכת לאיבוד. כך עשיתי גם בפורט בלייר, בירת איי אנדמן. בכל מקום פגשתי אנשים מחייכים ומסבירי פנים. טיילתי שעות בשווקים וברחובות צדדיים. ילדים רצו אחרי צמיג ובידם מקל, מנסים לשמור את הצמיג בתחומי הכביש, ומבוגרים ישבו על המדרכות ושיחקו דומינו או קרמבול, מעין ביליארד הודי לעניים. שוב ושוב הזמינו אותי להשתתף במשחק, רוצים לנצח את התייר הזר.
בדרך חזרה לאכסניה עברתי בשוק המרכזי, אברדין בזאר. רוב המלונות, תחנת האוטובוס הראשית, הבנקים וחברת הספנות ההודית (שבה קונים את הכרטיסים למעבורת בדרך לאיים) נמצאים בסביבת השוק.
שיט במעבורת מפורט בלייר הוא הדרך היחידה להגיע לאיים. כיוון שהמעבורות יוצאות בשעות הבוקר המוקדמות, צריך לקנות את הכרטיסים יום לפני. קניתי כרטיס לאי ניל ליום המחרת, וצעדתי לאתר ההיסטורי הכי חשוב בבירת האיים, כלא סלולאר.
תמנון מאחורי הסורגים
עד אמצע המאה ה- 19 חיו ביערות הגשם שבאיים עשרות שבטים שחומי עור מנותקים מהציביליזציה כמעט לחלוטין, למעט ביקורים ספורים של כמה הרפתקנים וחוקרים. הבריטים הפרו את השלווה כשהפכו את האיים למושבת עונשין ללוחמי החופש ההודים. כלא סלולאר (כלא התאים), נבנה בסוף המאה ה- 19 ונראה כמו תמנון ענק בעל שבע זרועות, ובמרכזו מגדל גבוה. כל אחת מהזרועות היא אגף בן שלוש קומות, ובו מאות תאים. כיום נותרו רק שלושה אגפים ואינספור סיפורים מסמרי שיער על התנאים הנוראיים שבהם הוחזקו האסירים.
עם הזמן הפך הכלא למוזיאון ומעין אנדרטה לזכרם של לוחמי החירות שהוצאו להורג בהמוניהם. בשווקים בפורט בלייר אפשר למצוא היום חולצות עם הכיתוב "קאלה פאני", כינוי לאיים בפי המקומיים ושאר תושבי הודו, שפירושו 'מים שחורים', מקום ללא תקווה.
מתקופת הכיבוש הבריטי ועד היום ירד מספר השבטים באופן דרסטי. אך הבריטים לא היו צרתם היחידה של בני האנדמן. במהלך מלחמת העולם השניה כבשו היפנים את האיים. לבסוף, בשנת 1947, סופחו האיים להודו.
הגעה לאיי אנדמן
תפסתי לי מקום נוח על הסיפון. הודות לרוחות הים, המנשבות כמעט ללא הפסקה, נשמרות כאן לאורך כל השנה טמפרטורות הנעות בין 23 ל- 31 מעלות. רוב הזמן מזג האוויר אידיאלי, אם כי אחוזי הלחות גבוהים מעט. כעבור שעתיים וחצי של שיט נעים ירדתי למזח הקטן של האי ניל. את פני קידמו שלושה "סוכני מלונות", שמיד פצחו בתיאורים מפליגים בניסיון לשכנע אותי שרק בריזורט (אזור עם בקתות קש) שלהם אוכל למצוא כל מה שאני צריך.
כשהגעתי אל הריזורט שבחרתי נפערו עיני לרווחה. מתוך שביל שהתעקל בין שורות עצי פפיה, נגלו שבע בקתות קש קטנות ויפות, כל אחת מהן ניצבת על ארבעה בולי עץ בגובה מטר. שורת עצי קוקוס ועצי טיק הסתירו את הים, אך לא בלעו את רחש הגלים. החלטתי לצאת מיד אל שפת הים, והרמתי גבה כשהאחראי אמר לי שכדאי לאכול במסעדה הקטנה של המקום, יחד עם שאר התיירים, וללכת לים מאוחר יותר. "לא תודה, אבל עכשיו אני מעדיף את החוף", אמרתי, והתקדמתי לכיוון הים, מגלה את השביל בינות לעצים הגבוהים. להפתעתי, כשהגעתי לשורת העצים האחרונה החלו מי הים ללחך את כפות רגלי. האומנם הקימו ריזורט במקום שאין בו חוף? שבתי על עקבותי, ושאלתי את התיירת הראשונה שפגשתי לפשר העניין. כשחיוך על פניה היא ענתה לי: "אל תדאג, הים יחזור למקומו עוד כמה שעות…". הים באיי אנדמן, הסבירו לי, נושם בכבדות, ובזמן הגאות הוא מכסה את רוב חופי האי בצד המזרחי.
שעתיים מאוחר יותר חזרתי לחוף, ואת מקום האכזבה החליפה התפעמות גדולה. חול ים זהוב הפריד בין עצי הטיק למים הכחולים. בקו המים הרדודים נראו אינסוף אלמוגים מרוסקים, שחסמו את המעבר למים העמוקים. פרשתי שמיכה על החול הצח והתפרקדתי מול ספרי, כשמאות סרטנים זוחלים סביבי בתהלוכה מפוזרת.
לצלול עם ברקודה
איי אנדמן ידועים באתרי הצלילה והשנירקול שלהם. את מועדון הצלילה בניל מנהלת הודית בשם מאנאבי. בבוקרו של היום הרביעי באי יצאנו אני, מאנאבי ושני תיירים נוספים לצלול. לאחר 20 דקות של הפלגה בסירת ה"פק-פק" (הקרויה על שם הרעש שמפיק המנוע). הגענו לבקבוק מים מינרליים צף, שסימן את אתר הצלילה. עברנו תדרוך, נעלנו סנפירים, ירקנו לתוך המסכות וקפצנו למים הצלולים. הרגשתי כמו ילד המבקר לראשונה בחייו במפעל לממתקים. אלמוגים ורודים, כחולים, כתומים, אדומים וזוהרים, אלמוגים קשים ורכים, אלמוגי מוח, ואינספור דגים העסוקים במשחקי מרדף מלבבים לנגד עיני.
לפתע הבחנתי שמאנאבי מצביעה לאחור, ומצאתי את עצמי בלב ליבה של להקה ענקית של ברקודות ענק כסופות עם זנבות צהובים ושיניים גדולות. נראה היה שהן כלל לא שמות לב שאני שם, מניעות את גופן בשלווה, לא נוגעות בי כלל.
המשכנו לרדת אל עבר מניפות הענק שעל שמן נקרא האתר (Sea Fan City), והדגים המופלאים בעקבותינו. כשהגענו לקרקעית הבנתי למה שילמתי 1,500 רופי, הון עתק במונחים הודיים: עשרות אלמוגי מניפה, מחצי מטר ועד חמישה מטרים, בכל צבעי הקשת הקיפו אותי מכל עבר, כמו חזון הלקוח מסרט הוליוודי עתיר תקציב. חזרתי לניל ואחרי חמישה ימים מופלאים המשכתי להאבלוק, כ- 14 ק"מ צפונית מזרחית משם.
עוד מסיפונה של המעבורת נשקפים חופי גן העדן עוצרי הנשימה של האי האבלוק. שמתי פעמי הישר לריזורט אקו וילה. הצמחייה, החופים והים נראו כמו תפאורה, על עצי המנגרוב הגדלים במים, החול הלבן המסנוור והערסלים שבין עצי הקוקוס. הכל כאן בנוי מעץ, וסירות דיג קטנות וישנות מתנדנדות בשלווה על מי הטורקיז, ממתינות לבעליהן.
במשך השבועיים הבאים הפך אקו וילה לביתי ובסיס האם שלי. כל יום הייתי לוקח את הווספה ששכרתי ומטייל בחופים האחרים. לנסיעות קצרות אפשר גם לשכור אופניים, אלא שרובם מיושנים ובלי הילוכים, מה שהופך נסיעות ארוכות לגיהנום לא קטן בשל הגבעות המרובות באזור, ורוב התיירים מעדיפים להשתמש באוטובוס.
רמז מאנשי הג'אראווה
הינדים, נוצרים, מוסלמים, אנגלים, טמילים, סרי לנקים ופנג'אבים – כולם חיים כאן בהרמוניה נדירה, ואפילו נישואין בין עדות או עמים הם לא עניין נדיר. לא יכולתי שלא לקנא בשלום השורר באיי אנדמן. אבל לא הכל הרמוני באיים המופלאים האלה.
לבסוף החלטתי לנסוע לצפון האי המרכזי, לשמורת טבע שבה חיים בני שבט הג'אראווה. הממשל ההודי מגן על אורחות החיים המסורתיות של השבט ומצמצם את ההתערבות בשטח המחיה שלו. הג'אראווה הם היחידים שקיבלו אישור לצוד ביער, והממשל מסייע להם בתרופות, מים נקיים, תבלינים ומזון. עד לאחרונה רצחו הילידים כל שנה תושב הודי או שניים שחיו צמוד לשמורה או בתוכה, ולכן מזהירים השלטים בכניסה על מגע עימם ואף לצלם אותם.
כעבור עשר דקות של נסיעה מהכניסה לשמורה, ראיתי אותם. בני הג'אראווה כהי העור, בקשתות וחניתות, עומדים ערומים בצדי הכביש ועוצרים את כלי הרכב, סורקים את תכולתם ומניחים להם להמשיך בדרכם רק לאחר שהחרימו את כל האוכל. כשניסיתי לצלם אותם למרות האיסור, פנה אלי אחד מהם בצעקות, תוך שהוא דוקר את תיק הצילום בחניתו. הבנתי את הרמז.
מכת זבובי החול
למחרת בבוקר נסעתי במעבורת קטנה לדיגליפור. למרות השמש הקופחת, הזבובים והצפיפות, לא נגרע מאום מיופיה של הדרך. המעבורת שטה בין איים קטנים מכוסים בעצי מנגרוב צפופים, מעין חורשות ויערות בלב הים, בלי רצועת חול אחת. ריבוי האיים משכיח לעתים את העובדה כי זהו שיט בים הפתוח, עד שנדמה שמדובר בניווט איטי בנהר ארוך ורוגע.
הכפר דיגליפור נמצא באמצע שטח חקלאי עצום של מטעים, שדות ושטחי מרעה, והנהרות והנחלים העוברים בו שורצים תנינים בעונה הגשומה. שעות הערב הן שעותיו היפות של מרכז דיגליפור, אז נפתחים השווקים ומושכים אליהם טיפוסים שונים ומשונים.
כעבור חמישה ימים, בכפרים סביב דיגליפור, החלטתי לנסוע לקמפינג באי לונג, הסמוך לחופו של אי אנדמן התיכון. הייתי בטוח שהכנתי הכל לכמה ימים של חיים על אי בודד אמיתי, אך טעיתי. אמנם שרדתי שש שעות של שיט וצעידה מייגעת, אבל לא הייתי מוכן כלל למכת זבובי החול, שהבריחה אותי משם מהר מאוד. את שארית הזמן ביליתי בחוף האבלוק, בצלילות, טרקים ביערות, מפגשים עם פילים ובעיקר שריצה ממושכת בחוף הים המדהים על גבי הערסל שתליתי בין שני עצי מנגרוב.
לכל טייל יש את הפינה שלו בעולם, זו שיכולה להיות רחוקה אלפי קילומטרים ממולדתו, אבל היא ביתו האמיתי. איי אנדמן, הרהרתי בדרך הביתה, הם חלקת אלוהים הקטנה שלי.