אין לאן לברוח
רומן מתח חדש של יהושע סובול
איך אפשר לכתוב סיפור פעולה ישראלי? ומי יהיה הגיבור? חייל? איש שב"כ? עיתונאי חוקר? קשה להעלות דמות שכזו על הדעת. המציאות בארץ חונקת; הזרם המתמיד של חדשות, ההתלהמות, הפטריוטיזם השחצני וההכאה על חטא אינם משאירים מקום לתמימות המתבקשת מגיבור רומן הרפתקאות. אולי בשל כך, "וויסקי זה בסדר" הוא יותר נשף מסכות מסיפור גבורה. עם זאת, יהושע סובול מקפיד שלא להפוך את העלילה כתירוץ בשירותו של "רעיון", והתוצאה היא ספר סוחף ומהנה בדרך כלל, למרות כמה בורות בדרך.
לכאורה, יש כאן עסק עם לא יותר מחסמב"אי בדימוס: חנינא רגב, בן הדור השני לניצולי שואה, למד מאבא שלו שנעליים טובות הם הדבר הכי חשוב בחיים ושיורים רק כשאי אפשר לברוח. בשנות העשרים לחייו הפך למחסל מקצועי, חלק מחוליה סודית בת ארבעה חברים, שהתמחתה בהוצאות להורג של רבי-טרוריסטים. כעת חנינא מחוץ לעסק, מנהל משרד פרסום ביחד עם שותפו מאותם הימים, המומחה לסכינים ידונגה (שיבוש של יד ענוגה) ועם אשתו המנוכרת מונה, פעם קצינת הקישור של היחידה והיום חובבת שייט היוצאת לגיחות ליליות בים הסוער.
דווקא כשהוא על סף חתימה של עסקת מיליונים בניו יורק, חולף על פניו של חנינא גבר המזכיר בהופעתו טרוריסט מסתורי שהרג אחד מחברי היחידה ונעלם מבלי שהתקבלה מעולם הוכחה חד משמעית למותו. המחסל לשעבר ממהר בעקבותיו, אולם מה שמתחיל כקלישאה הגדולה של סרטי המתח – "החשבון שלא נסגר" – הופך למסע של רפלקציה פנימית לצדה של זונה צעירה, עת קרעי תמונות מפעולות העבר מתערבבים בנפשו של חנינא עם זכרונות מחלומות הילדות ועם הסוד הלא פתור של נטיותיו המיניות המטושטשות. שוב ושוב עולה בלבו הפנטזיה של חיים אחרים שיכול היה לנהל, אולי כמשורר עלום, בן דמותו של הפורטוגזי פרננדו פסואה, שחי באלמוניות גמורה אך הותיר אחריו ארגז ובתוכו אינספור יצירות מופת. אגב, ההתייחסות לפסואה אינה מקרית: המשורר הפורטוגזי כתב את יצירותיו מאחורי מעטה של עשרות הטרונימים, שלא היו רק שמות עט, אלא דמויות חיות של ממש, שהלכו והתפתחו עם השנים. חנינא (ששמו נקרא כמו חנינה) מנסה כעת לברר מיהן הדמויות הכלואות בנפשו.
לזכותו של סובול ייאמר שגיבורו הוא דמות מתוחכמת יותר מהצבר האשכנזי במשבר, טיפוס שהופיע בקולנוע ובספרות הישראלית כבר לפני ארבעה עשורים. חבריו של חנינא מכנים אותו שייקספיר בשל כושר ההמצאה שלו, אולם הוא מדמיין את חייו כטיוטה של תסריטאי מתחיל. המבט החיצוני לעצמו של הגיבור, ההיסוסים הפנימיים והמעברים התכופים בין זמנים ומקומות מקשים על הרומן להיבנות כסיפור "שלם". עלילות העבר מופיעות כמגוחכות ומלאות הוד בו בזמן, וכך גם התהליך העובר כעת על חנינא ובני דורו, שהוא התפתחות טבעית וקלישאה גם יחד.
עד לסיום הרומן, מתקשה הקורא לעמוד על טיבו של גיבורו. האם מדובר בתליין המתקשה לזהות את עצמו בעורו של איש פרסום ציני? במשורר שמכר את נפשו? ואולי כל הסיפור הוא פיקציה, וחנינא הוא בסך הכל פרסומאי המפנטז את עצמו כמין סופרמן ישראלי? אין זה חשוב. כמו הגיבור, שלומד לראות את חייו כסדרה של פעולות, ללא משמעות יציבה, כך מתקומם הסיפור עצמו נגד האפשרות לספק הסברים ועלילות בעלי עבר, הווה ועתיד. משהו דומה לשורה הידועה מתוך הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה" של אסי דיין: "אין תוכנית. חיים, נקודה".
ולמרות כל התחכום, ההנאה הגדולה בקריאת "וויסקי זה בסדר" היא לא מהדמויות, שפרט לחנינא, נותרות שטוחות למדי (במיוחד מאכזבת ויני, הזונה טובת הלב שהוא פוגש בניו-יורק), אלא מהדיאלוגים השנונים ומהעלילה הקצבית. סובול, כמו המחזאי הטוב שהוא, כמעט ולא משאיר רגע מת על הבמה. כך, בסצינת הסיום המצוינת כבר לא ברור מי הרודף ומי הנרדף ומדוע, אולם הקורא נותר מרותק עד לשורה האחרונה. זו הסיבה שהרומן מצליח בו בזמן להמשיך לתפקד כסיפור מתח מבדר, וכפירוק המוחלט שלו.
"וויסקי זה בסדר", יהושע סובול, הוצאת הספריה החדשה, 239 עמ'