בטבעת האש

פרשת חייו של ג'וני קאש, האיש ואגדת הרוק האמריקנית, זוכה סוף סוף לעיבוד קולנועי. הפיכתו של ג'וני לכוכב ביוגרפיה מצולמת החלה אי שם בשלהי שנות ה-90. כבר אז בחרו קאש ואשתו ג'ון קרטר, את השחקנים אשר יגלמו את דמותם: חואקין פניקס וריס ווית'רספון. החודש, שמונה שנים לאחר שהפרוייקט החל להתגלגל, יצא סוף סוף הסרט המדובר למסכים.

למה מצפה הצופה אשר בא לראות ביוגרפיה של זמר? האם הוא מצפה לשמוע את השירים האהובים עליו? האם הוא מחכה לשמוע על הביוגרפיה שעומדת מאחורי האלבומים? האם הוא מצפה להבין מה הופך את האיש הזה למטאפורה המושלמת לאמריקניות? או האם הוא מצפה פשוט לראות סרט טוב, שיגע בו, שירגש אותו וינעים לו את זמנו?

ההנאה מהסרט "הולך בדרכי" תלויה לחלוטין בציפיות שלוקח איתו הצופה לבית הקולנוע. הסרט נע על שני צירים מרכזיים. הציר האחד הוא סיפור אהבתם של ג'וֹן וג'וּן. רוצה לומר, עד שהיא לא תיתן לו סוף סוף את הסכמתה להינשא לו, הסרט לא ייגמר. הציר השני הוא סיפור הפיכתו של ג'וני לאגדה שהוא. רוצה לומר, עד שלא ייצא מהכפר הדרומי בו נולד, יעבור את מסכת הייסורים שתגמול אותו מההתמכרות לתהילה ולכדורים, יבין את מטרתו האמיתית בחיים, ויחזור לאלוהיו, הסרט לא ייגמר.

הצופה אשר בא כדי לשמוע את קאש, ייהנה מאד מהסרט. פניקס ווית'רספון מבצעים את השירים בעצמם, והם עושים זאת היטב. פניקס זיהה את נקודות המפתח של שפת הגוף של קאש והוא מבצע את השירים בחספוס נעים, שמשתלב היטב עם התמימות נודפת התחכום של ווית'רספון. וזה עוד לא הסוף – שני השחקנים מקרינים כימיה עצומה, אשר הופכת כל אחד מהם לדמות ראויה בפני עצמה ואת הקטעים המתמקדים בהופעות המשותפות להנאה שלמה.



פרשת חייו של ג'וני קאש, האיש ואגדת הרוק האמריקנית, זוכה סוף סוף לעיבוד קולנועי.

הצופה אשר בא ללמוד על הביוגרפיה של הזמר יקבל תשובה חלקית מאד. הסרט נפתח בהופעה הידועה והמוצלחת של קאש בכלא "פולסום", אחד מבתי הכלא השמורים ביותר בארצות-הברית. מייד לאחר מכן חוזר הסרט למקום הולדתו של קאש, לילדותו בצל האב המכה ולמותו של אחיו בתאונה. קאש מתגייס לצבא, נישא לאשתו הראשונה, ומתחיל את חייו כאדום צוואר דרומי ממוצע. אלא שאז הוא מקליט תקליט, והתהילה מתחילה להידפק על דלתו. הסרט נופל בכל מלכודות הקלישאיות הצפויות בסרטים כאלו: הקישור הברור מאליו בין אכזריותו של האב לבין רצונו של קאש להרשים אותו, הבריחה מהאישה החונקת אל זרועות הנערות הענוגות, השימוש בסמים אשר מרחיק אותו מהבמה ומכניס אותו לכלא. הכל שם, והכל כל כך צפוי, שלעיתים מייחל הצופה המסכן שהסרט כבר יגיע לשלב שבו יבין קאש את המוסר הנכון, כדי שהוא יוכל סוף סוף לצאת מאולם הקולנוע.

ומתי יבין קאש את המוסר הנכון? כשיחזור לחיק הנצרות, כמובן. ואיך הוא יחזור לחיק הנצרות? הו, בשביל זה יש נשים בעולם. הכל מתחיל מאימא שלו שמעודדת אותו לשיר גוספלים – שירי דת נוצריים. חינוכו של קאש ממשיך אצל אשתו הראשונה ויויאן – אשר מלמדת אותו כי כדי להיות איש למופת, עליו לקחת את העבודה הנכונה, שתביא אותה לבית הנכון, להוליד את מספר הילדים הנכון, ובכלל – להתנהג לפי הכללים. אבל לא איש כמו קאש יעשה זאת. כאן מתחילה הבריחה של קאש מזרועות ישו – הוא שותה, הוא לוקח סמים, הוא בוגד באשתו. ג'ון קרטר מסתכלת על הכל מהצד וסופקת כפיים באימה. רק אחרי שהוא מגיע לתחתית שבתחתית נחלצת קרטר לעזרתו, ומחזירה אותו לחיק המשפחתיות הנוצרית הצנועה. הללויה. כעת יכול הסרט לעזוב אותם לנפשם, ולהניח להם לחיות באהבה וביושר 35 שנים.



כן, חואקין ווית'רספון יפים, על אף גודלו של הסנטר שלה

האיש אשר ינסה להבין מדוע דווקא קאש מכולם הוא שהפך לנסיך האמריקניות ייתקל בחומה בצורה. לצורך הסרט הזה, אפשר היה להחליף את קאש בכל דמות מפורסמת אחרת. הביוגרפיה המוזיקלית האחרונה – "ריי" – על הזמר ריי צ'ארלס, היא דוגמה אחת לסרט שעבד בדיוק על פי אותה נוסחה. החלף את קאש בצ'ארלס, והקהל יתקשה למצוא את ההבדלים. מה הביא את קאש להיות דובר של המדוכאים והחלשים בחברה? האם מספיקה העובדה שאביו היכה אותו והוא היה עני? אין לדעת. נדמה כי הסרט מסתפק בגירוד שטחי של תירוצים אדיפליים, ולא מעוניין לתת תשובה מעמיקה יותר למגוון המדהים שהביא קאש לבמה.

והתוצאה? כן, חואקין ווית'רספון יפים, על אף גודלו של הסנטר שלה. כן, יש כאן ביצועים מחממי לב לשיריהם של קאש וקרטר. כן, יש כאן סיפור אהבה שמגיע אל סופו הטוב. אבל הסרט לא מציע שום חשיבה ביקורתית או מקורית על קאש, ובכל זאת משאיר את הצופה באולם במשך שעתיים ועשר דקות.

"הולך בדרכי", במאי: ג'יימס מנגולד (ארה"ב 2005)