במקום כרטיס טיסה

האלבום החדש של להקת מדרדאוס הפורטוגלית

88 שיתופים | 132 צפיות

אל ליסבון הגעתי בנסיעה מספרד לפני כמה שנים כשברקע, על פי תכנון מוקדם, התנגן אלבום של ההרכב Madredues(מדרדאוס) אינני יודע להגיד בבירור מה התרחש קודם: האם אהבתי רבת השנים ללהקה ולמוזיקה שלה גרמו לי להתאהב בעיר ממבט ראשון, או שמראותיה המופלאים של ליסבון לפנות ערב, שתוארו כה רבות בשיריה של הלהקה, היו אלו שכבשו אותי והמתיקו את המוזיקה עצמה. למעשה, אין זה בכלל משנה. המפגש הראשון עם העיר עבורי היה מופלא כמו לצפות בסרט שאת הפסקול שלו אתה מכיר כבר שנים וכעת אתה "רואה" את המוזיקה, את המקום ששימש לה השראה.

ההרכב מדרדאוס החל את דרכו במפגש של שני מוזיקאים מנוסים בפורטוגל של סוף שנות השמונים, פדרו איירס מגלאייס ורודריגו ליאו. השניים החלו בכתיבת מוזיקה שקרובה יותר לשורשים האתניים הפורטוגליים וחיפשו ללא הצלחה קול ייחודי שיצליח לבטא את הרגישות החדשה-ישנה שיצרו. וכמו בכל סיפור אגדה, בעת ששהו השניים במועדון פאדו (השירה העממית הפורטוגזית) ברובע הבריו-אלטו שבליסבון, תפס את אוזנם קולה של צעירה שהגיעה למקום לבלות עם חברים. סופרלטיבים רבים היללו מאז אותם ימים את קולה המושלם של תרזה סלגיירו, שנבחרה באחת לסולנית ההרכב וגם אני (הקטן) שותף לכל אלו שהכתירו את סלגיירו לבעלת הקול היפה, המלטף והמרגש ביותר של שני העשורים האחרונים.

ההרכב החל בחזרות בתיאטרון קטן השוכן בפרבר של ליסבון, הנקרא על שם אמו של ישו (ומכאן שמה של הלהקה), פרץ במהירות לתודעה במולדתו וזכה להצלחה עולמית כמעט מיד אחר כך. הוא הופיע כמעט בכל פינה של העולם (כולל שתי הופעות בישראל) והפך להיות השם המוכר ביותר במוזיקה הפורטוגלית, אחרי אמיליה רודריגז האלמותית.



האלבום החדש של להקת מדרדאוס

האלבום החדש של להקת מדרדאוס

בשנת 1994 עזב רודריגו ליאו את ההרכב לטובת קריירת סולו מרתקת לא פחות, אך ההרכב הצליח לשרוד את השנים בהצלחה לא מבוטלת. בשנת 1996 צילם הבמאי הגרמני הנודע וים וינדרס סרט על העיר ליסבון, שנבחרה באותה שנה לבירת התרבות האירופית. חברי ההרכב כתבו את הפסקול לסרט ומאוחר יותר החליט וינדרס לשלבם בסרט עצמו. מאז הפך הבמאי לאחד המעריצים המושבעים של ההרכב ואהבתו לסלגיירו הפכה לשם דבר.

פשטות המוזיקה של הלהקה מקשה דווקא על הניסיון לתאר אותה או להגדירה. זהו לא הפאדו הקלאסי, וגם לא מוזיקת עולם במובן הממוסחר והבלתי מחמיא של המילה. העיבודים של הלהקה נעים תמיד סביב גיטרות קלאסיות, קלידים או כלי קשת במינון המתאים, הכל כדי שלא לפגום בקולה המלאכי של סלגיירו, עמוד התווך של הלהקה.

אלבומם החדש, ה-14 במספר, נקרא ""Faluas do tejo (ספינות על הטג'ו), על שם הספינות המשייטות של נהר הטז'ו החוצה את פורטוגל לרוחבה ופוגש בליסבון את מוצאו לאוקיינוס האטלנטי. את החזרות לאלבום ביצעה הלהקה במרכז התרבות הענק Belem (בית לחם, בהגייה המקומית) המשקיף אל הנהר, אנדרטת המגלים והאוקיינוס. הנושאים שבהם עוסקת הלהקה בהתאם, היו ונותרו המוטיבים המרכזיים בתרבות הפורטוגלית: הספנות, הים, החופש והגילוי אך גם הפרידה, הבדידות, המוות והפערים החברתיים. ואיך אפשר בלי ליסבון. הרפרטואר של ההרכב מכיל כמה וכמה שירים נפלאים המתארים את האהבה והגעגועים לעיר ומרכזיותה בשירה ובכתיבה של הלהקה. אחרי כמה אלבומים שבהם נדמה היה שהלהקה מחפשת מחדש את הכיוון, האלבום החדש מזכיר את ימי הקסם הראשונים וללא ספק הוא אלבומם הטוב והמגובש ביותר זה שנים, אולי הטוב ביותר אי פעם. השיר הפותח, Lisboa Rainha do mar ("ליסבון, מלכת הים") הוא תמצית היופי של ההרכב. לחן חדש שנדמה אחרי כמה האזנות כאילו ליווה אותנו כבר שנים, עיבוד יפהפה המעניק תחושה מערסלת כמו על גלי ים, ומעל לכל מרחף קולה הנפלא של סלגיירו ויוצר חמש דקות של שלמות. אחרי ה"כיבוש" המנצח הזה נפרש אלבום שלם הנע בין מתיקות לעצב, בין אהבה לפרידה. המוזיקה המקורית מושפעת כמובן מהפאדו, אך ניתן לשמוע אפילו מקצבי בוסה נובה, שהגיעו בחזרה לפורטוגל מברזיל.

בחוברת המילים המצורפת לדיסק לא מופיע תרגום הטקסט, ואולי טוב שכך. המילים הבודדות שאני כן מבין בשפתם מספיקות לי כדי לנחש על מה מדובר. המוזיקה המופלאה כבר מעניקה מספיק כדי לסחוף אותנו למחוזות הדמיון, שם שרה סלגיירו על כל מה שגורם לנו עונג וגעגוע.

20.08.06

(עודכן ב – 24.02.09)