גאווה ישראלית

אנחנו כישראלים אוהבים מאוד לפרגן להצלחות של אומנים שלנו מעבר לים. אני מכיר אנשים שחשים גאווה אישית עצומה על פריצתם של מוזיקאים כמו מייק ברנט, אסתר עופרים או עופרה חזה לתודעה העולמית, גאווה מקומית אמיתית. אולם נדמה שמאז אחינועם ניני הזירה הבין לאומית נעדרת שמות ישראלים בולטים שהצליחו "לעשות את זה". כל זאת נכון לגבי המוזיקה הפופולארית, אך בזירות אומנות אחרות, אותן רובנו פחות מכירים, ישנן הצלחות ישראליות חסרות תקדים בכל קנה מידה. בשנים האחרונות מתרחשת סצינת ג'אז ישראלית חיה ותוססת בארה"ב, הן במוסדות הלימוד הנחשבים ביותר והן כפרפורמרים – סולנים או חברי הרכבים. החבורה הצעירה של מוזיקאי ג'אז כחול-לבן, עתירי כישרון ויכולת, כבר זכתה לכינוי "המאפיה הישראלית" בניו יורק. הנציג הבכיר והמצליח מכולם הוא ללא ספק נגן הבאס, הפסנתרן והמלחין אבישי כהן. כמו בסיפור אגדה, הצליח כהן להפוך מעוד צעיר ישראלי כישרוני לאחד מנגני הבאס הטובים בעולם, לשותף מוביל בהרכב הנחשב של הפסנתרן האגדי צ'יק קוריאה ולמלחין מוערך החובק כעת את אלבומו השישי כסולן.

בשנת 1991 החל מסעו של כהן, אז בן 21, לבירת הג'אז העולמי. באחד הקונצרטים שניגן בניו יורק מסר קלטת דמו שהגיעה לידיו של הפסנתרן הנודע צ'יק קוריאה. להפתעתו של כהן, כעבור שבועיים היה זה קוריאה עצמו על קו הטלפון שהציע לבאסיסט הצעיר לעבוד יחד, זאת על אף שלקוריאה נשלחות מאות קלטות כאלו בשבוע. בתחילה, הפיק קוריאה את אלבומו הראשון של כהן – "אדמה", שראה אור בשנת 1998, בלייבל הפרטי של קוריאה Stretch. יחד עם ההרכב המקורי של כהן ניגנו באלבום סוללה של שמות נוצצים בסצנת הג'אז העולמית: בראד מלדאו ודנילו פרז הפסנתרנים, המתופפים ג'ף באלרד ויורגה רוסי, הנשפנים סטיב ווילסון וסטיב דייויס וכן הזמרת קלואדיה אקונה וקוריאה עצמו בקלידים, הישג מפתיע וחסר תקדים למוזיקאי ישראלי צעיר שזה לו אלבום הבכורה. קוריאה התלהב כל כך מהתוצאה ומהצליל של הלהקה של כהן, עד שהחליט לקחת את ההרכב כמות שהוא, לעמוד בראשו ולהפוך אותו להרכבו החדש: Origin. כך חילק כהן את זמנו בשנים שלאחר מכן – בהקלטות ובהופעות עם הרכביו השונים של אחד מפסנתרני הג'אז החשובים בעולם וכן בהקלטת עוד שלושה אלבומי סולו בלייבל של קוריאה. בשנת 2003 הקים כהן חברת תקליטים משלו RazDaz, המופצת בעולם ע"י ארבעה מפיצים בין לאומיים שונים. אלבומו החמישי כסולן, Lyla, היה האקלקטי מכולם, בו הרחיב כהן את היריעה גם מעבר לג'אז, תוך שהוא מחדש גם את הביטלס ואת הראפר דר' דרה. האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה אך המבקרים, שהיללו את כהן עד כה, היו מסויגים מעט יותר, בעיקר בשל התחושה כי כהן מנסה כיוונים חדשים כל העת, אולי על חשבון המיקוד.



הדיסק החדש של אבישי כהן.

בראשית אפריל השנה, ובאיחור של כמעט שישה חודשים, רואה אור בארץ אלבומו השישי At home. לדעתו של כהן (ואם יורשה לי, לאחר הרבה שעות האזנה, גם לדעתי) זהו אלבומו הטוב והמגובש ביותר. כהן, בהרכב חדש-ישן מביא 11 קטעים מקוריים אותם הוא מבצע בטריו (עם הפסנתרן הצעיר סם ברש והמתופף מארק ג'יליאנה) וכן עם אנסמבל כלים רחב יותר (ובו גם הסקסופוניסט הקובני ויוסבני טרי). כהן חוזר כאן לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב – לנגן בוירטואוזיות מופלאה ולהלחין ברגישות רבת צבע וחסד. מקורות ההשראה של כהן באלבום הזה, כמו בקודמיו, הם רבים וחובקי עולם וניתן לשמוע בו גוונים לטיניים, ים תיכוניים כמו גם פאנקים ורוקיסטים יותר. לי נדמה דווקא שזהו האלבום הכי "ישראלי" של כהן, הן בצליל (ב-Madrid שהופיע בעיבוד שונה גם באלבומו הראשון, או ב- Mediterranean sun) והן בנושאים (ב-Remembering הענוג, ב- Leh-Lah, או אפילו ב- Saba האנרגטי). נקודת חוזק נוספת באלבום היא ההחלטה של כהן להתמקד כמעט בלעדית בנגינה על הבאס האקוסטי ולהותיר את כל תפקידי הפסנתר והקלידים בידי ברש המוכשר "כשד", כהגדרתו. כהן נשמע בוטח יותר בעוצמת הלחנים שלו ובכוחו כמעבד, ולכן הוא מותיר לאנסמבל הנגנים המוצלח שקיבץ סביבו להוסיף להם ברק משל עצמו. התוצאה, לטעמי, היא אלבום ג'אז מהטובים ביותר שיצאו תחת ידיו של מוזיקאי ישראלי כלשהו, ובהחלט אחד הטובים ביותר בהם נתקלתי השנה בכלל.

הגיעה אולי השעה שכהן יזכה כאן להכרה ולחשיפה לה הוא זוכה בחו"ל ואולי גם בארץ יבינו כי מדובר ב"נביא ג'אז במימדים גלובליים", כפי שהכתיר אותו המגאזין Downbeat, "אחד מנגנים הקונטרה באס הטובים בעולם" על פי ה-London Timeout, או "אחד מנגנים האס המוכשרים של דורו, המוצא את קולו החדש כמלחין", לפי ה- New Yorker.