גיבורים ואנשים רגילים

טיסה 93 אינה עונה

בבוקר ה-11 בספטמבר 2001 המריאו ארבע טיסות פנימיות בארצות הברית כשמחבלים יושבים בין הנוסעים. שתי הטיסות הראשונות התרסקו אל תוך מגדלי הסחר העולמי בניו יורק, טיסה שלישית התרסקה בבניין הפנטגון בוושינגטון, והטיסה הרביעית, טיסה מספר 93 הופלה בשדה פתוח בפנסילבניה מתוך פעולה יזומה של נוסעיה. "טיסה 93" (באנגלית השם מרמז גם על האיחוד בין הנוסעים) מחייה מחדש את הבוקר ההוא, רגע אחר רגע, כטרגדיה בהתהוות.

אמנם זהו סרט שסופו ידוע מראש, אך דווקא זה מה שמעניק לו את עוצמתו הדרמטית. כולנו ראינו על מסכי הטלוויזיה כיצד הסתיים היום הנורא ההוא, אך הסרט מציג ממד נוסף ומרתק, שאותו אף צופה לא ראה במהדורת החדשות. הבמאי הבריטי פול גרינגראס, שגם כתב את התסריט, ביסס אותו על דוחות, עדויות וראיונות עם אנשי צוות, צבאיים ואזרחיים, שלקחו חלק במאורעות.



אין כאן שום אזכור לנשיא בוש, לאוסמה בן לאדן או לארגוני הטרור

המינוריות שבה מתוארים אירועי היום בסרט הזה שונים בכך שהם לא מלודרמטיים במכוון. אין כאן גיבורים או אויבים, וניכרת מחויבות מוחלטת לתיעוד האמיתי והמתגלגל של האירוע. לא לוהק אף שחקן מוכר, וחלק מהשחקנים (פקחי הטיסה למשל) מגלמים את עצמם. כשיושבים באולם החשוך וצופים בסרט חשים באופן פיזי את המועקה והקיפאון מבשר הרעות המדגדג במורד הגב.

אין כאן שום אזכור לנשיא בוש, לאוסמה בן לאדן או לארגוני הטרור. פקחי הטיסה מבחינים שטיסות נעלמות מהמכ"מ ועוברות דקות ארוכות עד שנעשה ההיקש לפיצוצים בבניינים. הנוסעים בטיסה מחליטים לקחת את גורלם בידיהם ובתעצומות נפש שהאמריקאים נאחזים בהן כנקודת האור היחידה של היום ההוא, מתנפלים על תוקפיהם.

כל אחד זוכר איפה הוא היה באותו בוקר, אבל הגרסאות והפרשנויות של האירועים מלוות אותנו בשנים שעברו ללא הפסקה. רק השנה, חמש שנים אחרי, העיזו יוצרים לצאת לאקרנים עם סרטים הוליוודיים עתירי תקציבים על ה-11 בספטמבר (למעט מייקל מור בסרטו "פרנהייט 9-11", שהיה סרט פוליטי, דוקומנטרי ומתריס, שלא נדרש לרצות את משפחות ההרוגים). ובין שלל תיאוריות הקונספירציה המתפרסמות לאחרונה, בולט "טיסה 93" בשאלות המעניינות שהוא מעלה לגבי תיעוד האמת והנצחת אירועים טראומטיים בזיכרון האנושי. ובעיקר, הוא מצליח לשלב בין דמיון ומציאות בצורה שקשה להישאר אדיש אליה.

(מאיה קריספין)

טיסה 93. תסיט ובימוי: פול גרינגראס, 2006

אזור אסון

לאחר "טיסה 93", זכינו להתבונן באסון התאומים גם מזווית אחרת, בסרט "מגדלי התאומים" של הבמאי המוערך אוליבר סטון.

הסרט יורד לרזולוציה נמוכה במיוחד ומתמקד בסיפורם האמיתי של שני שוטרי רשות הנמלים (ניקולס קייג' ומייקל פנה) הנלכדים בהריסות המגדלים ומחכים לחילוצם, כשהם פצועים קשות ומאבדים תקווה מרגע לרגע. המצלמות חולקות את הזמן בין ליווי הלכודים שלמטה ובין המשפחות הדואגות שלמעלה והמחלצים הפועלים במרוץ נגד הזמן, מתוך אמונה עצומה ושלמה בשליחותם.



הסרט מציג את רגעי האסון בצורה אותנטית ומצמיתה

הסיפור של סטון מתחיל באותו בוקר ספטמבר נורא, ומציג את רגעי האסון בצורה אותנטית ומצמיתה, כשלרגע אין לצופה יכולת לנחם עצמו או להתנתק מהאירועים במחשבה שמדובר כאן "רק בסרט". את סופו של הסרט הזה כולנו מכירים, ואין כאן אפשרות לייפות את המציאות בכל צורה שהיא. אבל סטון מנסה בכל זאת להציג צד אחר של השעות הארורות הללו – אין כאן אויב ברור ואכזר, אין הסברים, ולמעשה אין מקום בכלל לרוע אנושי. הוא אינו נוכח כאן. ב"מגדלי התאומים" סטון מפנה מרחב שמספיק אך ורק לגבורתם של אנשי כוחות הביטחון בניו יורק, לאהבת האדם, לתקווה ולתעצומות הנפש שהתגלו בכל פינה מתחת למעטה הזוועה.

הפריזמה הזו מתגלה בכל עוצמתה במיוחד כשמדובר בסצנות המשפחתיות, הנסחפות בקלות לכיוון מה שאפשר להגדיר כ"קיטש אמריקאי" נוטף פטריוטיות. אלו הרגעים החלשים יותר בסרט, המאפשרים אולי לגחך בחצי חיוך על האמריקאים שאינם מורגלים במצבי אסון ושגרת טרור. אך כשהמצלמות יורדות שוב למטה, אל מעמקי השאול של ההריסות, האבק, החושך, הפחד והמחנק, אפשר להבין משהו מאותה מציאות מוטרפת וממשית שעטפה את העיר ניו יורק עוד חודשים רבים לאחר ששקע אבק המגדלים, ולאחוז בכסא בידיעה המטרידה שכל מה שהודר מסרטו של סטון, הוא המרכיב העיקרי בכוונון מציאות הפוליטית והחברתית של ימינו.

(רעות הרפז)

מגדלי התאומים, בימוי: אוליבר סטון, תסריט: אנדרה בירלוף, 2006