החיים הסודיים של אלברט
"כל הדרכים" הוא רומן שיש בו חידוש אמיתי אבל גם מעט יבשושיות
"כל הדרכים", הרומן החדש של רווה שגיא, הוא ספר על זהות – זהות חצויה, זהות שהודחקה, וזהות שהומצאה. במרכזו עומדים שניים: אלברט, צייד נאצים ומומחה לאיתור יצירות אמנות שנשדדו, שיצא זה מכבר לגמלאות, ואשתו אסתר, החיה בנפרד ממנו כבר יותר מעשרים שנה, למרות שהשניים עדיין שומרים על קשר.
הספר נפתח מנקודת מבטו של אלברט: קשיש רמת גני עייף, שמתכנן בקפידה את התאבדותו בליל חגיגות המילניום. בין "הסידורים" שעורך אלברט לקראת מותו, מחלחלות רמיזות על סוד עמום מעברו, השולח אליו אותות של בושה ושל חרטה. במשך השנים הוא הירבה בנסיעות – בעיקר לגרמניה – ולא כולן היו לצורכי עבודתו. אסתר נשארה מאחור לטפל בבנותיו, שהלכו והתנכרו לו. בימיו האחרונים הוא עוקב בעניין מסוים אחרי הבת הצעירה של השכנים הרוסים, ומאמץ לו כלב רחוב מרוט. לאסתר הוא משאיר מפתח יחיד לעברו: צרור ברכות שנה טובה מאישה זרה, אריקה קלר, המתגוררת בברלין.
חלקו השני של הספר מסופר בגוף ראשון, מנקודת מבטה של אסתר, המגלה את המכתבים ומבינה שאלברט מעוניין לחשוף בפניה את מה שהסתיר כל חייו. גילוי האישה הזרה (מאהבת?) גורם לאסתר לבחון מחדש את לא רק את יחסיה עם בעלה, אלא גם את חייה כולם, מילדותה באירופה ועד לשנותיה האחרונות, בהן הלכה והסתגרה, הלכה והתנתקה מהעולם.
אחרי ימים ארוכים של אי נחת, מחליטה אסתר לקחת אחריות על גורלה, ולנסוע לברלין לפגוש את אריקה של אלברט. כבר עם הגיעה לשם, היא מאבדת את המזוודה שלה – סמל נוסף להתנתקותה מחייה הישנים. בסיום חלקה של אסתר בספר, היא לומדת את האמת על אלברט (שלא אגלה כאן). החלק השלישי והאחרון חושף בפני הקורא את עברו של אלברט – פרטים שאסתר לא תדע לעולם. כמו החלק השני, הוא מסתיים בתיאור הצעד המשמעותי ביותר בחייו של אלברט, זה שעיצב את זהותו ב-55 השנים שעברו מאז ועד למותו.
אלברט ואסתר הן דמויות בעלות זהות חצויה. הסוד בעברו של אלברט אינו המוטיב הדואלי היחיד בחייו. לאורך הרומן, מפוזרות רמיזות בולטות לנטיותיו ההומוסקסואליות של אלברט, אותן הוא בוחר להדחיק, ככל הנראה מתוך פחד. וכמו סודו האחר, גם ההומוסקסואליות המודחקת שבה ועולה שוב ושוב בחייו, כדי לסדוק את האשליה שבבסיס זהותו החדשה.
הפיצול בדמותה של אסתר אינו בולט כמו אצל אלברט, אולם הוא משמעותי לא פחות. אסתר, המתקשה להשלים עם הזיקנה, מכנה את בבואתה הנשקפת במראה "תאומתי המרשעת", זו המופיעה דווקא ברגעי משבר ומזכירה לה את פגעי הזמן על גופה ועל נפשה. במשך שנים בחרה אסתר לעצום את עיניה, להתרחק מהחיים והחשוב מכל, לא להבחין במסתורין האופף את אלברט שלה, אולם גם אצלה ההדחקה מעולם לא הייתה שלמה: "הבטתי בראי. האם האני האחר שלי הוא אשר חי עם אלברט כל השנים? האני העיוור שקינן בתוכי? היה נוח להיתלות בזה. הרי כל שנה, כשמתקרב יום הולדתי ומגיע הזמן לחשבון נפש, אני מרגישה שנובט בתוכי אני חדש, מכה שורשים" (עמ' 182). במשך רוב הרומן עולה התחושה שמבין שני בני הזוג לשעבר, אלברט הוא הדמות האקטיבית. לכאורה, הגילוי על עברו אמור לתרום לפרשנות הזאת. אולם סופו של הרומן, ובמיוחד העמודים האחרונים העוסקים באסתר, מעלים אפשרות חדשה – שבעוד שבחירותיו של אלברט לכל אורך חייו היו מונעות מפחד להתמודד עם המציאות ועם האחריות למעשיו (גם את סודו הגדול הוא בחר לחשוף אחרי מותו), הרי שאסתר עוברת שינוי אמיתי, שמאפשר לה להיפטר מחרטות העבר, לבחור כיצד היא מעוניינת לזכור את חייה, וחשוב מכך – כיצד היא מתכוונת לחיות אותם מעתה. עבורה, גם בגיל שמונים, כל בוקר הוא יום חדש. חולשותיו של "כל הדרכים" אינן נובעות מהפער הגדול בין גילו של הסופר רווה שגיא (34) לגילאיהם של גיבוריו; הבעיה של שגיא היא הפוכה: אולי מתוך חשש שהפער הזה ייחשף, נותרים התיאורים בספר זהירים, עדינים ומעט סתמיים. הטון הכללי לקוני ומדויק, ואפילו סצינות המין החטופות נושאות אופי בנלי משהו – לא מגוחכות, כפי שקורה לא מעט בספרות המקומית, אבל גם לא מחדשות יותר מדי. הלקוניות הזו מקשה במיוחד על חלקו השלישי של הרומן – שיש בו חידוש אמיתי, שהיה יכול לזעזע ולהסעיר, ונותר אמין, מעניין – אך מעט יבשושי.
"כל הדרכים" מאת רווה שגיא. הספריה החדשה, 246 עמוד