הכל בגלל האהבה

רצח בכוונה תחילה בספרו החדש של ז'ורז' סימנון

88 שיתופים | 132 צפיות

"מכתב לשופט" הוא הרביעי מבין ספריו של ז'ורז' סימנון שרואה אור בשנים האחרונות. סימנון זכה להצלחה גדולה בזכות עלילות המפקח מגרה – הבלש הצרפתי המפורסם בעולם (פוארו של אגתה כריסטי הוא כמובן בלגי), אולם הסיפורים שבחרה הוצאת "עם עובד" לתרגם הם דווקא "הספרות היפה" של סימנון, אותה כתב במקביל לרומנים הבלשיים.

למרות התרגום המוצלח של יהושע קנז, לא ברורה לי ההתלהבות הנוכחית מסימנון. לצד קטעים יפים אחדים, מדגים "מכתב לשופט" כמה מחולשותיו של הסופר הצרפתי – ובעיקר את הסגנון המיושן, ואת תחושת החזרה (על דמויות, אירועים ורעיונות) העולה מסיפוריו.

במרכז הסיפור עומד שארל אלאבואן, רופא בעיירה קטנה, המשחזר במכתב לשופט החוקר את פרשת הרצח שבגינה הוא הושם במאסר. אלאבואן חצה את הגבול פעמיים – לראשונה כשהתאהב באשה אחרת, ובפעם השניה כשהאהבה הובילה אותו לרצח. כעת, הוא מביט בעיניים אחרות על חייו, ובניגוד לרושם שעלה ממשפטו – מבקש לשכנע את השופט החוקר כי ביצע את הרצח בדעה צלולה ובכוונת תחילה.



"מכתב לשופט", ז'ורז' סימנון, עם עובד, 310 עמ'. מתוך כריכת הספר.

הוריו של אלאבואן היו חקלאים, והוא הראשון מבני משפחתו שנעשה בורגני – מה שהפך את עולמו החדש לשברירי כל-כך. דווקא מכיוון שהשיג את כל שביקש, סבל אלאבואן מההדחקות והפשרות שנכפו עליו. כצפוי, הוא מנסה לחשוף את הזיוף המסתתר מתחת למעטה המהוגנות של "בעלי המקצועות החופשיים". לדבריו, כל אדם עלול לרצוח, ואולי דווקא ההגונים שבגברים יותר מכולם: "אתה מפחד, בפירוש כך, ממה שקרה לי", כותב אלאבואן לשופט. "אתה מפחד ממך עצמך, מסחרחורת גבהים העלולה לתקוף אותך, מפחד מן הבחילה שאתה חש שהיא מבשילה בתוכך, איטית ואכזרית כמו מחלה. אנחנו כמעט אותם האנשים, אדוני השופט" (עמ' 15).

התחכום שבספר נעוץ בנקודת המבט של הרוצח, הגורמת לקורא לנוע בין הזדהות עימו ועם תשוקתו הגדולה, לבין זעזוע מאלימותו. אבל סימנון אינו לוקח את האמביוולנטיות הזאת לנקודה קיצונית באמת (כמו שעשה נבוקוב ב"לוליטה"), וניכר שמה שמעניין אותו יותר מכל הוא תיאור אהבתו הקנאית והאלימה של אלאבואן לפילגשו – נושא בו טיפל לטעמי בצורה טובה יותר ב"העשיר", שיצא בעברית יחד עם הסיפור היפה "שעת הפעמונים" בשנה שעברה.

גם הסיפור השני בספר, "הילד שבחלון", מעט מאכזב. זהו מונולוג מנקודת מבטו של מבוגר, הנזכר באירועי חורף סוער במיוחד בילדותו – עת דודתו הזועפת עברה להתגורר עימו בדירה הקטנטנה של הוריו, ואילו המשפחה בחלון שמולו נקשרה לפרשה של רצח פוליטי. שיאו של הסיפור הוא בתיאור ההתנגשות בין שוטרים, מפגינים וסקרנים בכיכר שמול חלונו של הילד, שקשורה במידת מה להתקוממותו של המספר נגד דודתו, ולהיפתחותו לעולם – ראשיתו של התהליך שבו יהפוך לאדם בוגר. סימנון מתאר היטב את הדרמה החברתית הנפרשת בתחילת המאה העשרים בעיר קטנה בצרפת, אולם לא בכישרון שבו קושר פלובר, למשל, בין ההתבגרות האישית למהפכה הפוליטית ב"החינוך הסנטימנטלי" גם הערותיו של סימנון על חמקמקותו של הזיכרון האישי אינן כשלעצמן עניין חדש בספרות. מעריציו של הסופר עשויים ככל הנראה ליהנות מהספר הזה; עבור אחרים אין בו בשורה גדולה.

 

"מכתב לשופט", ז'ורז' סימנון, עם עובד, 310 עמ'

20.08.06

(עודכן ב – 24.02.09)