"הריבוע": "סרט אוסקרים רציני או הקומדיה המטורללת של השנה?

"הריבוע" שעולה השבוע לבתי הקולנוע הוא הסרט הזר החשוב והמדובר של השנה. הוא כבר זכב בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, גרף שישה פרסים בטקס של האקדמיה האירופית לקולנוע בהם הסרט הטוב ביותר ובשבוע הבא יתברר אם גם יזכה בתואר הסרט הזר הטוב ביותר של השנה בטקס האוסקר. יש להודות, "קולנוע זר" הוא ז'אנר מוזר ומבלבל, קודם כל בגלל שהוא לא אמיתי. כמעט בכל מדינה בעולם כבר יש תעשיית קולנוע שיוצרת סרטים מכל הסוגים והסגנונות, כך שלהכליל עולם שלך לתוך קטגוריה צרה כזו הופך להיות עניין די מגוחך, בייחוד כשהוא מגיע עם מטען ציפיות מסוים. כשאנחנו שומעות "קולנוע זר" אנחנו חושבות על "אמנותי, כבד, זוכה פרסים" במקרה הטוב, ובמקרה הרע פשוט "משעמם". "הריבוע" השוודי שבעצמו מציית לנורמות המקובלות של ה"סרט הזר והאיכותי" מתעסק בדיוק בחומרים האלה: הנורמות, הקלישאות והחוקים הלא כתובים שבין האדם לאמנות, והוא נהנה במיוחד כשהחוקים נשברים והאמנות מורידה לאדם כאפה מהסוג המעליב.

עוד ביקורות סרטים
האם "הפנתר השחור" ישבור את השיא של "וונדר וומן"?

מדובר בסרט משונה למדי שנמשך למעלה משעתיים ודובר שוודית ברובו, אבל שלושה דברים כבר בכל זאת סימנו אותו כצפיית חובה גם עבור מי שאינן חובבות נלהבות של קולנוע זר. הראשון הוא תצוגת המשחק של אליזבת מוס, שאחרי הצלחת "סיפורה של שפחה" הפכה לשחקנית מבוקשת מאי פעם, הסיבה השנייה היא דומיניק ווסט (מקנולטי מ"הסמויה") והשלישית – הבמאי רובן אסטלונד שכבר שנים נחשב לאחד הבמאים המעניינים בעולם. חשוב לא פחות, לאסטלונד יש ראש שיווקי מבריק – עובדה, השחקנים המוכרים הנ"ל מופיעים על כל פוסטר וליוו את "הריבוע" במסע הפסטיבלים שלו וזאת למרות שאין להם הרבה זמן מסך, במיוחד לא לווסט. לפחות מוס יכולה להתגאות בתפקיד מצוין, שאיפשר לה לאוורר את כל הפרצופים המזועזעים, ההמומים והנבוכים שלה.

תצוגת משחק משובחת: אליזבת מוס ב"הריבוע"

גיבור "הריבוע" הוא כריסטיאן (קלאס בנג), אוצר ראשי במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם. לקראת תערוכה חדשה מוצבת מחוץ למוזיאון יצירה קונספטואלית פשוטה למדי – ריבוע שגבולותיו תחומים בפס של תאורת ניאון ומזמין את קהל הצופים להיכנס לגבולותיו, כלומר לתוך עולם עם חוקים משלו עם עזרה הדדית לכל דורש. רק דבר אחד חסר – מישהו שאשכרה ייכנס פנימה וידרוש. כמו הריבוע, גם כריסטיאן אוהב להכריז הכרזות על עצמו: הוא רוצה לתפוס את עצמו כאדם אמפתי וערכי, איש חזון ורוח בזמן שבפועל הוא מנותק רגשית ומתקשה לתקשר, למשל עם העיתונאית האמריקאית (מוס) שמראיינת אותו ומביעה בו עניין רומנטי. הוא מתקשר לתקשר גם עם בנותיו הצעירות והקולגות שלו, עם אנשים במעמד נמוך ממנו, ובעצם גם עם אנשים במעמד גבוה משלו. זה היה יכול להיות טרגי אם זה לא היה מצחיק לאללה. אסטלונד הבמאי מעדיף להעביר את המסרים שלו דרך קומדיות של מבוכה ואי נוחות ו"הריבוע" פועל בדיוק לפי אותו עיקרון. מי שדמיינה סרט רציני ומהורהר שעוסק כולו באמנות מודרנית תופתע לגלות שזאת בכלל סאטירה מטורללת לגמרי.

האמנות, אם כן, היא לא העיקר בסרט, אבל חובבי אמנות מודרנית (ויותר מהם – שונאיה) ימצאו כאן הרבה ממה לצחוק. כך למשל, כשהמראיינת מקריאה לכריסטיאן טקסט יומרני עד גיחוך מאתר המוזיאון ואפילו הוא לא מצליח להבין מה לעזאזל כתוב שם. העיסוק באמנות מודרנית הוא רק עוד דרך בה "הריבוע" מדבר על הקשר והפער בין מה שנתפס מתורבת לבין מה שנתפס כפרימיטיבי, או בין הרעיונות הנשגבים למה שקורה בפועל. הסצנה שממחישה זאת היטב מתרחשת בערב גאלה חגיגי במוזיאון, שכולל מיצג של אמן שזז ומתנהג כמו גורילה (בגילומו של טרי נוטרי, שחקן וכוראוגרף תנועה בסרטים הוליוודים גדולים כמו "כוכב הקופים"). השליטה שלו בגופו היא אמנות בפני עצמה אבל לצופים באולם המפואר קשה להתרכז בה כשהם כל כך מפחדים שמא ייצור איתם קשר, ינסה לתקשר איתם בתנועות חייתיות ויביך אותם מול כולם. "צפייה באמנות" היאן טקס שמחייב שיתוף פעולה עם החוקים שנקבעו מראש, אבל מה עושים כשהאמנות מתחילה לאיים פיזית על הצופה? מתי הטקס נגמר והחוקים מתבטלים ומתי מפסיקים לציית גם לכללים שמחוץ לפרפורמנס האמנותי? השאלות האלה תקפות לכל מפגש אנושי שמתרחש בסרט, בכולם מופר איזה שהוא סעיף בחוזה דמיוני כלשהו – בין אם מדובר בערב גאלה במוזיאון, במפגש של מין מזדמן, איום על גנב פלאפונים או ניסיון להפגין סמכות הורית.

לא מצליח לתקשר: קלאס בנג ב"הריבוע"

"הריבוע" הוא לא סרט קל, בראש ובראשונה בגלל אורכו וכמות הביזאר וכן השאלות המוסריות הבלתי פתירות שהוא מעמיס על הצופה. סרטו הקודם של אסטלונד, "כוח עליון", עסק בנושאים דומים – סיפור משפחתי על אב שנוטש את אשתו וילדיו דווקא כשהסכנה מתקרבת והמשבר הערכי שהוא חווה בעקבות כך כאיש משפחה וכגבר. "הריבוע" מנסה לתפוס הרבה יותר ולכן הוא שלם ומהנה פחות מ"כוח עליון" המצוין. עם זאת, יש משהו מעורר הערכה בהתעקשות שלו לעשות לקהל חיים קשים. הוא מתעקש על מצבים קיצוניים ומגוחכים ונמנע מלתאר "אמת" חד משמעית או ברורה, גם בגלל מורכבות הסיטואציות אבל גם כי יש בו רגעים סוריאליסטיים לחלוטין, שהסרט נמנע מלפרש. התוצאה היא סרט רציני שאפשר לצלול ראש לתוך כל המשמעויות שלו, אבל גם קומדיה שחורה ומטורפת שצוחקת בפרצוף לבורגנים הרציניים שמקמטים מולה את המצח. הרי גם ז'אנרים הם רעיון עקרוני עם גבולות שרירותיים, ומה בעצם עושים עם קומדיה שמתעקשת להטריד או עם דרמה חובבת הומור מטונף? קלי קלות – מכנים אותה "סרט זר" וסוגרים עניין.