כור ההיתוך
אלבום "קלאסי פוגש עולם"
מזה למעלה מעשור מתפתח ז'אנר מוזיקלי מוזר למדי המתעקש להכליא בין יצירות קלאסיות של הקומפוזיטורים הנודעים ביותר לבין תרבויות "אתניות" ו"מזרחיות" שונות ומשונות. כך, צצו להם אלבומים הנושאים שמות אקזוטיים כמו "מוצרט במצרים" או "ויוואלדי באירלנד" ובהמשך נשלחו בשם החגיגה גם באך לברזיל ובטהובן לאפריקה. לאחרונה ראה אור אוסף חדש המקבץ 19 קטעים משלל האלבומים הללו, תוך ניסיון כן לפרוש תמונה רחבה ככל האפשר תוך מתיחת "חוקי" הז'אנר עצמו עד לקצה גבול היכולת.
לדיסק האוסף החדש מבית הליקון "קלאסי פוגש עולם" ניתן להתייחס בשני אופנים שונים לגמרי. ראשית, מנקודת מוצא מוזיקלית טהורה, תוך שיפוט ערכי לגבי טיב הביצועים וה"מיזוג" בין כלים, סגנונות וטעמים. זווית הראייה האחרת, ואולי המרתקת יותר, היא דווקא מהכיוון התרבותי-אתני. האם ניתן לשפוט ניסיונות הכלאה שכאלו גם מתוך הסתכלות ביקורתית על מוזיקה קלאסית לעומת מה שמכונה מוזיקת-עולם, מערב מול מזרח או אם תרצו יחסי כובש-נכבש בעידן פוסט קולוניאלי.
דווקא בישראל, כמקום בו נפגשות תרבויות שונות, מעניין להתייחס לכינוס הזה של ניגודים, שקולים לכאורה, על רקע המוזיקה הקלאסית באור ביקורתי. הייתי סקרן לשמוע את דעתם של מבקרים וסוציולוגים דוגמת אדוארד סעיד ("אוריינטליזם") או הומי ק' באבא על יחסי הכוחות במשוואה הזו, גם אם דעתם קיצונית או שנויה במחלוקת. קחו לדוגמה את העיבוד ל"מוזיקת לילה זעירה" של מוצרט שזכה כאן לתוספות מענטזות משהו, נוכח "ביקורו" הכפוי של האוסטרי המעודן בארץ הפירמידות. הדבר בא לידי ביטוי הן במשקל החדש שבו מבוצעת היצירה והן בכלים המבצעים והמקבלים כאן, לאור הגימיק השיווקי, את מרכז הבמה: דרבוקות, קאנון וטרילים מוזיקליים של רבעי טונים המבוצעים על ידי חטיבת כלי הקשת. יש שיראו כאן פרשנות חדשה ליצירה המקורית, יש שבוודאי יראו כאן חילול קודש ומיזוג מין שאינו במינו ויש שינסו לבחון מי בכלל צריך את זה. כנראה שהשעמום והשיממון בשוק המוזיקה המכוון אל קהל המאזינים הבוגר והמנוסה יותר מנסה לאמץ אופנות וטרנדים חדשים ולהלבישם על קרקע איתנה. אחרי שמכרו לנו את המוזיקה הקלאסית באוספים מהודרים, בהצמדות בלתי נלאות על רקע מקצבי פופ פושרים (זוכרים את להיט שנות השמונים: Hooked on Classics?) כנראה שהפעם התעשייה מכוונת אל האוזן המערבית שכבר טעמה פה ושם נציגות אתנית כזו או אחרת. כך, באותו היגיון שיווקי הגיע כנראה מישהו בחברות התקליטים למסקנה שאם מופע כמו ה-Riverdance הצליח להפוך לשלאגר חסר תקדים אין שום מניעה לשגר באותה עסקת חבילה משתלמת גם את היצירות הקלילות והמוכרות של ויוואלדי לחולל באירלנד. המיינסטרים המערבי הורגל לשמוע מקצבים ברזילאים והבוסה נובה מבית ג'ובים זוכה לתחייה מחודשת? יופי. אפשר בהחלט להצמיד את הקלאסיקות של באך ואת הנערה מאיפנימה לדייט מוזיקלי בחופי קופה קובנה. לחברות התקליטים זה הימור כמעט וודאי, במיוחד על רקע היעדר שיקולים של קניין רוחני או זכויות יוצרים על היצירות המקוריות.
PHOTOS ASAP
כדרכו של אוסף, גם אם הרעיון המארגן שלו אחיד פחות או יותר, רמת הביצועים לקטעים השונים משתנה מאוד. דווקא הקטעים היותר מעניינים כמו "גלוריה" מתוך ה"מיסה קריאולה" לרמירז בביצוע המופתי של מרסדס סוסה זוכה כאן לגרסה מקוצרת למדי לעומת ביצוע מכאני, שבלוני ועתיר סינתיסייזרים ל"בולרו" של ראוול. כמי שבאופן אישי מחובר הרבה יותר דווקא למוזיקה האתנית, תחושתי שהשילוב הרעיוני בין הסגנונות מצליח ברמות משתנות לרגש או ליצור משהו חדש באמת. בהקשר הזה אציין דווקא אוסף קודם, גם הוא מבית הליקון, "ג'אז פוגש קלאסי", שראה אור לפני כשנתיים. נדמה ששם האיזון בין ה"כוחות" שקול ומוצלח הרבה יותר. הג'אז, כסגנון מוזיקלי המתמחה באלתור סביב נושאים מלודיים "מתלבש" בטבעיות רבה יותר על תמות קלאסיות ומעניק למקור מימד חדש ויצירתי במרבית המקרים. טריו הג'אז של ז'אק לוסייה לצורך ההמחשה מפרש אף הוא את באך אך באופן שבו מתקבל ערך מוסף אמיתי למאזין, ובידיו להחליט אם התמהיל החדש לטעמו או לא. החותם של הג'אז על המוזיקה הקלאסית, כפי שבא לידי ביטוי באין ספור דוגמאות בדיסק המוצלח הזה, משמעותי יותר ומכאן שגם לגיטימי יותר.
מפגש אמיתי בין קלאסי ואתני מחייב דואליות והדדיות שלא באו לידי ביטוי באוסף החדש. הדומיננטיות המערבית בולטת הן בביצועים והן בשיקולי העריכה. בהחלט היה מקום לשלב ולהציג כאן מוזיקאים קלאסיים המבצעים יצירות מהתחום האתני, דוגמת הצ'לן יו-יו מה הסיני שהקדיש אלבומים לטנגו או למוזיקה הברזילאית ברגישות מעוררת פליאה. יתכן ושילוב שכזה היה שובר את המסגרת הרעיונית המקורית של האוסף אך היה מוסיף לו הרבה יותר מאשר שילוב חסר היגיון של הביצוע של ה- Swingle Singers לבאך (מה אתני פה?) שכן מצא את דרכו הנה.
ובאשר למיזוג האמיתי בין קלאסי ואתני, נדמה לי שעד שלא נזכה למשל לביצוע של התזמורת הפילהרמונית של ברלין ליצירותיו של עבד-אל-ווהאב או של פלה קוטי, היחס אל ה – mix & match הזה יישאר בגדר קוריוז חביב בלבד. לחיי המפגשים שבדרך.
"קלאסי פוגש עולם", אמנים שונים, הליקון.