כמו בלש
עבריין חולה נפש מגוייס לפתרון תעלומת היעלמה של ילדה מפנימיה
לאורך הקריאה ב"תעלומת הקבר המכושף" עלתה בי תחושה נדירה: הצטערתי על כל עמוד שעבר, וניסיתי לדחות ככל האפשר את סוף הספר. קראתי קטעים פעמיים, ערכתי הפסקות בין פרק לפרק, אולם ללא הועיל. תוך יום מאושר אחד סיימתי את הרומן הכי מענג שקראתי בשנים האחרונות.
הגיבור והמספר של הרומן, עבריין וחולה נפש (או שמה הטיפוס הכי שפוי בסביבה?) הכלוא במוסד סגור בברצלונה של שנות השבעים, מקבל הצעה קוסמת – בתמורה לעזרתו בפתרון תעלומת היעלמותה של ילדה מפנימיה דתית מכובדת, הוא יזכה לצאת לחופשי.
כפי ששמו המגוחך והמיושן של הספר מרמז, מדובר בפארודיה מטורפת על ספרי בלשים והרפתקאות למיניהם. בדומה לכל הפיליפ מרלואים של העולם, גיבורנו מכיר לפנים ולאחור את עולם הביבים והפשע של העיר, ניחן באינטואיציה יוצאת דופן, ויודע לחלץ את עצמו ממצבים אבודים. אלא שכאן בערך מסתיים הדמיון. הבלש של אדוארדו מנדוסה הוא פחדן ולא יוצלח יותר מכל דמות אחרת שפגשתם בספרים, הוא סובל מהתמכרות קשה לפפסי קולה, מוחו טרוד בעיקר בפנטזיות ארוטיות, ושאיפתו העיקרית היא לזכות סוף סוף להתקלח (ובצדק, תיאורים רבים בספר מוקדשים לצחנה הנוראית שעולה ממנו).
מן הסכנות שאורבות לו, ובעיקר מנציגיהם של החוק, מצליח הבלש שלנו להתחמק בעזרת טריק קבוע: התחזות לדמות מהוגנת (בעלת אותו שם), והפתעת רודפיו בנאום נמלץ, מהמם, ומצחיק מאין כמותו. כך למשל, כשחקירתו מביאה אותו להתפרץ לחדרה של צעירה עשירה המתכוננת לחתונתה, הוא פותח במונולוג הבא:
"העלמה פרפלנה", אמרתי בבהילות… "אין לך סיבה לחשוש ממני: אני פושע-לשעבר, רק אתמול השתחררתי, המשטרה מחפשת אותי כדי לכלוא אותי שוב בבית המשוגעים, כי הם חושבים שאני קשור לרצח של אדם אחד או שניים, תלוי אם אלה עם התת מקלעים פגעו בגנן או לא. חוץ מזה, הסתבכתי גם בפרשה של סמים: קוקאין, אמפטמינים ואל.אס.די, ואחותי המסכנה, זונה במקצועה, תקועה בכלא באשמתי. את רואה באיזה מצב דרמטי אני נתון. אני חוזר ואומר שאין לך סיבה לחשוש: אני לא משוגע, כמו שהם טוענים, וגם לא פושע. אמנם נודף ממני ריח של בתי-שחי, יין ואשפה, אבל לכל זה יש הסבר מאוד פשוט…"
בקצב המטורף הזה מתנהל הרומן כולו, המסופר – כמו כל סיפורי הבלשים האפלים – בגוף ראשון על ידי הגיבור. אלא שאיכותו של "תעלומת הקבר המטורף" אינה טמונה רק בהיותו ספר מפתיע ומצחיק, אלא גם בממד הביקורתי הטמון בו. הרומן פועל באופן דומה ל"דון קישוט" של סרוונטס, כשההומור הפרוע והגיבור המטורף והפטפטן הם כלים להתייחסות עדינה (אך אפקטיבית מאוד) לעוולות החברתיות, ובעיקר לפער העצום בין תמונת העולם הזוהרת שמציגים השלטון, הבורגנות והתקשורת בלשונם המצוחצחת, לבין המציאות הכאוטית והעלובה שבה חיים רוב האנשים. רגישותו של מנדוסה לגורל האנושי הופכת את גיבורו מהקריקטורה הריקה שיכול היה להיות, לדמות הנושאת מסר של ממש, ומצליחה לא רק לשעשע, אלא גם לעורר מחשבה, ואפילו לרגש.
תעלומת הקבר המכושף / אדוארדו מנדוסה. הוצאת הספריה החדשה, 173 עמ', 74 ש"ח