מבט שני

ב-1997 הוציא המוזיקאי האמריקאי רי קודר את "בואנה ויסטה קלאב", אוסף הקלטות שערך עם כמה ענקי מוזיקה קובנית נשכחים. האלבום הפך ללהיט עולמי, שגרר אחריו סיבוב הופעות בארצות הברית, אלבומי המשך אחדים וסרט תעודה על הפרויקט של הבמאי המוערך וים ואנדרס. אבל יותר מכל, האלבום הפך את קובה עצמה לאופנתית, בזכות השילוב הרומנטי בין היצריות ושמחת החיים הלטינית למלנכוליה של העוני והדיכוי תחת הקומוניזם.

קובה של פדרו חואן גוטיירס, מחבר "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" (שיצא במקור ב-1998), היא ההפך הגמור מהאלבום של קודר והסרט של ואנדרס. ספק אם אחרי קריאת הספר הזה מישהו יוכל להתפעל מהקסם האותנטי של שכונות העוני בהבאנה, או מהדיקטטורה של הפרולטריון.

הגיבור, פדרו חואן, הוא מאצ'ו בן 45, שמנסה לשרוד את שנות התשעים האיומות בבירה הקובנית. אחרי נפילת הקומוניזם באירופה, ובעזרתו האדיבה של החרם האמריקאי האכזרי, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף, וכל צעיר בריא שעוד חלם על משהו בחייו קשר כמה קרשים זה לזה וניסה לברוח למיאמי. מי שנשארו מאחור סבלו מהתפרקות מוחלטת של החברה. הפשיעה נסקה, והתעשייה היחידה ששגשגה הייתה הזנות.

פדרו חואן, עיתונאי לשעבר, מבריח ומפיץ סחורות בשוק השחור, עושה עסקאות לא חוקיות קטנות בשכונה, מנסה את כוחו במשך תקופה כפועל ניקיון, כמתקן צינורות גז, כמגדל יונים לא חוקי, מרמה פה ושם תיירים, ואפילו מידרדר והופך לזונה ממין זכר. מסביב כולם עושים אותו דבר – מנסים לשרוד בכל דרך אפשרית, עוסקים ברמאויות ועבירות קטנות, ושולחים את הנשים לפתות תיירים עבור כסף. הכל כדי לא למות, פשוטו כמשמעו, מרעב.

"הטרילוגיה המלוכלכת" היא אוסף של סיפורים קצרצרים, שפרט לאחדים בחלק האחרון, מסופרים כולם בגוף ראשון. אין לו קו עלילה מרכזי, רק תמונות שבורות, רסיסי חיים. הדמויות מופיעות ונעלמות במהירות, והתיאורים אכזריים וישירים. האישה שנאנסת ונשדדת בביתה, ההומוסקסואל שמתאבד, האם שבעלה ובנה ברחו לארצות הברית והותירו אותה לבדה בבניין מתפורר, המפקחת הקומוניסטית ששכניה מתנכרים לה – כולם מתוארים מקרוב, באדישות ובוטות מהפכות קרביים. תביטו, אומר לנו גוטיירס, כאלו הם החיים כאן.

בניגוד מכוון לספרות הסוציאליסטית הרשמית, הדידקטית, כותב גוטיירס בסגנון "הריאליזם המלוכלך" שלו, שמזכיר מאוד את בוקובסקי ואת הנרי מילר. אברי המין והפרשות הגוף מופיעים כמעט בכל רגע. מי שמחפש עידון, עדיף שירחק מהספר הזה. "בזמנים כל כך קורעי לב אסור להיות איסטניס בכתיבה", מסביר פדרו חואן באחד הסיפורים. "כשאין שום דבר מעודן מסביב, אי אפשר לייצר טקסטים מיופייפים. אני כותב כדי לטלטל קצת ולהכריח את האחרים להריח את החרא. כך אני מטיל אימה על הפחדנים ומעצבן את אלה שאוהבים לסתום את הפה לאלה מאיתנו שמסוגלים לדבר".

העוני והרעב הם הגיבורים האמיתיים של הספר. אצל גוטיירס, אין שום דבר יפה או נאצל בעוני, אלא רק אנשים ברגעיהם השפלים והבזויים ביותר. הסולידריות החברתית נעלמת, בעלים עוזבים את נשותיהם, ילדים נעלמים מהבית, הורים קשישים נזנחים למות בגפם. כל מה שנותר הוא מלחמת הישרדות אכזרית של הכל בכל, ומין. כדי להפיג את השעמום, כולם, ובראשם פדרו חואן, עוסקים ומדברים על מין. אבל גם פה אין אירוטיקה נעימה. התיאורים וולגריים, לעתים בהמיים ממש. כמו האוכל, המין הינו רק עוד צורך גופני שיש לספק.

חריף במיוחד הוא הלעג של גוטיירס להתפעלות הרומנטית מקובה. כך, למשל, הוא מתאר את הבית שבו הוא גר: "הבניין נבנה ב-1936 ובימי הזוהר שלו חיקה את המולים האלה בבוסטון או בפילדלפיה, עם חזית של בנק סולידי ויעיל. החזית אכן השתמרה, ותיירים מתפעלים ומצלמים אותה והיא מופיעה אפילו בכתבי עת, בעיקר בצילומים מימי סערה. ראיתי תמונות מדהימות, כשהים שוצף ומתנפץ, עם האור האפור-כחול הזה שיש בזמן ציקלון, והבניין כולו מרוסס במים, אבל סולידי ומכובד. טירה רבת הוד והדר בלב ההוריקן. אבל בפנים הבניין מתפורר לגמרי וכולו מבוך בל-ייאמן של חדרי מדרגות ללא מעקה, חושך, ריחות של ריקבון, מקקים וצואה טרייה. ותוספות חדרים על חשבון המסדרונות, ומריבות וקטטות של כושים".

הקריאה ב"טרילוגיה המלוכלכת" היא חוויה חזקה ומטרידה, ולא כל אחד ייהנה ממנה. לטעמי, אין לספר את העוצמה של לואי פרדיננד-סלין או הנרי מילר – הוא אף ארוך מדי ונוטה לחזרות – ועדיין, מדובר באחת מאותן יצירות יוצאות דופן בכנותן, המסוגלות לנפץ לרגע את כל השקרים והמסכות שבני אדם טורחים כל כך לבנות.

"הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה", פדרו חואן גוטיירס, עם עובד, 430 עמ', 79 ש"ח