"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים": קיטש דביק אבל מבוצע היטב
אל תתנו לאפיל האיכותי להטעות אתכן, "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הוא לא יותר מסרט רומנטי דביק שלא ידרוש מכן להפעיל את הראש. מצד שני, לפעמים זה בדיוק מה שצריך | ביקורת צפייה
לא ברור אם מדובר בעיקרון או סתם בצירוף מקרים משונה, אבל השחקנית לילי ג'יימס לא משחקת נשים שנולדו אחרי שנת 1970. מאז תפקיד הפריצה שלה ב"אחוזת דאונטון", ראינו אותה בעיקר בהפקות תקופתיות, החל מ"מלחמה ושלום" ועד "סינדרלה". עכשיו, כמה חודשים אחרי שגילמה את הקלדנית של צ'רצ'יל ב"שעה אפלה", ג'יימס חוזרת לסטיילינג האלגנטי של שנות הארבעים ככוכבת "מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים", שמתרחש זמן קצר אחרי שהמלחמה נגמרה.
עוד כתבות מעניינות
מה חשבנו על "מרגישה פצצה" של איימי שומר?
העונה החדשה של "האח הגדול" שוברת שיאים של חוסר מודעות עצמית
"סיפורה של שפחה": האם הסדרה הגאונית מתחילה לאכזב?
בסרט, המבוסס על רב מכר בן עשר שנים, ג'יימס היא סופרת צעירה בשם ג'ולייט אשטון. הספרים שכתבה תחת שם עט זכו להצלחה גדולה והפכו אותה לעשירה, יש לה מחזר אמריקאי נלהב שלוקח אותה למסיבות מפוארות ושולח לה אינספור זרי פרחים, אבל היא מרגישה אבודה. צירוף מקרים מוזר מכניס לחייה את דוסי (מיכאיל הויסמן, דאריו נהאריס ב"משחקי הכס"), גבר צעיר מאי נידח בתעלת למאנש. איי התעלה הם השטח הבריטי היחיד שנכבש על ידי הנאצים, בשל קרבתם לחופי צרפת. דוסי מתאר במכתביו לג'ולייט את העוני והבדידות שהביאו הכיבוש, אבל גם את הנחמה ששאבו הוא ושכניו ממועדון הספרות הקטן שלהם.
נרגשת מהסיפור הצבעוני, ג'ולייט ממהרת לאי גרנזי בתקווה לשוב עם כתבה מרוממת רוח לעיתון גדול. מחכות לה שם כמה הפתעות: הראשונה היא שהחבר שלה לעט הוא חתיך הורס, השנייה היא שחברי המועדון בכלל לא רוצים שהסיפור שלהם יגיע לכותרות. ג'ולייט מבינה שהדרך היחיד להשיג את הסיפור המלא יהיה למצוא את מייסדת המועדון, אליזבת' (ג'סיקה בראון פינדליי, ליידי סיביל ב"אחוזת דאונטון"), שנעלמה במהלך המלחמה והשאירה אחריה את הילדה הכי בלונדינית בממלכה המאוחדת. כמובן שהסיפור הבלשי הוא רק תירוץ ומוקד העניין הוא סיפור האהבה. לא רק ההתלבטות הרומנטית של ג'ולייט בין חתיך א' העשיר והמלוקק לבין חתיך ב', חקלאי החזירים הפשוט, אלא גם הקשר שנרקם בינה לבין תושבי האי. תמצאו כאן את כל הקלישאות שציפיתן לראות בסרט תקופתי פוטוגני: הקשיש החמוד מסניף הדואר, הצעירה התמהונית וטובת הלב, הגברת העצובה והמסתורית (פנלופה ווילטון, עוד פעם "אחוזת דאונטון"), הקתולית המרירה, הילד שגונב את ההצגה והילדה שגונבת אפילו יותר את ההצגה.
!["מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" | צילום מסך מתוך הסרט](https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/05/sizes/מועדון_wo_500_333.jpg ""מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" | צילום מסך מתוך הסרט")
ג'יימס עצמה נמצאת תמיד צעד אחד לפני הגבול בין מתוקה למעצבנת, והיא כמעט אף פעם לא חוצה אותו. גם בסרט החדש היא עומדת במשימה והופכת דמות שטוחה למדי לסימפטית. ובכל זאת, יש משהו לא מפוצח בסיפור הזה. גיבורים במשבר זהות הם בעייתים מלכתחילה, וג'ולייט בדיוק כזו. היא יותר רעיון מאשר בן אדם – סמל ללונדון השבעה שחטפה מכה קשה במלחמה ועכשיו לא מוצאת את עצמה באופוריה המזויפת שאחרי. היא מבינה שכדי להתאושש צריך לתת מקום לאבל ולכאב וכמובן "לחזור לשורשים" – חציר וחזרזירים במקום בלונים ושמפנייה. אבל הסרט הוא לא רק על "אנגליה אחרי המלחמה", הוא על אישה אחת, וגם בסיום אנחנו לא יודעים עליה הרבה יותר משידענו בהתחלה – היא יתומה ואוהבת ספרים. גם לא ברור לנו מה מושך את שאר הדמויות אליה ולמה כולם נפתחים בפניה בכזאת קלות, בטח כשהם יודעים שהיא תכננה לתעד בכתב את הסודות שלהם. ולמה אמור להיות לנו אכפת ממשבר הכתיבה של הצעירה היפה והעשירה כשהסרט מלא בסיפורים קשים באמת?
זה לא סרט מאוד יצירתי או מקורי, אבל הוא יעיל לסוגו – נופים יפים, אנשים נחמדים, סיפורים עצובים וגיבורה נרגשת שיכולה לשאול בשמנו שאלות. השחקנים לא רעים (מת'יו גוד חמוד בתור המוציא לאור הציני), הצילום נעים בעין והכל, בסך הכל, נחמד ונעים. למרות כל זה, חובבי הז'אנר (רומנטיקה היסטורית ו/או בריטים חמודים) ימצאו ב"גרנזי" את מבוקשם. חובבי דרמות מלחמה רציניות שבאו כדי לשמוע סיפור חדש ומוכר פחות על מלחמת העולם השנייה – עדיף שתוותרו.
