ננו שבתאי בכלל חשבה שהיא כותבת על אהבה

"את רגילה שמתייחסים אלייך בהיבט המיני ואת פשוט רואה שאין ברירה ואת מסכימה. יש פה קהות חושים, הידרדרות גדולה, את לאט לאט מוותרת על הכבוד העצמי שלך". ננו שבתאי | צילום: איליה מלינקוב
"את רגילה שמתייחסים אלייך בהיבט המיני ואת פשוט רואה שאין ברירה ואת מסכימה. יש פה קהות חושים, הידרדרות גדולה, את לאט לאט מוותרת על הכבוד העצמי שלך". ננו שבתאי | צילום: איליה מלינקוב

רומן הביכורים הפרובוקטיבי של ננו שבתאי, "ספר הגברים", הפך למניפסט נשי חתרני, שגרר אחריו צונאמי בחנויות הספרים, האשטגים ברשת ושמות קוד לסוגי גברים מהגיהינום

88 שיתופים | 132 צפיות

 

 

כאשר אל שולחננו בבית הקפה מתקרב גבר עם שלייקס, חיוך מתחכם ומבט שאומר ״אני יודע על מה כתבת בספר האחרון״, ננו שבתאי (40) לא נראית מופתעת. היא משוחחת איתו בנעימים עד שהוא מבין שמוטב שימשיך ביומו. ״גבר עם שלייקס וגופיית סבא זה טוב״, אני אומרת לה. ״תכניסי אותו לכרך ב׳״.

״לא יהיה כרך ב׳״, היא מצחקקת, ואני קצת מתאכזבת אבל מבינה אותה. אחרי הכל, גם אני הייתי רוצה לנוח אחרי המסע הארוטי המצלק המתואר ביצירת הפרוזה הראשונה שלה – ״ספר הגברים״ (הוצאת כתר). זהו מסע בין 37 גברים שכל אחד מהם זכה לפרק שכותרתו מבשרת על אופי התולעת התורנית, שגיבורת הסיפור מתארת בשפה קלילה המותירה את הקוראת בתחושה כבדה ועם טעם מר בגרון. מה לעשות, אנו הנשים אולי לא חווינו את ״הדלקן״, ״הקב״ן״ או ״הרוצה להיות סופר״, אך את תחושת הגועל או הניכור שחותמת כל פרק – בהחלט יצא לנו לפגוש.

החיפוש אחר אהבה, החלום לפגוש את ״האחד״ והצורך האנושי בחום ובמגע מובילים לא פעם לתהומות רגשיים ופיזיים, והמסלול הפתלתל והמסוכן הזה מתואר בספרה של שבתאי בצורה כה מדויקת עד כי חודשים ספורים אחרי יציאתו לאוויר העולם האכזר הוא כבר יצר צונאמי בחנויות הספרים, בקרב הנשים שסביבי ובאינבוקס הפייסבוק של שבתאי. בחנויות הפרטיות הוא הוכתר כרב מכר, וברשתות הגדולות הוא זוכה להצלחה רבה אף שאינו מוצב במדף הסיילים. אנחנו כבר יודעות שעל הטעויות שלנו ראוי לשלם מחיר מלא.

״לא ציפיתי להיסטריה. זה נורא מרגש״, היא מספרת. ״כותבות לי מלא בחורות בפייסבוק. יש כאלה שכתבו שזה כמעט קשה מדי לקריאה, שזה נוגע במקומות כואבים מדי. יש אנשים שצוללים וקוראים את זה בכמה שעות ויש כאלה שאומרים שזה קשה להם מדי רגשית והם נאלצו לעשות הפסקה בין סיפור לסיפור. ידיד שלי אמר לי שבחורות נורא מתביישות בחוויות האלה, שזה כאילו מביך שהיו לך הרבה גברים ושהיה לא טוב ושזרקו אותך, דברים שנשים לא גאות בהן ואני מוציאה את זה בצורה מוחצנת ומפוארת״.

בחורות נורא מתביישות בחוויות האלה, זה כאילו מביך שהיו לך הרבה גברים ושהיה לא טוב ושזרקו אותך, אלה דברים שנשים לא גאות בהם ואני מחצינה את זה בצורה מפוארת". ננו שבתאי | צילום: איליה מלינקוב
בחורות נורא מתביישות בחוויות האלה, זה כאילו מביך שהיו לך הרבה גברים ושהיה לא טוב ושזרקו אותך, אלה דברים שנשים לא גאות בהם ואני מחצינה את זה בצורה מפוארת". ננו שבתאי | צילום: איליה מלינקוב

מוצץ דם ונצלן

שבתאי, למי שפספס, היא ללא ספק מנסיכות הביצה שגדלו פה אבל כזו שגם יודעת היטב כמה הביצה טובענית. הביוגרפיה שלה מלאה מבוגרים ילדותיים, טקסטים עמוקים ותהומות נפש. היא רווקה ואם לילדה בת שלוש, בתם של המשורר אהרון שבתאי (דודה הוא הסופר המיתולוגי יעקב שבתאי) ושל הפסיכולוגית קולין ברוצקוס. יש לה חמישה אחים ואחיות שגדלו בצל פרשיות האהבים המתוקשרות של אביהם ומהמורות הנפש שידעה אמם. לאחר שנים אמוציונליות, שגם לוו בחשיפות דרמטיות בעיתונים, היום היחסים בינה ובין הוריה טובים. ב־2006 פרסמה את ספר השירים "ילדת הברזל", שזיכה אותה בפרס אקו"ם, וב־2011 פרסמה ספר מחזות שגם הוא זכה לשבחי הביקורת. לפני כשנתיים הוציאה ספר ילדים ובקרוב יראה אור ספר ילדים נוסף שלה.

"ספר הגברים" הוא היצירה המהודקת והמקיפה ביותר שלה עד כה. אולי בשל הביוגרפיה העמוסה שלה שבתאי מגיעה גם לסיטואציות המורכבות בחייה מפוכחת בהחלט ומסוגלת להביט בהן באומץ: ״היו לי כמה חברים אחד אחרי השני, ואחרי החבר האחרון לא יכולתי יותר והחלטתי להיכנס להיריון בלי זוגיות. פשוט אמרתי בצורה מודעת ׳אני גמרתי עם זה׳. מהרגע שאמרתי שלום לעולם הזה של לחפש בן זוג – עניין שהיה דומיננטי מדי בחיים שלי וגרם לי להזניח את עצמי ואת הקריירה שלי – החיים שלי השתנו מאוד לטובה. נזכרתי בדברים שגורמים אושר בלי קשר לגבר, פתאום נזכרתי שהחיים יפים. היו לי ארבע שנים שבהן כל הדבר הזה יצא לי מהתודעה לגמרי. כשהבת שלי הייתה בת שנתיים פתאום אמרתי יאללה והיו לי שני מפגשים, אבל חוץ מזה הייתה לי נזירות של כמה שנים. ואז פתאום הגיע איזה יום שאמרתי טוב, אומרים שאני כותבת אז אולי כדאי לעשות משהו. הילדה התחילה ללכת לגן והתחלתי לכתוב, פה שיר, שם סיפור, הרגשתי שאני לא יודעת מה יצא מזה ושאני צריכה עזרה.

פניתי לעודד וולקשטיין שערך את הספר וביקשתי שיחווה דעה. בין השירים והסיפורים היה את הסיפור 'הגבר האחרון'. עודד ביקש ממני לחזור אחורה ולכתוב על כל הגברים שהובילו לגבר האחרון, על הגבר ש׳לא יודע׳, על ׳את מקסימה אבל אני צריך לחשוב׳, ׳הפסיכולוגית שלי אומרת ככה, אמא שלי אומרת ככה׳. נכנסתי לשלושה חודשים מטורפים של כתיבה בלתי פוסקת״.

ננו שבתאי | צילום: נטע הגלעדי
ננו שבתאי | צילום: נטע הגלעדי

היה קל להעלות את הגברים האלה באוב?

״בהתחלה זה היה ממש קל וכיף. כל יום כתבתי גבר. לא ישנתי הרבה, עבדתי על סיפורים כל הלילה והצחקתי את עצמי. נהיה לי קשה בפרק על חמש השנים עם הגבר הנשוי, הפרק הכי ארוך בספר. זו הייתה הנקודה היחידה בספר שבכיתי, שהתחברתי עם העצמי היותר כואבת. לא כתבתי את הפרק הזה במכה. היה לי קשה לכתוב אותו״.

הייתה שם הלקאה עצמית?

"בספר יש חלוקה פנימית לתקופות. בשנות ה־20 שלי באמת הייתי מתירנית ומלאת אנרגיה ורציתי לשכב עם הרבה גברים. הייתי סקרנית. אז יש בספר את הדבר הכיפי הזה של הסקסיות והאקשן. הסיפור עם הגבר המבוגר זה באמת סיפור שהפך לי את החיים. הייתי מאוד צעירה ומאוד תמימה. זה היה מאוד הרסני אבל מבחינתי זו הייתה אהבה״.

קראת לו בספר ״כחול הזקן״. הסבירי.

״כי כמו הדמות מהאגדות שמפתה בחורות צעירות ואז שומר את הגולגולות שלהן  במרתף, גם הוא היה ניזון מאנרגיה של אחרים, הוא היה מוצץ דם ונצלן. הוא מצץ לי את כל כוחות החיים. הקשר הזה שינה לי את החיים כי נורא אהבתי ונפתחתי, שזה מה שאמור לקרות ביחסים בריאים אבל זה היה עם בן אדם שלא באמת אכפת לו, שרק רוצה את הבשר שלך״.

מערכות היחסים שבספר מתארות ניצול גברי. את מעולם לא היית המנצלת?

״גם אני פגעתי באנשים. כשרציתי אהבה לקחתי לאקסטרים את יכולת הפיתוי שלי. אבל כשזה נגמר השורה התחתונה היא: הגבר זיין אותך למוות ואת נשארת בלי כלום. את יוצאת מזה חבולה, ממשיכה בניסיון לחפש את הדבר התמים, את האהבה, אבל כבר אין כוח. ומגיעים כל מיני גברים, טיפוסים כאלה, וזה מוסיף פצעים״.

עצרת פעם לחשוב למה זה קורה לנו?

״רבות מאיתנו גדלות בלי ביטחון בעצמנו. אני קיבלתי פידבקים שהייתי ילדה יפה, רקדנית בלט, תלמידה טובה, אבל לא גדלתי עם הביטחון הזה שאני קודם כל בן אדם עם רגשות שצריך לכבד. ואז את מגלה בנים ודרכם את השארם שלך ואת מתמכרת לזה ולא מבינה שזה משחק מסוכן״.

הביקורות אומרות שהצלחת לדובב דור שלם של בחורות. מה יש לך להגיד לבנות האלה?

״הייתי רוצה שהן יאהבו את עצמן יותר, ושיהיו פחות נחמדות. הספר הוא מסע נורא ארוך בשביל להבין דברים שהם נורא פשוטים ובסיסיים אצל בנים. הם, לא משנה מה יעשו, הם מושלמים. הם יפים כשהם מפליצים. אנחנו מגיל צעיר צריכות להיות חמודות ויפות ונחמדות גם אם לא נחמדים אלינו. אני לא מטילה אשמה על הגברים, אני מנסה לדבר אל נשים במובן של להראות להן".

"ספר הגברים" | צילום: יח"צ
"ספר הגברים" | צילום: יח"צ

להתחיל את החיים מהתחלה

אפשר להגיע נמוך מאוד, כפי שמדגים הפרק ״איש שמן נורא״, שבו שיחה עם פקיד בנק על החשבון הרעוע של המספרת עוברת גם לדירתו, למפגש מיני של שני אנשים בודדים ומבולבלים. ״שמעתי דברים זורמים בגוף שלו, אוכל במעיים ודם בוורידים וחריקות המיטה שהייתי כמעט בטוחה שהיא תישבר פשוט בבת אחת ואז הוא ימות בטוח, אם הוא לא ימות קודם, כי הוא חרחר, כי הוא היה מעשן כבד״, היא כותבת בטקסט מטלטל. החיבור בין כסף למין מקבל ביטוי לא מיופייף. חשבון הבנק של הגיבורה בחובה, ואולי לכן היא חשה חובה לעלות לדירתו המוזנחת של הפקיד. גם שבתאי מתמודדת עם מציאות כלכלית לא פשוטה, ומתפרנסת בדוחק מכתיבה ומטיפול בתינוקות. בדור של נשים מוכשרות שמתקשות להתפרנס החיבור בין כסף למין מצמרר.

זה היה פרק קשה לקריאה. הכל התערבב שם, מין, וניצול ותלות כלכלית.

״קיבלתי הרבה ביקורות שהיה קשה לקרוא את הפרק הזה. יש פה קהות חושים, הידרדרות גדולה, את לאט לאט מוותרת על הכבוד העצמי שלך. לא חשבתי על זה בצורה של כסף מול מין אבל זה לגמרי נכון. את רגילה שמתייחסים אלייך בהיבט המיני ואת פשוט רואה שאין ברירה ואת מסכימה. יש בספר הרבה בלבול. הגיבורה נסחפת בזרם מאוד חזק, ופתאום יש קורת עץ להישען עליה. גם אני לא עצרתי בחיים שלי לחשוב מה אני רוצה, לא עשיתי את זה מספיק״.

גם את מתמודדת עם מציאות כלכלית לא פשוטה. ספר כזה בחו״ל היה מכתיר אותך כלנה דנהאם, במובן הרוחני והכלכלי.

״אני בקושי גומרת את החודש. אני מקווה שבעתיד יתרגמו את הספר ואז אני כן אראה מזה משהו״.

לספר יש סוף טוב, אבל הוא קצת רדיקלי. הגיבורה מחליטה לעשות ילד לבד.

״זה מה שהיה אצלי, זה לא שאני ממליצה לכל אישה לעשות תינוק לבד ולהגיד שלום לגברים. היה לי יותר מדי, וגם אם הייתי פוגשת מישהו שרוצה אותי והיה שווה – לא הייתי יכולה כבר. רק אחרי שכתבתי את זה אני מרגישה שהתנקיתי. הנקודה שבה החלטתי לעשות תינוק בלי זוגיות זה משהו שגם הדמות שלי הייתה צריכה לעשות".

למה? מה יש בהורות שהרגיע אותה ואותך?

"החיים שלה, ושלי, התחילו מההתחלה. עכשיו אני אוהבת את עצמי, ורק אחרי זה אפשר באמת לחוות אהבה. היה לי קשה להיות באינטימיות, היה לי קשה להביט בעיניים, להיות ברגעים ביתיים. הייתי נעולה בתפקיד המאהבת שכל דבר צריך להיות אקסטרימי והחיים האמיתיים הם לא ככה".

יש רגע בספר שהיא פוגשת את הגבר הטוב, ומוותרת עליו.

"היא פגשה את הבחור הטוב אבל לא הצליחה להתגרות מהמין כי זה היה יותר מדי אמיתי, כי הוא ראה אותה. הרי מי שבאמת אוהב אותך אוהב את כולך, רואה גם את המסכות המכוערות שלך וגם את הפנים העצובות שלך וזו אהבה עמוקה, לא רק משהו נרקיסיסטי של ׳אני אראה לך כמה את שווה ואת תראי לי׳".

אז איך יוצאים מהלופ הזה? לא כולן עכשיו ירוצו להיכנס להיריון.

"העניין הוא לאהוב את עצמך, להציב את הגבולות שלך. הגיבורה לא הייתה חייבת להיכנס למיטה עם כל האפסים האלה, היא פשוט לא אהבה את עצמה. הסוד הוא אהבה עצמית והקשבה לעצמך ואמונה אמיתית שיש מישהו שיוכל לאהוב אותך על כולך״.

ואת מאמינה עדיין באהבה?

״לחלוטין כן. העורך שלי אמר לי ׳ננו, ברגע שהספר יצא משהו יקרה, משהו מיסטי׳. ובאמת משהו השתנה. אני יודעת שאני במקום אחר. אני מדויקת, אני רגישה לעצמי, ואני לא מצטערת״.