"סיפורה של שפחה": האם הסדרה הגאונית מתחילה לאכזב?

בסחרור הבולמוסי של סדרות הבינג' שמגיחות לחיינו, "סיפורה של שפחה" מטפטפת את הרעל שלה לאט לאט, שבוע אחר שבוע. נדמה שאחרי מהפכת נטפליקס הסיבה היחידה להמשיך לדבוק במסורת ה'פרק אחד בשבוע' היא לרוב ניסיון כפוי להרוויח עוד קצת באזז. לא כך ב"סיפורה של", אצלה מדובר כמעט במרשם רופא. כמו תרופה שבמינון גבוה מדי עלולה להפוך תוקפנית. כמויות הזוועות, הרוע ואפילו סתם הארט השחור ומחשיך העיניים הם לא משהו שהנפש יכולה לזלול בסופ"ש אחד, גם לא בשניים.

העונה השנייה, שעלתה בשבוע שעבר, נפתחה בסערה בסצנה מהממת חושים ואכזרית של הוצאה המונית להורג שהתבררה כמתיחה של דודה לידיה. בעיניה הכחולות של הנידונה למוות ג'ון אוסבורן אפשר היה לטבוע, וברור היה כי מולנו לא ניצבת עוד שפחה כבויה בשם שלפרד, שצבעיה התעמעמו זה מכבר לגלימה אחת אדומה. ג'ון אוסבורן רוצה לחיות ובממלכת גלעד יש דרך אחת לעשות זאת – לייצר בתוכך חיים נוספים. אבל אילו מין חיים אלה בדיוק? והפעם מדובר על האם, לא על התינוק.

מוכנה לברוח ולהשאיר את המטען מאחוריה: ג'ון אוסבורן בפרק 3 של "סיפורה של שפחה" | צילום: באדיבות HOT

ומה חשבנו על שני הפרקים הראשונים של "סיפורה של שפחה" העונה?

עיניה הכחולות של ג'ון רודפות אחרינו עד הפרק השלישי. במונחי הזמן של עידן הסדרות הנוכחי שבוע שלם הוא נצח, במקרה של "סיפורה של שפחה" הנצח הכרחי. פרק זמן נחוץ להיזכר בדבריה של דודה לידיה על כך שבממלכת גלעד אין חופש, יש רק "חופש מ… או חופש ל…". עכשיו השאלה היא מי מבין השתיים שכבר ראינו תזכה בו. שפחה הרה שמוכנה לסכן את היקר מכל – חיים – או אולי דווקא אמילי, כוכבת הפרק השני שנשלחה למושבות העבדים. מי שאיבדה הכל, כולל את הדגדגן שלה, היא תת-אדם ולא-אישה, מעמדה הוא הנחות ביותר בגלעד אך למדנו לגלות שגם לה יש דבר אחד יקר ערך, רצון חופשי.

אחרי שבשני הפרקים הראשונים של העונה בעיקר גילינו מה קרה לגיבורות עד כה, בפרק השלישי דברים חדשים סוף סוף מתחילים לקרות, אך רבים מהם רק בזיכרונות. הניסיון של ג'ון להימלט עומד גם במרכז פרק שלוש, וגם הפעם היא ממשיכה להיות מובלת על ידי אחרים, רובם ככולם גברים. עם התרחקות הסדרה מהרומן המקורי של מרגרט אטווד, מתאמצת "סיפורה של שפחה" להפוך אפילו קרובה יותר למציאות, מנסה לטעת את עצמה בחיינו הנוכחיים גם דרך הפסקול שמתגלה כמרכיב מרכזי העונה. בחירת השירים נבונה אבל עצם הניסיון כולו נדמה לפרקים כמו התחנפות זולה. וכך נפתח פרק שלוש בלהיט "GO!" של סנטיגולד וקארן או ומכניס אותנו מייד לאווירה. קצב גבוה, דפיקות לב מואצות וגיטרה עצבנית שמעלה את מפלס החרדה ילוו אותנו גם הרבה אחרי שג'ון תפסיק לרוץ במערכת העיתון שהפכה בעבר לבית מטבחיים, ובינתיים עבורה לבית. אין לה באמת לאן לברוח, סצנת הג'וגינג בחלל סגור ממחישה זאת היטב אך "סיפורה של" דווקא ממשיכה לרוץ על פני אותו המסלול ובסצנה הבאה מופיעה מוירה, חברתה של ג'ון שרצה באוויר הפתוח המושלג של קנדה, שם מחכה החופש לניצולי גלעד.

השימוש בפלאשבקים וזיכרונות כמו גם המעברים מסצנה דומה אחת בממלכת גלעד לסצנה דומה אחרת בחייה הקדומים של ג'ון או בקנדה החופשית, שם מחכות הדמויות מעברה – מוירה והבעל לוק, הם האמצעי האמנותי המרכזי בסדרה. הכלי הזה הוא שמאפשר לבנות רבדים של משמעויות ולהדהד את הרוע של גלעד לחיינו אבל בפרק שלוש נדמה לראשונה שהכלי הזה על סף שחיקה.

בפרק שלוש אנחנו גם מתוודעים לדמות חדשה – אימה של ג'ון. כאמור, בהיעדר חירות וחיים ממשיים, חוץ מאלה הגדלים בבטנה כמובן, כל שנותר לג'ון הוא הגעגוע והזיכרון. במערכת העיתון בה היא מסתתרת היא מתאבססת לגזירי עיתון ישנים, מקימה פינת הנצחה לחיים קודמים, כאילו חיפוש חטטני בעבר יעלה איזה רמז חבוי שיסביר את זוועות ההווה. אבל ההתפלשות הדביקה בעבר לא מתחילה רק לנוכח עתיד קודר; נוסטגליה משמעה שנואשנו גם מההווה, ומספיק להסתכל על ארה"ב תחת שלטונו של טראמפ כדי לדעת את זה. גם ג'ון יודעת זאת. "אני נאחזת בקש" היא אומרת ספק לנו ספק לעצמה ומיד מוסיפה "אבל גם קש יכול להביא תועלת, אחד החזרזירים בנה ממנו בית שלם".

בסצנות שחוזרות לעבר אנחנו מגלות שאימה של ג'ון הייתה פעילה פמיניסטית לפי כל כללי הספר, כולל הקלישאות הנלוות, וכי ג'ון מעולם לא הצליחה לעמוד בסטנדרטים שהציבה לה אימה. אם להקביל את מצב העניינים לישראל של ימינו אפשר להניח שהאם הייתה מתנדבת בעמותות כמו 'סלעית' ובמרכזי הסיוע ומפגינה ב'צעדת השרמוטות' בעוד ג'ון עצמה הייתה מסתפקת בלייק סימבולי ל"אחת מתוך אחת".

הפנגה נגד תרבות האונס אליה הלכה יחד עם אימה הייתה אחת מחוויות הילדות המכוננות של ג'ון. הנשים שם כתבו את שמות האנסים שלהן על פתקים והעלו באש. "אני זוכרת שהיו כל כך הרבה, זה היה כמו שלג" נזכרת ג'ון. ברגע הזה בתור ילדה היא עוד אינה יודעת שתגיע לממלכת אנסים שלמה המוסדרת על פי חוק, אבל ברגע הזה הרי גם אנחנו הצופות מתקשות לא לחשוב על מקום מושבנו ה'בטוח' שמלא גם הוא אנסים, ולעזאזל החוק. די במילה אחת, 'שלג', כדי לזרוק אותנו לקנדה הקפואה ולתהות האם אולי שם, במדינה בה מחכה החופש, המצב שונה.  
על אף הרגע החזק הזה, מערכת היחסים של ג'ון ואימה שמתוארת בפנינו כמעט אך ורק בעזרת זיכרונות מתגלה כחלק החלש של הפרק, ואולי של העונה כולה. "סיפורה של שפחה" מעולם לא הייתה סדרה חפה מסאבטקסט, אדרבא. אבל יש הבדל בין סאבטקסט אגרסיבי לבין האכלה בכפית.

"הקרבתי למענך וזה מעצבן אותי שאת פשוט מתפשרת", מטיחה האם בג'ון. ההטפות וההלקאה העצמית שקיימות מתחת לפני השטח אצל כל אם ובת מקבלות משמעות אחרות כשהאישי הופך לפוליטי. האם ידעה לאן העולם הזה הולך, אלה אנחנו הבנות שלא הקשבנו. הבעיה מתחילה כשמיד אחרי מבקשת האם מג'ון לא להתחתן עם לוק ומטיחה בה "המדינה יורדת לטמיון. הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהילחם, לא לשחק במשפחה". בשלב הזה ההבנה שלא הקשבנו מתגלגלת מהר מאוד לרצון לאטום את האוזניים, רק לא לשמוע עוד הטפות צדקניות.

למרבה הצער "סיפורה של שפחה" לא מותירה לנו ברירות, האופציה שנותרה היא ההטפות של דודה לידיה. בזמן שהיא מרביצה תורה בשפחות על איך הרסנו את עולמנו הנפלא, אחת מהשקופיות המוקרנות על הקיר מגלה לג'ון שאימה נשלחות לעבדות לאחר שעזרה לנשים להפיל באופן לא חוקי. "אמרתי לה שזה מסוכן" אומרת ג'ון למוירה. "צדקת" היא עונה לה, אך ג'ון יודעת שמי שצדקה באמת זו כמובן אימה.

ברגעים האלה הצופות כולן כמו נקראות לסדר על ידי איזו שהיא פמיניסטית קדמונית שיודעת טוב מאיתנו. הדהודי ה'למה לא נלחמתן כשעוד היה אפשר?' המגולמים באימה של ג'ון נכונים אך שגויים ברמה הטלוויזיונית. לפתע המסר הפמיניסטי החזק, הברור אך בו זמנית המאתגר של "סיפורה של" נראה לעוס, דביק וקיטשי. גם ככה אמא של ג'ון הייתה מעדיפה לכבות לנו את המסך ושנצא לרחובות להפגין. 

"אז אתה אמיץ או טיפש?" הגבר (שאולי יציל) את ג'ון: סיפורה של שפחה | צילום: באדיבות HOT

במשאית סחורות ממשיכה ג'ון את בריחתה מגלעד, אז גם מתגלה לנו כי חוץ משפחות וממושבות עונשין יש בגלעד גם חיים, בערך. "את מכשפה טובה או מכשפה רעה?" שואל אחד מהגברים שעוזרים לה במנוסתה. לרגע אחד התוכנית משתבשת, הגבר הוא לא יותר מחוליה בשרשרת, אך ג'ון לא נותנת לו לברוח, היא נעמדת מול המשאית שלו ומתחננת. הכל עדיף, אפילו להידרס על ידו, מלהישאר כאן. כמו בסצנת ההרג שפתחה את העונה, גם הפעם אנחנו טובעים בעיניה הכחולות של אליזבת מוס. שוב רק איום המוות המוחשי מעודד את ג'ון לחיות.

בחלק האחר של גלעד מופיעים השמיים, והם בהירים. כנראה פרברים בכל העולם משלבים משפחתיות עבשה עם נועם בורגני, גם בשיפולי הממלכה הזעוותית בעולם – אמא (לבנה), אבא (שחור ומוסלמי) וילד (גם כן שחור, כמו האנה, בתה של ג'ון). הגזענות המרוככת מאחלת לנו 'יום מבורך' ו'יתברך הפרי'. האמא בבית מתרצה אך בקושי להסתיר את השפחה ובטח שלא מפגינה שום אמפתיה כלפיה. עד כה רק גברים עזרו לג'ון, האם לא תשאל אותה אם היא מכשפה טובה או רעה כי היא כבר יודעת את התשובה, מעצמה. לרגע אחד היא מספרת לג'ון איך מאיימים עליהן שיהפכו גם אותן לשפחות. "אני לא יודעת איך את מסוגלת למסור את התינוק שלך למישהו אחר. הייתי מעדיפה למות", "גם אני חשבתי ככה פעם" עונה לה ג'ון. ולנו אין מנוחה מהידיעה שאלו נשים שמאמינות לשקרים שגברים מספרים להן על עצמן. 

הפתח לחייהם של האקונו-אנשים הגיע בדיוק בזמן וחושף עוד חלק מגלעד שטרם הכרנו, ברמה הטלוויזיונית הוא זה שמקדם את הסדרה הלאה בזמן שג'ון שקועה בזיכרונות דביקים, אך לא לעולם חוסן. ג'ון משחקת עם ילד המשפחה בכבאיות. "הפעמון מזהיר אנשים כדי שיוכלו לבוא לעזור" הוא מספר לה. כן, שוב סצנה עמוסת משמעות כפולה. זו כבר לא האכלה בכפית, זו זונדה עם כף גלידה ענקית.

כאשר בני הזוג לא חוזרים ג'ון מבינה שקרה משהו ושהיא חייבת להמשיך לברוח. היא גונבת את בגדיה של האישה ונמלטת, השמש מסנוורת, אישה מחייכת אליה ברכבת ודרך יערות הענק הבולעניים, דרכם גם נמלטה עם פרוץ המלחמה, היא רצה לכיוון נמל התעופה בסצנה יפהפייה שמצולמת ממעוף הציפור. מכוון שאנחנו רק בתחילת העונה ברור שהניסיון ייכשל, המטוס שמחכה לה לא עומד לעוף לשום מקום ונותר לה רק להפליג על כנפי הזיכרונות. הפרק מסתיים כשג'ון והטייסים נתפסים על ידי כוחות השיטור. בדמיונה חוזרת אז ג'ון אל נסיעה משותפת עם אימה, כשברקע השתיים שרות את "Hollaback Girl" של גוון סטפני, על תקן ההמנון העאלק-פמיניסטי לבנות דור המילניאלס. המרדף אולי נכשל, אך ג'ון עדיין זוכרת ימים בהם נשים שרו ונהגו לאן שרק רצו.

מאיר אריאל שר פעם "אדם צועק את שחסר לו. חסר לו ביטחון – צועק ביטחון. חסרה לו גאווה – צועק גאווה. לא חסר לו – לא צועק". "סיפורה של שפחה" עברה מללחוש ללצעוק את המסר שלה. זו דרך המאבק הפמיניסטית הנוכחית, אמא של ג'ון ודאי הייתה גאה אבל זה גם הדבר שעלול להחליש את הסדרה כולה. ל"סיפורה של שפחה" אסור להפוך לסדרה מטיפנית. היא טובה מדי, אמיצה מדי וכן, גם חשובה מדי כדי ליפול בפח. בינתיים העוגן הדיסטופי והמד"בי מציל אותה, בזמן שהיא לא רק מותחת את גבולות הסאבטקסט אלא גם מנסה להיות מחרידה כמה שניתן, מתוך ניסיון להתחרות בחיים עצמם. זו גם הנקודה שבה הגלגל עלול להתהפך ו"סיפורה של" תהפוך להיות לא יותר מזוועה רודפת זוועה. כבר עכשיו יותר ויותר נשים תוהות למה בכלל להמשיך לצפות בה. החושך הגדול יכול להצדיק את עצמו במסע הבריחה של ג'ון כל עוד הסיפור עצמו יהיה נטול פגמים. בפרק שלוש הם התגלו לראשונה. לנו נותר רק לקוות שהם לא יפילו את העונה כולה.

"סיפורה של שפחה", ימי חמישי בבוקר ב-HOT VOD  וב-22:00 ב-HOT HBO.