עולם המים
יגאל סרנה בוחן וכותב את רוח התקופה ב"שיטפון"
"תחשוב על החיים שלך כמו על כד שקוף מלא מים צלולים", אומרת פסיכולוגית אחת ללאון, גיבור הרומן "שיטפון" של יגאל סרנה. "אם תנער את הכד שלך, המשקע שמונח אצלך על הקרקעית יעכיר את כל המים" (עמ' 11). הספר מתחיל בניעור קטן שכזה: ליזה, פקידת הבנק שעימה מנהל לאון רומן אדיש, מודיעה לו שעליהם להפסיק להיפגש. בעלה ראה אותה, והיא חוששת לאבד את משפחתה. מאותו רגע, מתאהב בה לאון נואשות, והחיים היציבים שהקים לעצמו, "במדינה שאינה מפסקת לרעוד", נראים כעומדים בפני התמוטטות.
לאון הוא צלם עיתונות בן 47, דור שני לניצולת שואה. במשך שנים, הוא ניהל את מה שנראה לו כחיי משפחה שקטים ומוגנים עם אשתו הדס ובנו צוף. את ההתרגשות בחייו סיפקו לו נסיעות העבודה לשטחים, ואילו הקשר שלו עם אשתו תוחזק בעזרת אינסוף טיפולים משפחתיים, זוגיים ואישיים. הרומן עם ליזה התרחש – כמו כל אירוע אחר בחייו – כמעט מבלי שנתן עליו את הדעת. הם החלו להיפגש בבתי קפה, ואחר כך עברו לבית מלון. רק כעת, משתם הכל, הוא מוצא את עצמו "על חוף לא מוכר, ובזמן שהוא מנסה להבין היכן הוא, אוחז בו גל עצום וגורף אותו אל המים העמוקים" (עמ' 116).
חלק גדול מכוחו של "שיטפון" נובע מכך שהרומן מתחיל במקום שבו הסיפור כבר הסתיים. מבחינה אובייקטיבית, לא קורה בו כמעט כלום. ההיעדרות, חוסר המימוש העצמי – אלו הם המוטיבים העיקריים שבו. שתי מערכות היחסים של לאון הן עקרות: הוא ואשתו מנהלים חיים נפרדים כמעט, שלווה בורגנית של קניות באיקאה ושיחות על הילד, בתוכה מרגיש לאון כמו שבוי או אסיר, "שחולם על מנהרה, על פרצה בגדר" (עמ' 31); אולם גם הרומן עם ליזה נעצר לפני שיוכל להפוך למציאות של ממש. פעם אחת, כשהיא רומזת ללאון על מערכת יחסים רצינית, הוא נבהל ונסוג: "אני רע ביחסים ארוכים… מת משעמום בארוחות משפחתיות" (עמ' 109). דימויי המים, הסמל הפסיכולוגי המוכר ביותר לרגש, מופיעים גם כאן: "ליזה רשמה לעצמה את מפת הבהלה שלו. כשהתקרבה יותר מדי יכלה כמעט לשמוע את דלתות האטימה הנטרקות, את המדורים הננעלים כמו באונייה מוצפת. האם צפתה שיטפון? הסכרים נראו יציבים. סוללת העפר נראתה חזקה. איש מהם לא הבחין בעלייה האיטית של פני המים".הפסיחה על שני הסעיפים מגבירה את תחושת החנק סביב לאון. הוא מרבה להסתכן שלא לצורך בנסיעותיו לשטחים, ונעשה לא זהיר במגעיו עם ליזה. לעתים נוצרת התחושה שהוא מבקש שהמציאות תכפה עליו בחירה, שהוא רוצה להיתפס. כך, למשל, הוא לוחש את סודו לאוזנה החרשת של הסבתא של הדס, משתעשע לרגע במוחו באפשרות שהיא אכן שומעת אותו. ככל שליזה הולכת ומתרחקת ממנו, מתגברים אותות המצוקה האלו, אולם התחושה היא שבדיוק אותה היעדרות היא המזינה את פנטזיית האהבה של לאון, ושאילו היתה ליזה נענית לחיזוריו ואפילו נוטשת את בעלה ואת בנותיה, היה נותר הוא לא מסופק כתמיד. בחייו של לאון תמיד נשאר "דבר מה נוסף", שאינו ניתן לפיענוח או להשגה – ממש כמו הפרטים הלא צפויים המופיעים בתמונות שהוא מצלם, ושאליהם הוא שם לב רק זמן רב לאחר הפיתוח.
"שיטפון" מתרחש על רקע תל אביב בשיא ימיה של אינתיפאדת אל-אקצה. הקונפליקט הפנימי של הגיבור מקביל לפער בין עוצמתם המהממת של האירועים – הלחימה בשטחים, מצוקתם של הפלסטינים עימם לאון נפגש תחת עינם של מסוקי צה"ל, הפיגועים והחרדה הכללית – לבין הנהנתנות המוחצנת, האסקפיזם שהפך למאפיין העיקרי של העיר הגדולה. זהו המקור לתחושת הסכנה הגדולה – האישית והקולקטיבית – המלווה את הרומן לכל אורכו. העין החדה של סרנה, המתארת היטב את בתי הקפה, הרחובות התל אביביים, בתי המלון, הדירות ואפילו חדרי הטיפולים של הפסיכולוגים, היא שהופכת את "שיטפון" ליותר מסתם סיפור אישי מלנכולי. יש משהו מרתיע, ואפילו מכעיס, לנוכח האימפוטנטיות של לאון, שאינו מעוניין או מסוגל להשפיע על האירועים, אלא רק להמשיך ולתעד אותם, אלא שלנוכח היאוש הכללי מהפוליטיקה בשנות האינתיפאדה, נראה שגם כאן הצליח סרנה ללכוד במדויק את רוחה של התקופה.
שיטפון / יגאל סרנה. הספריה החדשה, 200 עמ'