דוד ד'אור מוצא את הקול בציור

דרום תל אביב, רחוב של בתי מלאכה קטנים. בין הנגריות לרפדיות, מאחורי דלת ברזל כבדה,ניצב, כמו ביקום מקביל, אי של שקט בדמות סטודיו עצום, משופע ביצירות אמנות שתלויות על הקירות. במרכז החדר פסנתר כנף שחור לצד כלי נגינה נוספים, ומסביב רהיטי עץ מאסיביים ותחושת חמימות של בית – ברוכים הבאים לעולמו הקסום של דוד ד'אור. כאן, במקום המפלט שלו, הפך מי שמוכר היטב בזכות קולו המלאכי והקריירה המוזיקלית שלו, לצייר.

"אני לא יודע איך להסביר את זה אבל אני מאמין שיש קשר בין מוזיקה לציור, אני יודע על הרבה זמרים ש'חוטאים" בציור'",מספר ד'אור (50, נשוי פלוס 2)."כל החיים שרבטתי, אבל גרנו בדירות שכורות בתל אביב, אין שם מקום לקנבסים, ואני אוהב לצייר בגדול, לשפוך צבע. כשאבי נפטר לפני 11 שנים הוא השאיר אחריו נגריה שהיו לי ממנה המון זיכרונות ילדות. היא בדמי מפתח והיה מאבק במשך כמה שנים סביב קבלת המקום, אף שאני לא אדם של מאבקים, התעקשתי – ואחרי חמש שנים קיבלתי את המקום".

ד'אור שיפץ את המקום והגיש בקשה לאישור לעיריית תל אביב.שם הודיעו לו שהמקום יכול לשמש רק כנגריה. ד'אור הציע להם שזה יהיה סטודיו לציור, וזה התקבל. למחרת, כך הוא מספר, כבר הביאה לכאן אשתו פזית ("העומדת מאחורי כל הקלעים של הקריירה שלי"), קנבסים ענקיים והמון צבעי שמן ואקריליק.

"לפעמים בנגיעה של מכחול הדמויות משתנות אצלי בין גבר לאישה". דוד ד'אור | צילום: דורון עדות

בלי חוקים, בלי גבולות

"אני זוכר את הרגע הזה, לפני כשש שנים, כשאני מתחיל לשפוך את הצבעים על הקנבס, ואני מרגיש שהציור רוצה להיות מצויר לא פחות מאשר אני רוצה לצייר אותו. חוויתי חוויה מאוד עמוקה, שונה ממה שמוכר לי מהמוזיקה. במוזיקה, כשאני מביע את המחשבות ואת הרגשות שלי, זה מאוד ישיר. אני כותב על הדברים, אומר אותם. פה הכל אבסטרקטי, אבל עדיין כל הסערות הפנימיות באות לידי ביטוי בציור. אני די אוטודידקט, לא למדתי ציור, יכול להיות שזה בעוכריי מצד אחד, אבל מצד שני זה נותן לי המון חופש, אין לי חוקים. שום דבר לא מגביל אותי".

את התוצאה של המסע החדש בחייו של ד'אור תוכלו לראות בתערוכת היחיד "רבדים" שנפתחה במתחם התחנה ביוני, ובה מוצגים 60 ציורים של ד'אור, הבנוים משכבות של צבע וקווים חופשיים הזורמים ומתערבבים למעין רשת בעלת רבדים אינסופיים (אוצרת התערוכה: סיגל קשקש – אורבן גלרי).

מתוך תערוכת היחיד של דוד ד'אור

יש בציורים שלך נושאים שחוזרים על עצמם?

"זה התחיל כמשהו פיגורטיבי. גיליתי שאני יכולה לצייר אחד לאחד אבל זה לא מושך אותי, מעניין אותי לצייר בתוך הציור עוד מיליון ציורים אחרים, עם המון צבעוניות. הדמות היא פיגורטיבית, את רואה את הדמות, אבל אם את מתרחקת מעט, הציור נראה אבסטרקטי לגמרי. המון צבעים ודמויות. אני מתעקש כל הזמן על איזושהי הבעה שבדרך כלל מביאה לידי ביטוי מצב נפשי מסוים שאני נמצא בו באותו רגע".

אתה אמן מצליח שמופיע המון ברחבי העולם, מתי אתה מוצא זמן לצייר?

"כמו כל דבר שאתה אוהב, אם אתה אוהב אותו ממש, אתה מוצא זמן. אז נכון שזה לא כמו שהייתי רוצה, הרבה פעמים אני טס לסיבובי הופעות וחוזר מהן מוצף ברעיונות ובחוויות, אני חוזר מלא מכל האהבה של הקהל. הריחות והמראות החדשים מטעינים אותי ואז אני יכול לעבוד לילות שלמים אחרי הופעות ולצייר. המקום הזה הואאי בודד באמצע הסביבה המאוד אורבנית של בעלי מלאכה, יש פה מקום שמאפשר לי ניתוק מוחלט שמאוד עוזר לציור. אני נכנס לספרות אחרות. אני שם מוזיקה ומרשה לעצמי לרחף בין הסגנונות. אני לא מוכן שיהיו לי גבולות. אני עדיין די בוסרי מכל התהליך, עדיין לומד כל הזמן. לפעמים בנגיעה של מכחול הדמויות משתנות אצלי בין גבר לאישה. זה מתחבר לשירה שלי, שאותה אני שר לפעמים בקול גבוה ולפעמים בקול נמוך. אני חושב שהיום אנחנו חיים בעולם שבו הזכרי והנקבי כבר הרבה פחות מוגדרים. זה לא עניין של מיניות, זה החוקים וההגדרות שלא מדברים אליי. ורואים את זה בציור".

צילום: אלעד גוטמן

נוגע ברבדים הפנימיים

לדברי ד'אור,הציור חושף רבדים בפנימיות שלו שהוא אינו יכול להביא לידי ביטוי בשירה. משהו פראי, נועז יותר.

באיזה שלב הבנת שאתה רוצה להפוך את זה למשהו רציני יותר מתחביב ולהציג תערוכה שלמה של ציוריך?

"לא חשבתי לרגע שזה יגיע למקום כזה. רציתי לבוא ולצייר וזהו. יש לי קריירה של מוזיקאי שאני שמח בה. אני זוכר שבפעמים הראשונות שהראיתי לאנשים את הציורים שלי, הם התלהבו, חברים ביקשו שאבוא לצייר להם בבתים על הקירות, וזה היה כיף. עד שפזית באה בשלב מסוים ואמרה 'תשמע, קורה פה משהו'. צילמנו חלק מהתמונות ובחרתי לבדוק אותן על הקהל. בהופעה שלי הקרנתי בהתאם לשירים תמונות שמתחברות למוזיקה, והתגובה הייתה פשוט מטורפת. אנשים הגיבו לציורים באותה מידה שהגיבו לשירים. אחר כך הופעתי בסין ושם כבר ביקשו לקנות ציורים שלי.הרגשתי שקורה לי משהו שאני לא מבין. פזית התקשרה לסיגל (אוצרת התערוכה מ.כ) ואני מודה שהכוח הגדול הגיע ממנה, כי היא מבחינתי האוטוריטה. היא עובדת עם גדולי האמנים בארץ ובעולם, והתגובה שלה לציורים היתה אחת המרגשות בחיי. חשתי שהיא מתרגשת באמת. וכשהיא אמרה שנעשה תערוכה בשילוב ספר אמן, הבנתי שעד עכשיו זה היה תחביב, וכעת אני עובר למגרש של הגדולים".

מתוך תערוכת היחיד של דוד ד'אור

מוכן לביקורת שתגיע מאותם מצקצקים שיפקפקו בכישרון הציור של דוד ד'אור הזמר?

"שלא כמו החששות שהיו לי אחרי האלבום הראשון, שם הרגשתי שזה הכל או כלום, פה אני בא ממקום אחר לגמרי. אני רוצה שיאהבו אותי אבל ממש לא אכפת לי מה יגידו. אני מרגיש חיבור כל כך חזק לדבר הזה, שכל מי שירגיש משהו אחר כנראה לא מתחבר למשהו בי. ומותר לו. אלו נגיעות של הפנימיות שלי. הביקורת פה לא חשובה לי ולא משמעותית. הייתי יכול להתרסק אם היו חורצים את גורלי אחרי האלבום הראשון, אבל מאז בניתי משהו, והיום בגיל 50, אני במקום אחר תודה לאל. אותו דוד, הילד מבת ים שרעד, כבר לא כאן".

לפני שנה יצא האלבום האחרון שלך. יש מחשבות על האלבום הבא או שהציור תופס כרגע את כל זמנך?

"הציור תופס חלק נכבד בעולמי אבל המוזיקה היא כבר דרך חיים. זו רוטינה – ההקלטות. והכתיבה. וזה כבר בא יחד. פעמים רבות אני מצייר ופתאום עולה לי שיר, ואני שר ורוקד תוך כדי".

פורסם במגזין "אטמוספירה"