קולות העיר

20 שנה לנפילת חומת ברלין: יצירות מוזיקליות שנכתבו בהשראתה

88 שיתופים | 132 צפיות

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter

28 שנים חצתה את ברלין חומה. היא הפרידה משפחות והייתה לסמל למסך הברזל ולמלחמה הקרה. בד בבד היא גם הייתה למקור השראה לכמה מהיצירות המוזיקליות המעניינות של שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. 155 הקילומטרים של החומה לא הצליחו להשתיק את המוזות. להפך, סביב החומה הפיזית נרקמו יצירות מוזיקליות מגוונות על חומה אחרת, מופשטת יותר, זו המפרידה בין בני האדם וזו שבתוכם.

סצנה ראשונה

"כשהילד היה ילד, הוא לא ידע שהוא ילד
הכל היה מלא בנשמה וכל הנשמות היו אחת"

(פיטר הנדקה, מתוך "מלאכים בשמי ברלין")

מועדון רוק ליד החומה בשכונה המזרחית ביותר בברלין המערבית. על הבמה להקת רוק מנגנת שיר אפל במשקל שלושה רבעים. הזמר יושב כפוף ומעשן לאור נברשות. למקום נכנס דמיאל. הוא עובר דרך הקהל המתנועע באטיות, ועושה את דרכו אל הבר. דמיאל הוא מלאך. הוא ועמיתו קסיאל מסתובבים דרך קבע בברלין, צופים בבני האדם, מקשיבים למחשבותיהם ומתעדים אותן.

בני האדם אינם יכולים לראות אותם, כי הם קיימים במציאות מופשטת ומופרדים מזו האנושית בחומה נצחית. במהלך שיטוטיו, נתקל דמיאל באמנית צרפתייה בשם מריאן, ומתאהב בה. למענה הוא מחליט לוותר על כנפיו והופך לאדם רגיל.

זהו סרטו של וים ונדרס "מלאכים בשמי ברלין" (1987), והזמר על הבמה הוא ניק קייב, מוזיקאי אוסטרלי שעבר לגור בברלין ב-1983, עזב אותה כשלהקתו התפרקה ושב אליה עם להקה חדשה, The Bad Seeds, כדי להשתתף בסרט של ונדרס. הסצנה שקייב משתתף בה היא שיאו של הסרט.

מריאן ניגשת לבר, מתיישבת ליד דמיאל, שהפך לבן אנוש, והוא נותן לה משקה. היא לא ראתה אותו מעולם, אבל חשה בו. "עכשיו זה רציני", היא אומרת, "עכשיו אני מוכנה". היא מספרת לו על חייה ומבקשת ממנו להסתכל לה בעיניים. "אין סיפור גדול יותר משנינו", היא אומרת ומספרת לו על הקשר הגורלי ביניהם. ברקע המוזיקה נמשכת, לשיר קוראים "ממנה אל הנצח". הם מתנשקים. החומה נופלת.



בתמונה: the wall של pink floyd , הליקון וברלין של לו ריד, NMC

בתמונה: the wall של pink floyd , הליקון וברלין של לו ריד, NMC

סצנה שנייה

"היא מתייחסת אלי כאילו אני טיפש
אבל היא עדיין המלכה הגרמנייה שלי"

(לו ריד, "קרוליין אומרת I" מתוך "ברלין")

בית קפה קטן בברלין, ליד החומה. לרקע אור נרות וצלילי גיטרה נערכת מסיבת יום הולדת מאולתרת. זו תחילתה של יצירת המופת "ברלין" (1973) של המוזיקאי לו ריד, ושמה של בעלת השמחה, גיבורת הסיפור, הוא קרוליין. זה השיר הראשון באלבום, והאווירה בו נעימה מאוד, כמעט אופורית. אבל זה רק השקט שלפני הסערה.

מכאן והלאה סיפורם של קרוליין ובן זוגה, ג'ים, שניהם מכורים לסמים, מתפתח לסאגה של קנאה, אלימות וייאוש. אף שהטקסטים מזעזעים למדי, המעטפת המוזיקלית מלאה במלודיות נעימות לאוזן ובעיבודים מוזיקליים עשירים.

באחד השירים, ילדיה של קרוליין נלקחים על ידי הרשויות. בסוף השיר מצטרפים אל הגיטרה האקוסטית ואל החלילית קולות בכי וצרחות מקפיאות דם של ילדים. בשיר אחר מתוארת המיטה שעליה קרוליין חותכת את ורידיה ומתאבדת. ללא ספק חומר קשה, והאלבום ספג ביקורות קשות.

אמרו שהוא בלתי תקשורתי ויומרני, אבל למרות הביקורת, גם היום, 36 שנה לאחר שהוקלט, הוא מבטא במקוריות ובכנות את הנטייה האנושית להרס עצמי ואת הכאב שבני אדם יכולים לגרום זה לזה.

לו ריד מיקם את סיפורם של קרוליין וג'ים בברלין, מכיוון שרצה להשתמש בחומה שחילקה אותה, כמטאפורה למצב האנושי, המלא בקונפליקטים ובחוסר הרמוניה תמידיים. החומה שבצלה חיו גיבוריו של ריד, הייתה סמל לחומה שביניהם, לחוסר היכולת שלהם להיות קרובים, ליצור שותפות, לאהוב.

ריד כתב והקליט את "ברלין" לפני שביקר בעיר. ובכל זאת הוא תפש את רוחה של ברלין, ובייחוד את הצד האפל שבה. בתי המלון והפאבים הישנים באזור שנברג (Schöneberg), למשל, נראים בדיוק כמו המקומות שקרוליין וג'ים היו עשויים להסתחרר בהם באותה מערבולת אבודה מראש של משיכה ודחייה.

סצנה שלישית

"אם תרצו לגלות מה מסתתר מאחורי העיניים הקרות האלה, תצטרכו לחדור את התחפושת הזאת בציפורניים"
(רוג'ר ווטרס, "בבשר", מתוך "החומה")

כוכב רוק עומד ומתגלח בחדר אמבטיה. לאחר שהוא משלים את גילוח הזקן, הוא מהסס לרגע ומגלח את בטנו ואת גבותיו, וטיפות דם ממלאות את הכיור. בחזותו החדשה הוא צופה בטלוויזיה וחולם בהקיץ על ילדותו ועל שדות הקטל, בהם נהרג אביו במלחמת העולם השנייה. הוא שוקע בתרדמת, ועוזריו פורצים את דלת החדר ומחלצים אותו. לאחר שמזריקים לו משהו הוא מוקם על רגליו, מועמס על מכונית ומוסע להופעה.

"החומה" הוא אלבום של פינק פלויד מ-1979, שהפך לסרט ב-1982. בקיץ 1990, פחות משנה אחרי פירוק החומה, העלה ווטרס את "החומה" במגרש ריק בין פוטסדאמר פלאץ (Potsdamer Platz) לשער ברנדנבורג (Brandenburger Tor), לעיני יותר מרבע מיליון איש. זה היה אירוע היסטורי בהשתתפות מאות מוזיקאים, והוא שודר בשידור ישיר בעשרות מדינות. את היצירה כולה כתב רוג'ר ווטרס, שהוסיף לחומה הקשר רחב יותר.

הוא הבין שהחומה הנמצאת בפנים, זו הגורמת לבדידותו של האדם, קשורה לחומה המפרידה בין עמים ואומות. גיבור היצירה, פינק, מופרד בילדותו מאביו, נחנק על ידי אם מגוננת מדי, מדוכא על ידי מוריו ונעזב על ידי אשתו. בעקבות כל אלה, הוא מקיף את עצמו בחומה של בדידות. בסצנה המתוארת, הוא נולד מחדש ככוכב רוק, שהופך את הופעותיו לחוויה טוטליטרית פשיסטית. הוא מטיף לשנאה ולגזענות תחת סמלים של דיכוי ואלימות, והחומה הפנימית שלו הופכת לחומה פוליטית.



דיויד סטברו

דיויד סטברו

סצנה רביעית ואחרונה

"אני זוכר שעמדנו ליד החומה והרובים ירו מעל ראשינו, והתנשקנו כאילו שום דבר לא יכול ליפול"
(דייוויד בואי, "גיבורים")

בצלה של חומת ברלין, בצדה המערבי, עומד זוג נאהבים. מעל ראשיהם של בני הזוג כדורים שורקים, ובכל זאת, הם מתנשקים. "אנחנו יכולים להיות גיבורים", אומר הבחור לנערה שאיתו, "לפחות ליום אחד".

גם המוזיקאי דיוויד בואי נשבה בקסמה של ברלין. הוא חי בה בסוף שנות ה-70, ויצר בה שלושה מהחשובים באלבומיו. מעריצים מושבעים יוכלו למצוא בברלין אתרים רבים הקשורים אליו: את הדירה שחלק עם איגי פופ ברחוב האופט 155 (Hauptstrasse) ברובע שנברג, את מועדון SO36 ברובע קרויצברג, שבו הם נהגו לבלות ואת אולפן ההקלטות הנזה (Hansa) ברחוב קוטהנר (Köthenerstrasse), שבו הקליט בואי ב-1977 את האלבום "גיבורים".

האגדה מספרת שאת ההשראה לשיר המתואר, שאב בואי מזוג מתנשק שראה מחוץ לאולפן, תחת החומה, במהלך העבודה על האלבום. הזוג שעליו כתב בואי מאוהב למרות החומה, למרות כל החומות, והאהבה שלהם הופכת אותם לגיבורים, לפחות ליום אחד.

איני יודע אם בעיניו של בואי בני האדם ינצחו תמיד את החומות שביניהם, או להפך, אם לאדם הבודד אין סיכוי מול החומות האימתניות של העולם, וכל ניצחון הוא זמני, רק ליום אחד. ייתכן שהמציאות מורכבת יותר. אחרי ככלות הכל, לפעמים יש צורך בחומות, שהרי לעתים הן המגן האחרון מפני תוקפנות ואיבה. הגבורה היא בהתגברות על החומות הפנימיות ועל הניכור שהן מייצגות, והגיבורים האמיתיים הם אלה שמפילים בחייהם את החומות המפרידות בינם לבין עצמם ובינם לבין הזולת, אלה שלמרות הכל מעזים לאהוב.

דיויד סטברו – עיתונאי ישראלי המתגורר בסטוקהולם

הכתבה התפרסמה במגזין מסע אחר, נובמבר 2009

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

 

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם