שורף בישבן

בחודש האחרון אני בוהה לעתים קרובות מדי ב"אנקו­­­­­­­­­­­­נדה", הקליפ החדש של ניקי מינאז'. למי שפספס: מינאז', הראפרית המצליחה בעולם – האישה הראשונה שהצליחה להיכנס לרשימת "פורבס" של עשרת אנשי ההיפ הופ העשירים ביותר – שחררה לא מזמן קליפ שכולל שיר הלל בוטה וגס לאחוריים הענקיים שלה. שיר ההלל הזה עשוי היטב, מתובל בנימה מכובדת של הומור, אבל כל זה לא מבטל את העובדה שמדובר בפורנו. פורנו מוחלט (מינוס האקט עצמו).

ממש לאחרונה הלכה ג'יי לו (ג'ניפר לופז) בעקבות טרנד התחת הגדול ושחררה את "Booty" עם איגי אזליה – קליפ שגם הוא חוגג אחוריים לא קטנים (אם כי לא מפוארים כמו של מינאז'). הצילום הרבה פחות מרהיב, אבל במדד הפורנו נדמה שג'יי לו מנצחת. אין שם פריים אחד שלא אומר: "בוא ודפוק אותי" (ותסלחו לי על הדיבור הגס, זה הן התחילו). נכון לרגע זה היו למינאז' כמעט 205 מיליון צפיות ביוטיוב (!) ולג'יי לו כמעט 38 מיליון; השורה התחתונה מובהקת ובנאלית להחריד: סקס מוכר, מוכר היטב.

סביב הקליפים האלה, בעיקר זה של מינאז', התעורר גם מיני שיח פמיניסטי. יכול להיות, אמרו המעודדות, שיש פה דווקא העצמה נשית? נכון שמינאז' מוכרת את עצמה כאובייקט מיני, אבל העובדה שהיא השולטת בסיפור המיני שלה והעובדה שהיא מציגה לראווה ישבן מגה מפואר שלא מיישר קו עם הרזון המדכא נשים – הופכות את כל העסק להרבה יותר פמיניסטי.

אין ספק שזה שינוי מבורך שאפשר לגרום לעולם לראות גם בישבנים שמנים דבר סקסי, ואין ספק שעדיף לראות נשים שחוגגות את המיניות שלהן בעצמן מאשר גברים שחוגגים את המיניות שלהם על חשבון נשים; אבל כשאני רואה את הקליפים האלה הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא לא על העצמה נשית, גם לא על כמה זה נפלא ישבנים גדולים. מה שאני חושבת עליו הוא על הילד שלי, בן 6, שעוד רגע יגיע עצמאית אל המחשב ובלי שום מאמץ ייחשף לפורנו הזה בלי לדעת שמדובר בפורנו. בינו לבין התחת של ג'יי לו לא תעמוד אפילו שאלת הכסת"ח של אתרי הפורנו: "האם אתה בן 18?". וכשהוא יסתכל – בפליאה, בתדהמה, בלי יכולת להפסיק להסתכל על זה, ממש כמוני – מה הוא יחשוב?

הרבה מחקרים ומאמרים נכתבו על ההשפעה של החשיפה לפורנו על הדור החדש שגדל פה. ילידי שנות ה־90 ואילך גדלו במציאות שבה האינטרנט הוא חלק אינטגרלי מהחיים ומכאן גם החשיפה לפורנו מגיל צעיר מאוד הפכה לחלק מההתבגרות. הרבה דובר על היחס הבעייתי שזה מפתח אצלם לסקס, על תפיסת המציאות המעוותת שיש לדור הזה לגבי קשרים מיניים, ועל הפער שהם נאלצים לחוות בין מה שראו בפורנו לבין המציאות. אבל לפחות כשרואים פורנו אין שום אשליה לגבי מה אתה רואה: פורנו הוא פורנו – ניסיון להגיע למקסימום חרמנות במינימום זמן. הפורנו לא מנסה למכור אשליות שהוא משהו אחר. אבל ג'יי לו וניקי מינאז' מוכרות אשליה. הן מוכרות אשליה של מוזיקה, של תרבות. כשילדים בתחילת שנות העשרה שלהם רואים זמרת מצליחה, משפיעה, מוכשרת, עשירה, אימא לילדים, מוחקת כל אחד ואחת מהיכולות, מהכישורים ומהתכונות שלה והופכת את עצמה רק לכלי לקיבול לאיבר מין זכרי – מה הם מבינים מזה? יכול להיות שהילד שלי יבין מזה שככה נשים מייצרות תרבות? שהדרך היחידה להשמיע את קולן היא לחפצן את עצמן?

אני מזכירה לעצמי שהילד שלי גדל בבית שבו אימא מנהלת קריירה ואבא מבשל, שיש לו דוגמה שוויונית כל הזמן מול העיניים, אבל אני ממש לא בטוחה שזה מספיק חזק כדי לחסום את הצפת הפורנו שמסביב. אני חושבת על עצמי ועל האנשים שגדלו איתי. גם אנחנו גדלנו בעולם של וידיאו קליפים מלאי רמיזות מיניות ויצאנו אנשים סבירים, לא שוביניסטים שטופי מוח, אבל כשאני נזכרת בהמנוני הווידיאו שאנחנו גדלנו עליהם הם נראים לי כמו שיעורי הסברה מינית במנזר לעומת מה שזורם ביוטיוב. תחשבו רגע על הביצוע של מדונה ל"Like a Virgin" בטקס VMA שנחשב לשערורייתי בזמנו, שימו אותו ליד "Booty" ותבינו כמה חסודה ותמימה הייתה ההתבגרות של ילידי שנות ה־70־80 לעומת מה שקורה עכשיו.

השאלה אם כך נשארת פתוחה: מה הסיכוי של הילד שלי לעמוד בפרץ? האם הוא יבין שרק עושים עליו מניפולציות זולות, או שהתחת העצום של ניקי מינאז' ידרוס לו את התודעה והוא יסתכל על נשים מבעד לפילטר של פורנו לא רך? לא ברור.

ורק דבר אחד נהיה מובן לי מאליו: באשר להתלבטות הפמיניסטית – האם יש בקליפים העצמה נשית – נדמה לי שאישה שמוכרת סקס רק כדי למכור אינה פמיניסטית, היא פשוט סוחרת ממש טובה, וכמו תמיד עם סוחרים ממולחים, הם גורפים את כל הקופה ואנחנו מפסידים את התחתונים.