גאות להיות כלואות: זכות הנשים להפוך לסרבניות

| מאת: גיא פרחי

את הסירוב האידיאולוגי לשרת בצה"ל מובילות היום שלוש צעירות, שכלואות על סירובן. בריאיון מיוחד הן מדברות על פמיניזם, על כור ההיתוך הצבאי שבכלא ולמה הסירוב שלהן הוא לא רק נגד הכיבוש, אלא נגד המערכת הצבאית בכלל

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2017/03/sizes/AAAAA-R386_20130123_155405_H_wo_680_382.jpg
גם בכלא הצבאי אפשר לחוות את החוויה הצה״לית | צילום מסך מתוך ״אפס ביחסי אנוש״

 

בקיץ 2001 חתמו 62 נערים ונערות על "מכתב השמיניסטים", ובו הודיעו שהם מסרבים לשרת בצה"ל. הגברים של קיץ 2001, בהם הפעילים הפוליטיים חגי מטר ומתן קמינר, נשלחו לכלא. הנשים, בהן שני וורנר, סהר ורדי ונועה לוי, שוחררו משירות בלי לרצות ולו יום מחבוש אחד. שנה אחר כך כתבה וורנר מכתב לחבריה החתומים על מכתב השמיניסטים: ״כשניסחנו את מכתב השמיניסטים הראשון שלנו, ניסחנו אותו יחד – סרבניות וסרבנים. היה לנו ברור שסירוב נשי זהה בחשיבותו לזה הגברי ועל כן לא היינו מודעים למשמעות המכתב שיצרנו, שהציב סירוב של נשים וגברים באותו המישור. עם הזמן נוצר בי תסכול. התחלתי להרגיש שבתוך החממה שלנו, של השמיניסטים בפרט והשמאל הישראלי בכלל, יצרנו תמונת מראה לתופעות שנגדן אנו יוצאים. יצרנו מיליטריזציה של הסירוב".

וורנר מחתה נגד האופן שבו הצבא התייחס באופן שונה לסרבנים ולסרבניות, ונגד האופן שבו תנועת הסירוב קיבלה את החלוקה הזאת כמובנת מאליה: הגברים לכלא הצבאי, הבנות הביתה. כך יצא שהבנות נדרשו לתמוך מהעורף ולקיים הפגנות מחוץ לבתי הכלא, כאילו היו מעודדות בנבחרת כדורסל, בעת שמשפט הסרבנים מיקד את תשומת הלב הציבורית בסרבנות הגברית. חבר הכנסת דב חנין העלה בזמנו את נושא האפליה המגדרית בוועדות המצפון, נתמך על ידי הפרקליטות הצבאית ובתוך זמן קצר סרבניות המצפון החלו להישלח לכלא גם הן.

15 שנה אחר כך שלוש סרבניות מצפון יכולות להודות ליזמיות המחאה של 2001 בעודן כלואות בבתי הכלא הצבאיים: תמר אלון (101 ימי כליאה בעת הכנת הכתבה, השתחררה ב-5 באפריל), תמר זאבי (98 ימי כליאה בעת הכנת הכתבה, השתחררה ב-23 במרץ) ועתליה בן אבא (20 ימי כליאה בעת הכנת הכתבה). אם מוסיפים לרשימה גם את תאיר קמינר ששוחררה מהצבא בשנה שעברה אחרי 159 ימים בכלא, ואת עמרי ברנס ששוחררה גם היא לפני שנה, אחרי 67 ימים בכלא, ניתן לזהות גל המפנה את הזרקור לסרבנות הנשית באופן שכמותו עוד לא נראה בהיסטוריה של צה"ל. מדובר בסרבנות המתנגדת להצטרפות לגוף המנהל ומתחזק בפועל משטר צבאי בשטחים, ובו זמנית מבטאת גם מודעות להיררכיה המגדרית המושרשת במערכת הצבאית. "יש קשר ישיר בין דיכוי של עם מסוים לדיכוי של נשים בכל החברה", מסבירה קמינר. ובדיוק כפי שהנשים מבקשות שוויון בתוך הצבא – הן מבקשות שוויון גם בהתנגדות אליו.

"הסרבנות עברה משדה שהיה מאופיין לחלוטין על ידי גברים לשדה נשי", אומרת זאבי. "בניגוד לסרבנות הגברית אני מאמינה שהסרבנות הנשית באה מנקודת מבט מערכתית. כשגברים מסרבים, הם עושים את זה במחשבה שהם היו משרתים ביחידה קרבית ומחזיקים רובה. כשנשים מסרבות, הן מתנגדות למערכת ככלל בלי להתמקד רק בסיטואציה הקרבית, שמזוהה עדיין עם גברים. מבחינתי, עצם זה שנשים נעמדות ביחד מול השיח המיליטנטי באופן ציבורי זה מעשה פמיניסטי".

תמר  זאבי משתחררת מכליאה רביעית | צילום: דניאל קול

תמר זאבי משתחררת מכליאה רביעית | צילום: דניאל קול

תמר אלון משתחררת מכליאה חמישית | צילום: חן אלון

תמר אלון משתחררת מכליאה חמישית | צילום: חן אלון

 

"הצבא באופן כללי היא מערכת שמדכאת נשים", מוסיפה בן אבא. "הסרבנות שלנו היא גם התנגדות למערכת שלא מענישה כראוי אנשים כמו אופק בוכריס בגלל הדרגה הגבוהה שלהם. לצבא קל לוותר על נשים, אבל כשאת מסרבת, הקול שלך באמת נשמע. מבחינתי, להיות חלק מתנועה של נשים שנעמדות ומשמיעות את הקול שלהן באופן נחרץ זו ההתנגדות הנכונה ביותר לסיטואציה הצבאית הנוכחית, שבה לנשים אין קול או השפעה".

לא סתם עריקה

הסרבניות לא נכלאו יחד בבתי הכלא הצבאיים. אלון נשלחה לכלא ארבע, זאבי ובן אבא מונו לתורנויות המרוחקות ביותר האפשריות בכלא שש. למרות הריחוק הפיזי וההגבלות על תקשורת, הן מצאו את הדרכים לשאוב זו מזו כוח, תמיכה שלה נזקקו בעודן כלואות ומנותקות מסביבתן. "הבנות האחרות בכלא הן ההפך מסרבניות מצפון, והתחושה היא שתמיד אני צריכה להסביר את עצמי ולמצוא את המילים שלא יוציאו אותי דוגמטית מדי מצד אחד ולא סתם עריקה מנגד", אומרת אלון. "ניסינו לדבר בין בתי הכלא בטלפון. לא משנה כמה קצרה הייתה השיחה, היא השאירה אותי כל היום עם חיוך".

"התקשורת עם עתליה מצומצמת, בגלל שהרחיקו אותנו זו מזו", מספרת זאבי. "יש ארוחות שבהן אפשר ליצור קשר עין, ובכל יום יש הזדמנות להגיד בוקר וערב טוב. אבל גם המחוות האלה מחזקות מאוד, וגורמות לי להרגיש שאני לא לבד בזה".

בן אבא, שבניגוד לצמד התמריות נמצאת רק בתקופת הכליאה השנייה שלה, מוסיפה כי "מלכתחילה, לפני קבלת ההחלטה, זה היה מחזק מאוד לדעת שיש בנות שעשו את זה לפניי. קשה להסביר איך זה להיות לבד בכלא, אבל לדעת שאנחנו מנהלות מאבק משותף, ושהבנות החכמות והמדהימות האלו נמצאות בו ביחד איתי, זה משמעותי מאוד".

עתליה בן אבא | צילום: יונה בנשטיין

עתליה בן אבא | צילום: יונה בנשטיין

 

קמינר אמנם שוחררה בחודש יולי האחרון, אבל 159 הימים בהם ישבה בכלא גרמו לה להבין שאי אפשר לעבור את החוויה הזאת לבד. "אני פוגשת את הבנות בין כליאות ובאופן טבעי ונוצר קשר של ליווי בכל צעד, החל מניסוח ההצהרה ועד מה לארוז לכלא. זה חשוב שיש לך חברות שמבינות מה את עוברת, שאפשר להחליף איתן חוויות מהכלא וגם להיתמך על ידן ברמה הערכית".

הצבא של כולנו

כל אחת משלוש הכלואות הנוכחיות הגיעה לסרבנות ממקום אחר, על אף שאין משהו מפתיע ברקע שלהן. אלון גדלה בתל אביב לאב סרבן, ולמרות המורשת המשפחתית החליטה לסרב רק ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל ("נכון, אני באה מבית עם אתוס כזה, אבל הבחירה והמחיר הם שלי"), זאבי קיבלה את ההחלטה כשלמדה בתיכון בינלאומי בהודו ("הריחוק מהארץ גרם לי להבין שהשירות זה עניין שיש בו משמעות, ולא סתם עוד צעד במתווה החיים") ובן אבא גדלה בירושלים לצד אוכלוסייה פלסטינית וסירבה לתפוס אותה כאויבת שלה ("זו לא מפלצת רחוקה שבחיים לא נתקלתי בה, ואני יכולה להבין שגם להם כואב, ושגם הם מפחדים, כי כולנו חיים במציאות מפחידה").

לכולן משותפת תחושת האחריות החברתית, שבשמה נמנעו מנתיבי ההשתמטות המקובלים והקלים יותר: "לא רציתי לעשות משהו שישרת רק את המוסר שלי, כי חשובים לי האנשים שחיים פה", מבהירה בן אבא. "במסגרת הגל הפמיניסטי הנוכחי אנחנו הופכות למובילות, ולא מסתפקות בפינה קטנה בתוך תנועה גברית". מוסיפה קמינר.

למרבה האירוניה, השהות הממושכת בבתי הכלא הצבאיים זימנה לשלוש הסרבניות את החוויה הצבאית במלואה, לפחות בכל הנוגע לפנטזיה על כור ההיתוך הישראלי. "רכשתי חברות שאמרו לי שהן אף פעם לא היו מאמינות שתהיה להן חברת שמאלנית", מעידה זאבי. "הן מגלות ששמאלנים הם גם בני אדם, ולא רק שונאי ישראל".

בן אבא: "הדעות הפוליטיות שלנו היו אמנם שונות מאוד, אבל כולנו בני אדם מתחת לכל. כשאת נעולה עם בנות בתא במשך כל כך הרבה שעות ויש את כל הזמן שבעולם לדבר, השיחה היא נעימה, כי כולן רוצות שהיא תהיה כזו". קמינר אף מקווה שהתמיכה ההדדית תהפוך לחלק בלתי נפרד מהסרבנות, "אני מקווה שבעתיד נצליח ליצור תמיכה כזו לכל מי שבוחרת להכניס את עצמה למקום הזה מתוך אכפתיות ורצון לשנות".

"הכי קשה לי כשאומרים לי שאם אני לא עושה צבא אני לעולם לא אוכל להכיר את החברה הישראלית האמיתית", אלון מסכמת. "עצוב בעיניי שאנשים חושבים שהצבא הוא הפנים היחידות של החברה הישראלית, גם היום, וגם מפחיד לחשוב שאולי הם צודקים".

"הדעות הפוליטיות שלנו אמנם שונות, אבל כולנו בני אדם מתחת לכל". מימין לשמאל: עמרי ברנס, תאיר קמינר, תמר זאבי, תמר אלון ועתליה בן אבא | צילום: עידו רמון

"הדעות הפוליטיות שלנו אמנם שונות, אבל כולנו בני אדם מתחת לכל". מימין לשמאל: עמרי ברנס, תאיר קמינר, תמר זאבי, תמר אלון ועתליה בן אבא | צילום: עידו רמון

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 0f00216a3828e at 03:24:15