תחל שנה וחרדותיה

דברים שקרו לי בשנת 2014 (מהקל אל הכבד מאוד):

1. חזרתי לעבודה מחופשת לידה

וגיליתי שאני לא באמת יכולה גם לעבוד במשרה מלאה, גם לגדל שני ילדים קטנים וגם לעשות תואר שני. משהו (או מישהו) יקרוס בסוף (לנשים שכן מצליחות לעשות תארים אקדמיים תוך כדי עבודה וילודה – מי אתן ומה אתן לוקחות בסוף היום? 2015 מסתמנת כשנה שבה אקלל אתכן שוב).

2. הרגשתי, בפעם הראשונה בחיי, רגשי נחיתות ביחס לישבן שלי

צריכת יתר של קליפים של ניקי מינאז' ותמונות של קים קרדשיאן גרמו גם לי להיסחף אחרי טרנד הישבן הגדול. התוצאה היא שהישבן הקטן שלי – שנוצר בזכות גנים מעולים שגורמים לי ללבוש מידה 38 אחרי שתי לידות ובלי דיאטה – אכזב השנה. פתאום להיות סתם רזה (יחסית) עם תחת שטוח זה כבר לא כזה גליק. 2015 מסתמנת כשנה שבה אקנה מחטב לניפוח הישבן.

[interaction id="549a7f9408b0f98951283d32"]

3. השלמתי עם העובדה שאין סודות

לא במייל, לא בווטסאפ, לא בתיקיות סודיות במחשב או בסלולרי, לא בענן של אפל ולא בשום ענן על פני האדמה. הסודות עברו מן העולם. צילומי העירום של כוכבות שדלפו לרשת, התקפת ההאקרים על סוני שגרמה לסודות הכי גדולים של הוליווד להיחשף ולמנהלי האולפנים לפחד עד כדי מהלך היסטרי של גניזת סרט, דליפת השירים מתוך האלבום החדש של מדונה בניגוד לרצונה שגרמה לה לפרסם בעצמה חלק גדול מהשירים שדלפו לפני המועד המתוכנן – האירועים האלה מוכיחים שגם האנשים החזקים בעולם נכנעו להדלפה. ואם הם נכנעו, מי אני שאסתיר משהו? מעכשיו כל מייל שאכתוב, כל תמונה שאצלם – אקח בחשבון שבמוקדם או במאוחר הם עלולים לצאת אל העולם. 2015 מסתמנת כשנת הצנזורה העצמית.

4. שמחתי שאין לי בנות

זה קרה כשראיתי את הכתבה בערוץ 2 על ילדות ונערות עם תסביכי אכילה. לא הראו שם ילדות אנורקסיות או בולימיות, אלא ילדות רגילות שבגיל 7 מתבאסות שהחולצה מבליטה להן את הבטן ושבגיל 14 אוכלות בשירותים כי הבנים מסבירים להן ש"ילדה שאוכלת זה מגעיל". אללה יסתור. בכל פעם שאני נתקלת במצוקות של ילדות ושל נשים סביב דימויי גוף, אני מתפלאה איך הצלחתי לחיות ארבעה עשורים בלי לפתח הפרעות אכילה קשות, למרות המורה לבלט (שמיליון פעם ביקשה ממני לרדת במשקל) ולמרות העולם הדפוק הזה ששולח ילדות לאכול סנדוויץ' בשירותים. העובדה שצלחתי את החיים בשלמות נפשית (מסוימת) היא לא פחות מנס בעיניי. כשאני חושבת על ילדות צעירות ועל אימהות שצריכות להסביר להן ששירותים זה לא מקום לאכול בו – אני נאנחת באימה ואומרת לעצמי: מזל שאין לי בנות. לא נראה לי שנס הוא דבר שחוזר פעמיים.

5. קיוויתי שבילדים שלי יתגלה מום רפואי קטנצ'יק

זה קרה בקיץ, בסוף צוק איתן. בן הזוג חזר מחודש של מילואים בגבול עזה. הושבתי אותו לשיחה רצינית ואמרתי די, עד כאן. אני מבינה את הצורך לתרום, אבל הוא כבר לא ילד, רבים בגילו כבר מוצאים דרך להשתחרר ויסתדרו גם בלעדיו. אני לעומת זאת לא הסתדרתי בכלל: קיץ חם, אזעקות, עבודה, שני ילדים, חרדה תמידית לחייו ומועקה קבועה בלב – זה הרבה מעבר לכוחותיי. אני מבינה, כאמור, את הרצון לקחת חלק, אבל אני מטילה וטו על המילואים. שיודיע להם בבקשה שהוא עוזב, פורש, יוצא לגמלאות, תולה את הדרגה. הוא הקשיב, הנהן, וחזר לצבא כדי לוודא שכל הגדוד משתחרר, בלי שום כוונה לשחרר את עצמו גם מהמלחמה הבאה. היא הרי תבוא, זה ברור, ולא נראה לי שמצב הכמעט מלחמה הזה ייגמר באופן מפתיע ב־12 השנים הקרובות, שבסופן הבן הגדול שלי יתגייס. ומאחר שאני מאוד לא רוצה לעזוב את הארץ, כל שנותר לי הוא לקוות שילדיי לא יהיו בצבא, או לפחות לא בתפקיד לחימה. אז אני מוצאת את עצמי מקווה שמשהו יוריד להם את הפרופיל. אולי עקמת? אני מנסה לחשוב על בעיות רפואיות שהן לא באמת גרועות ולא דופקות את החיים, אבל מספיקות כדי להוציא אותם מהאופציה הצבאית. והמחשבה הזאת מעוותת ודפוקה בדיוק כמו שהיא נשמעת.

בתוך פסטיבל סיכומי השנה וצהלת הבחירות נדמה לי שכולם שוכחים שהייתה פה מלחמה, שמתו חיילים ואזרחים, שנהרגו ילדים, שנפגעו אנשים חפים מפשע משני צדי הגבול. בואו נדאג שב־2015 זה לא יקרה. אני לא באמת רוצה שבילדים שלי יתגלה מום רפואי, אני רק רוצה שהם יחיו.