לינוי בר גפן מגדירה מחדש בעיות לכבוד השנה החדשה

לא על הכל צריך לדבר | איור: ליאורה זמלמן 
לא על הכל צריך לדבר | איור: ליאורה זמלמן 

מותר לשכוח, מותר להשכיח, מותר לא לרצות לדבר על מה שהיה. לינוי בר גפן מבטיחה לקראת השנה החדשה לא להבטיח כלום

88 שיתופים | 132 צפיות

בואו נניח לרגע שאתן עדיין אופטימיות מספיק כדי לערוך רשימת הבטחות לשנה החדשה שבפתח. לרדת חמישה ק"ג, להפסיק לעשן, לקרוא כבר את הספר שמעלה אבק על השידה ליד המיטה, מה שזה לא יהיה, תנו לי להציע לכן שתי הבטחות נוספות. הראשונה שבהן עשויה לקצר לפחות חלק מהרשימה: להגדיר מחדש את הבעיות שלכן.

היו לי עד לאחרונה המון בעיות. או לפחות ככה חשבתי, גם אם ידעתי שחלקן עונות, אפילו לפי הפרמטרים המפונקים שלי, להגדרה "צרות של עשירים". העניין עם בעיות הוא שיש להן נטייה לנהל משק די קומוניסטי בתודעה: הן חולקות בשוויון את הזמן הפנוי. הדאגה מהעתיד הכלכלי לא בהכרח לוכדת פחות זמן מחשבה מהדאגה מהצלוליטיס והחשש שהילד מפתח שפעת יכולה לכופף את הכתף בדיוק לאותה זווית שבה מכופפת הכתף השנייה, שעליה התיישב החשש שבעוד שלושה חודשים אהיה מובטלת. ברור שיש דברים דחופים יותר ופחות, אבל המחשבה לא באמת מצייתת לציווי "תשמרי על פרופורציות!".

ואז מגיעה בעיה ממש גדולה. משהו שלא ניתן בכלל להיערך אליו או לטפל בו באותם כלים שבהם טיפלת עד כה במשברים היומיומיים או הטרגיים. אבל הבעיות האחרות לא נעלמו, ואחרי כמה זמן גם הן חוזרות מהפינה המוצללת שאליה שלחת אותן לנוח עד שתתפני לטפל בהן ותובעות את ליטרת הדאגה שלהן. אם נניח שהטענה "מילים יוצרות מציאות" נכונה, אז גם השם שאנחנו נותנים לדברים מגדיר את הדרך שבה אנחנו תופסים אותם. אני החלטתי להגדיר לי מחדש מהי בכלל בעיה.

הקריטריון החדש שלפיו אני עובדת הוא שכל מה שבעוד חמש שנים לא אזכור כלל שהתעסקתי בו, כי אין לו השלכות שילוו אותי עד אז, מפסיק להיות מוגדר כ"בעיה". הוא מכשול, ניג'וס, קובץ לטיפול. בעיה הוא לא.

לא מצאתי מעון לילד בזמן? מכשול. התקלקל המזגן, בחוץ 40 מעלות ואין שום טכנאי פנוי? קובץ לטיפול. חשבון הבנק עוקל כי רשות המס בלבלה אותך עם מישהו אחר? ניג'וס. חלית במחלת מעיים כרונית? זו כבר בעיה. בהתחלה הקטלוג נעשה בצורה די מלאכותית ולא לגמרי אפקטיבית, אבל די מהר הוא מגבש במוח תיקיות חדשות שמחלקות את נטל החיים בצורה קצת יותר הגיונית ונוחה. אבל מה עושים עם הבעיות / המכשולים / הניג'וסים?

ההבטחה השנייה עלולה אולי להרגיז אתכן, כי היא לא ממש תואמת את רוח הזמן, אבל גם היא עשויה להתגלות כמשחררת: לא על הכל חייבים לדבר. הדחקה היא לפעמים נכס.

אנחנו חיים בתקופה שבה "לשמור בבטן" זה כמעט פשע. הכל חייב להיות מנותח לעייפה. מזהירים אותנו שאם לא נדבר על הכל, הדברים לא באמת ייעלמו אלא יישארו במעמקי התודעה, יתפחו, ימתינו לשעת כושר ואז יתקפו אותנו שוב בענק. וכך אנחנו מבלות שעות בעיבוד ובטחינה של התגובה המינורית מדי בדיעבד לעלבון שקיבלנו מהבנקאי, קושרות את האירוע השולי הזה לפאסיביות שלנו מול המורה שעלבה בנו בכיתה ג' ומכל זה נקיש שאנחנו חייבות סדנה לניקוי רעלים, שמא בעוד שנה או שנתיים נמצא את עצמנו דולקות עם מצ'טה אחרי אזרחים תמימים ברחוב או שאולי נהפוך לקורבן פרמננטי של הממסד.

בעידן שבו מאמינים שמה שלא נציף מיד יחזור לתקוף אותנו בגדול, אנחנו נוהגות במנגנון ההדחקה כאילו היה התקף אפנדיציט. אני לא קוראת, חלילה, לשתוק על הכל ובטח לא לתמיד. הדחקה יכולה להיות גם מסוכנת. אבל גם הדיבור לא תמיד מייצר הקלה, והוא לא בהכרח חצי הדרך לפתרון. יש דברים שאם לא נדסקס יותר מדי פשוט יישכחו. מותר לשכוח. מותר להשכיח. היכולת הזו ניתנה לנו כהגנה עצמית, לא כחולשה. אם לא בא לכן לדבר על מה שחוויתן, כי להציף את החוויה בדיבור אומר לחיות אותה שוב ולקבע אותה, אפשר גם פשוט להמשיך לחיות.