הדקדוק הפנימי

אני לא מאמינה שזה קורה לי. לא, זה לא קורה לי. איפה לעזאזל העגלה של רנן שהשארתי בחדר המדרגות ליד המקלט? כמה מניאק אתה צריך להיות כדי לגנוב עגלת תינוק? אני מגששת בחושך, הילד צורח בזרועותיי, הפנס של האייפון מסנוור את החתול הקבוע שמתנחל פה וממאן להאיר את האביזר היחיד שיכול לגרום לילד לישון בשבע בערב. בלי הטלטול המרגיע מהבית עד אבן גבירול ובחזרה אין סיכוי שהצרחות יהפכו לגרגור מנומנם. מטומטמת חסרת אחריות שכמותך. מי משאיר משהו לא נעול באזור הזה? כל תל אביבית מיומנת אמורה לדעת שגלגלים משוחררים לעולם אינם מוחזרים. את חרא של אימא, אני ממלמלת לעצמי את המוטו שהתגבש מיומו השני לחייו של הילד, אבל גם אם אני חייבת לשנות הרגלים, זה לא פוטר את הסביבה מלהשתנות. אני חייבת לצאת מכאן. אני חייבת להודות באמת שעד כה טענתי בלהט את ההפך הגמור ממנה: מרכז תל אביב הוא לא מקום לגדל תינוקות.

ואל תקפצו עליי עם ה״אמרנו לך!״ הזה שלכן, נשות כפר סבא והמושבים, ותחלישו את זעקות ה״לא נכון, נהדר כאן!״, נשות מתחם שינקין. זה בסדר, כולכן צודקות. הנה, אני אדייק: כולם על הכיפאק במרכז תל אביב, זו אני שעייפה. עייפתי מלראות זאטוטים מתוקים דוהרים על סוס פלסטיק עלוב במכלאות מתכת בשדרות רוטשילד. לא, זה לא גן שעשועים, אחותי התל אביבית, זו תוכנית להגנת פעוטות מאופניים החשמליים. עייפתי מלהתפלל שהקולות העליזים של הבליינים השיכורים לא יטפסו לחדר השינה של התינוק כשהוא ישן. ולא, מעולם לא ביקשתי מהם שקט, כי ברור לי שהעיר העברית הראשונה היא קודם כל של האדם המבלה ולא של האם המותשת. שירעישו. זכותם. אבל באמת שעייפתי.

גם אין לי כוח להעמיד פנים שאני אימא מגניבה כזו שיוצאת מתוקתקת היישר לזרועות הפפרצי שהזמין יבואן העגלה שבה משייט התינוק הלעולם־לא־בוכה־בציבור שלה. בחייאת רבאק, ליידיז, אתן יודעות שזה לא באמת סדר היום של אף אחת. את לכל היותר יוצאת מהדירה ההרבה־יותר־מדי־יקרה־למצב שלך לזרועות מלצרית היפסטרית שמבטיחה לעצמה בלב שלעולם לא תיראה כמוך, מעוטרת כתמי פליטה ורוק, בפומבי. נשבר לי מהרונדלים האינסופיים עם האוטו בניסיון למצוא חניה, מהטיפוס בבניין נטול מעלית עם הסלקל שאיננו סל ולא קל בכלל, מהמחיר הפסיכי של סימילאק בחנות ליד הבית. די. אבל עכשיו לכי תסבירי את כל זה לבן הזוג שבנה קריירה מלהיות תל אביבי.

– "אתה זוכר שלפני כמה שנים פרסמת טור שבו לעגת לכל מי שמהגר מתל אביב כשנולדים לו ילדים?".

– "כן".

– "אתה עדיין חושב ככה?".

– "כן".

– "אז כמה תכעס אם נעבור לגבעתיים או לרמת גן?"

– "אין שם ים. אני לא גר בעיר בלי ים".

– "אז הרצליה?"

– "אני לא גר בעיר בלי ים שהיא לא תל אביב".

– "ואם אשבע שברגע שתשתחרר מבית החולים אסיע אותך כל שישי לים ושמיד כשהילד יעלה לכיתה א׳ נחזור למרכז?".

– "מבטיחה?"

– "נשבעת".

– "אז אני מסכים לעבור לצפון העיר".

נוסף לגילוי שהמגורים בצפון העיר זולים בהרבה, מיקומה של הדירה החדשה שמצאתי התגלה כנס לנפש: שטחי מרעה ירוקים לטף, בניינים בעלי לובי בגודל חמש דירות בריינס וסופרמרקט שמוכר יותר חיתולים מניירות גלגול. סוף סוף מרחב ראוי לנשום.

״תזיזי את האוטו שלך צמוד יותר לקיר״, נוערת עליי ועל ההונדה המיניאטורית שלי נובו־פרחה בלנדקרוזר בחניון אדיר הממדים של הבניין. ״העגלה שלך חוסמת את המעבר!", מוכיחה אותי אצולת מניקור אדירת אחוריים בסופר השכונתי. כמה ימים אחר כך המטאטא החורג החוצה מעגלת הקניות מוביל עוד חברה במיליציית הווייבערס המקומית לגעור בי ש״זה נורא מפריע לי״. מתברר שאם את מורגלת במטראז׳ מחיה פנומנלי כמו כאן, כל חיכוך עם הזולת הוא בגדר פולשנות מטרידה. איפה הן ואיפה האימהות מבוגרשוב שדוחסות ב־50 מ״ר שלושה חדרים ושני ילדים? זה גם הזמן להיזכר שבסוף התברר שהעגלה לא נגנבה בכלל, אלא הועברה למקלט על ידי האימא מהקומה למעלה, שתיארה לעצמה שאת עייפה מכדי לחשוב על הפתרון הכל כך אלמנטרי הזה, והחליטה לבצע ג׳סטה של תושייה עבורך. מרכז העיר הוא אולי פסולת תשתיתית, אבל אין תחליף לאוכלוסייה הנהדרת שאבדה לי מרגע שערקתי. לשמחתי עוזרות הבית והפיליפיניות רואות בי כנראה אחת משלהן ומקדמות את פניי ברחוב בחיוך סולידרי. אבל אני מה אכפת לי, יש לי חניה.