הצד החיובי של החרדה: הטור של לינוי בר גפן

זה התחיל בבוקר, באוטו, בהאזנה הקבועה לתוכנית הרדיו האהובה עליי. צמד המגישים התלבט אם ההחלטה של אחד מהם – לא ללבוש חולצה שנפלה על הרצפה של מלתחות חדר הכושר – היא נכונה או ממש נכונה. בין הנימוקים עלתה האבחנה שלפיה עיקר האוכלוסייה במלתחות האלה, שמגע בלתי ישיר עם העור שלה מטמא, היא אוכלוסיית הקשישים. זה היה נורא לא פוליטיקלי קורקט, אבל הדיאלוג המבועת של השדרנים היה מצחיק עד דמעות.

כיביתי את הרדיו כשחניתי בכניסה למחלקת השיקום וליוויתי את הבנזוג לעוד יום של טיפולים. מתחילים בהידרותרפיה, טיפול במים. במלתחות הבריכה של בית החולים מתקיימת הפרדה תיאורטית בין גברים לנשים. בפועל היא בלתי אפשרית. יש נכים שמסתייעים במטפלות סיעודיות, יש נכות עם בן זוג שסועד אותן. גברים ונשים, צעירים וקשישים, מוגבלים ובריאים, מסתובבים בלבוש חלקי או עירומים לגמרי באותו חדרון. ספק אם השדרנים המשעשעים היו לובשים משהו שאפילו נכנס לחלל הזה.

איור: ליאורה זמלמן

אני מניחה שזה השלב שבו חלקכן תנטשו את הטור, כמעט באופן רפלקסיבי, ותדלגו לצילומים היפים של המרואיינות והדוגמניות בגיליון. אין שום דבר מלבב באילוץ שאיזו כותבת כופה עליכן לדמיין גוף עירום של גבר בן 70, שעבר אירוע מוחי או תאונה. זה לא אסתטי. לא במובנים שרובנו מייחסות לאסתטיקה. לאלה שהחליטו להישאר עד סוף הטור אומר שמתגברים די מהר, הרבה יותר מהר מהזמן שלקח לי להתגבר על רפלקס השפלת המבט במלתחות הנשים בחדר הכושר לפני אי אלו שנים. אז, בימים שיכולתי לצחוק בפומבי על הנטייה של קשישות לפתוח איתך בשיחה דווקא כשהן עירומות לגמרי, לא ידעתי עוד שמבוכה תהפוך לפריבילגיה. למעשה, בשנה האחרונה כל כך התרגלתי לראות קטועי גפיים, אנשים שחלק מגולגלתם חסר, וסתם בני אדם בכיסאות גלגלים, עד שלפעמים אני מופתעת מקיומם של אנשים בריאים לחלוטין. לפעמים אני מופתעת שאני יכולה להגיע עם היד לגב או עם הרגל לראש. איבדתי את הדחייה הבריאה מזקנה וממומים. כן, הדחייה הזו שהיא מפגש עם החרדות הכי בסיסיות שלנו: שזה יקרה לנו או ליקר לנו. במרחב הציבורי, שרובו לא מונגש לבעלי מוגבלויות, אנחנו כמעט ולא רואים קשישים או נכים, וכך היעדר ההנגשה מונע מאיתנו להתעמת עם החרדה הזו.

חרדות אחרות, מנגד, מונגשות הרבה יותר. המחשבה שלנו מתורגלת הרבה יותר במוות בנסיבות פוליטיות מאשר בסתמיות השכיחה, אבל האכזרית לא פחות, של רוב סוגי המוות. יותר קל לזעום בפומבי על האפשרות למות מפיגוע או מפעולה צבאית, מאשר להסתגל למחשבה שלרובנו זה יקרה בכלל מאירוע מוחי, מסרטן או מהתקף לב.

עם המחשבה שלא נמות אלא "רק" נישאר נכים, אנחנו לא מתעמתים כלל. בלתי אפשרי עבורנו להכיל את המחשבה שהאויב הרציני, התוקפני והתדיר ביותר בהופעתו נמצא בתוך הגוף שלנו, ולא בתחנת אוטובוס.

אולי זו הסיבה שבשבועות האחרונים, כשמדינה שלמה נכנסה לפאניקה, האזורים הרגועים ביותר היו מחלקות שיקום. לך תפחיד אלפי ישראלים שקריש דם קטן נטרל להם את המוח והותיר אותם משותקים, עם האפשרות להידקר. לך תספר להם שאף אחד לא שוקל להעביר מיליארדים כדי להילחם ב־99 אחוז מהדרכים שבהן אנחנו מתכלים, כי האחוז האחד הנותר הוא הוא מה שביטל לנו את "תחושת הביטחון".

וגם זה הגיוני. מי יכול להתמודד עם כל כך הרבה איומים? הבשר המעובד מסרטן, המלח גורם לשבץ, הסמס לתאונות דרכים, כמה אפשר לוותר על הנוחות רק בגלל המלצות של משרד הבריאות? וההיגיון המעוות הזה, שהתרגלתי אליו גם אני, מוביל לכך שאני מוכנה להסתגר בבית ולחמש חצי מדינה בנשק חם כשאיום הטרור גדל, אבל אין מצב שאני מפסיקה לעשן או לאכול פסטרמה.