טרור האושר

גם "טרור האמא המאושרת" הוא טרור | איור: אור ערד
גם "טרור האמא המאושרת" הוא טרור | איור: אור ערד

בעידן “תעשי רק מה שאת אוהבת", שבו כל דילמה פשוטה הופכת לחובה חברתית להזריק אושר לווריד, לינוי בר גפן מתמסרת לרגשות האשם ולנקיפות המצפון

88 שיתופים | 132 צפיות

למתקפת ה"את לא אימא טובה מספיק" כבר הכנתי את עצמי מראש. עשיתי את הסטאז' בהתבוננות בחברותיי חוטפות מטחי ביקורת בכל פעם שהעזו לדחוף לילדיהן ממתקים או הושיבו אותם מול הטלוויזיה כדי לקבל חצי שעה של שקט. תרגלתי מתוך שינה תגובות כמו "מה שאני עושה עם הילד שלי הוא לא עניינך" ו"אימא טובה היא אימא שנחה/התקלחה בשעה נורמלית/האצילה סמכויות על סבתא".

נערכתי היטב גם לנקיפות המצפון שמגיעות עם כל סטייה כזו. "את לא יוצאת לעבוד רק בשביל עצמך, את מביאה לחם הביתה", שיננתי רגע אחרי שרנן נולד ועוד לפני שבכלל ידעתי מתי אחזור לעבוד ובאיזה היקף. ינקתי מאימא שלי את האמירה "גם אני גדלתי על תחליפי חלב והכל היה בסדר", ופלטתי אותה כל אימת שעוד חברה התייסרה בהנקה לא מוצלחת.

מה שלא נערכתי אליו הוא טרנד מעניין שאכנה אותו "טרור האימא המאושרת".

הכל התחיל בזוג כרטיסים למופע האיחוד של פורטיס וסחרוף. כמה ימים לפני הלידה הזמנתי כרטיסים להופעה שהייתה אמורה להתקיים שלושה חודשים וחצי אחריה. אלא שהמעטפה עם זוג ההבטחות מקרטון נחתה בתיבת הדואר שלי בתוספת נקיפות מצפון: כל כך מהר אני עומדת לתקוע את הילד עם בייביסיטר? הרי גם ככה חופשת הלידה שלי מינימלית, אז להוסיף ליום העבודה הארוך הרחק מהתינוק גם ערב של בילוי? דילמה. דילמה שבתמימותי המתמעטת צייצתי לעוקבים אחריי בטוויטר.

ודאי שאת צריכה ללכת להופעה!" נעניתי מכל עבר, "קחי בייביסיטר, צאי לבלות ותיהני מכל רגע!", "שום רגשות אשם, גברת, הילד צריך אימא מאושרת!". כל תגובה שקיבלתי רק הגבירה את רצוני לקבור את רגשות האשם תחת רגליי המרקדות באמפי פארק ברעננה. נדמה היה שלאף אחד אין צל של ספק שזו לא רק זכותי לבלות, אלא ממש חובה שאי ציות לה יוביל את הילד, בגיל מוקדם מהמתוכנן, אל ספת הפסיכולוג. גברים, נשים, הורים ורווקים מושבעים מביעים סלידה מכל מה שמריח מקונפליקט פנימי, ממצפון לא שקט.

אפשר להבין למה.

ככל שיש יותר חוקים, יהיו יותר אנשים שיעברו על החוק, כך ככל שגדל זרם הכללים בתורת גידול הילדים, תחושת הדיכוי גדלה ומתעצם הרצון לחתור תחתם. הנה, רק לאחרונה קראתי מאמר שלם שמסביר מדוע אסור לחנך זאטוטים לומר תודה וסליחה: "הן מבטלות את העצמי האותנטי ומולידות עצמי מזויף המבקש לרצות את החברה". כן, מתברר שגם הקניית נימוס אלמנטרי היא סוג של התעללות ב"נסיך של הבית" וב"כפרה של אבא". הילד מדקלם הוקרה? את חרא של אימא. הוסיפי את זה בבקשה לדף ההתחשבנות הפנימית שלך עם עצמך תחת הסעיף "הינקתי רק חודש ולכן הילד שלי מעוכב התפתחות" וליד הסעיף "דחיתי את החיסון המשולש בשבועיים כי היה לי עומס בעבודה ולכן הוא ימות מאבולה".

מצד שני, קצת קשה לי לקבל את "טרור האימא המאושרת" כמענה הולם. אני אוהבת את רגשות האשם שלי. אולי "אוהבת" זו הגדרה קצת מרחיקת לכת, אבל לכל הפחות אני מקבלת אותם בהבנה וחושבת שהם ממלאים תפקיד חיוני.

כל חיי הבוגרים חונכתי לחשוב על עצמי. המימוש העצמי לא היה רק בגדר אפשרות אלא קוד תרבותי שהפרתו נתפסה כאי הבנת המשמעות האמיתית של החיים. את לא רק צריכה לעבוד, את צריכה עבודה שבה את מממשת את כישורייך, את לא צריכה רק להתחתן עם בחור נחמד, את חייבת לממש את האהבה שלך. פנקי את עצמך. תאהבי את עצמך. תדאגי לעצמך.

וזה בסדר. זה בסדר לקבל עידוד, להישמע לקול הפנימי ולפעול לפיו, זה עדיף פי כמה מלהישמע לתכתיבים שרק מצמצמים את הרצון האישי. אבל רגשות אשם הם תזכורת לכך שאני לא צפה כאטום בודד ביקום אינסופי העומד לשירותי. הם צפירות עולות ויורדות שמושמעות, בדרך כלל, לפחות אצלי, מסיבה די טובה: כדי להתריע מפני חוסר התחשבות. כן, אני צריכה לעבוד ולבלות, אבל רגשות האשם מזכירים לי שיש מישהו שצריך אותי לא פחות. זה לא אומר שאחדל מכל עיסוקיי כדי לעמוד לרשותו יום ולילה, אבל הצפירות האלה, ששום ציוץ בטוויטר לא יגבר עליהן, הן דרך בוטה של המוח לנטוע בי לעומק רגש מעודן הרבה יותר: חמלה. אני לא מתכוונת להפסיק להרגיש אשמה, אני לא מעוניינת להפסיק להרגיש אשמה, אפילו עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה והוא משחק לבד עם חתיכת חיתול. לפני כמה שנים אמרה לי גל גבאי: "כל הורה רוצה מדי פעם לזרוק את הילד שלו מהחלון. הורים טובים נמנעים מזה". הורים שרוצים להיות טובים גם מרגישים די רע עם זה שהמחשבה בכלל חלפה בראשם.